<h1>רבינו יהונתן מלוניל על שבת</h1>
<h2>דף ב.</h2>
יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים וכו'. יציאות שבת, הוצאה מרשות לרשות האמורות לשבת ובגמרא מפרש דלהכנסה נמי קרי יציאות הואיל ומוציאו מרשות לרשות. שתים שהן ארבע בפנים, לאותן העומדים בפנים דהיינו בעל הבית, שתים מן התורה הוצאה והכנסה דבעל הבית. ובפרק הזורק ברישיה [צ"ו ב'] נפקא לן מויצו משה ויעבירו קול וגו', אמר להם משה לא תפיקו מרשות היחיד דהיינו מחנה ישראל, וכל אחד ואחד היה יודע רשותו ואין לחבירו רשות עמו שם, למחנה לויה דזהו רשות הרבים שכל ישראל היו באים שם לפני משה לדין לפניו ולשאל איסור והיתר ואין מוחה בידו. וקא קרי להוצאה מלאכה, דכתיב אל יעשו עוד מלאכה שלא יוציאו שבתם מרשותם [גליון: נדבתם] לרשות הרבים, דהיינו מחנה לויה. (הם) [צ"ל: הן] הכי נמי כשכתי' בשבת לא תעשה מלאכה הוצאה מיקריא מלאכה, ולהכי כתיבא פרשת שבת גבי פרשת משכן בויקהל ללמוד זה מזה, שכל מה שנקרא מלאכה במשכן נאסר בשבת משום לא תעשה כל מלאכה. ועל שתים אלה חייב חטאת על שגגתן, ועל זדונן כרת, על התראתן מיתה, ככל מלאכת שבת כשעושה [גליון: המלאכה האחד מהן או העני או בעל הבית כגון שעשה] העני לבדו העקירה וההנחה או בעל הבית לבדו, כלומר, שנגמרה כל המלאכה על יד אחר לבדו. שהן ארבע מדבריהם, הוסיפו שתים לאסור לכתחילה ואם עשה פטור כדמפרש ואזיל דהיכא שהאחד מהם עושה תחילת האיסור דזהו עקירה והשני גומר מעשה, כלומר, שעושה הנחה דחזינן לה מקרא [לקמן ג' ב'] דכתיב בעשותה [גליון: אחת מכל מצות], יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין, דזה עוקר וזה מניח. ושתים שהן ארבע בחוץ, למי שעומד בחוץ דהיינו עני, כלומר שתים מן התורה הוצאה והכנסה דעני העומד בחוץ, שהן ארבע עם שתים אחרים שהוסיפו חכמים שכשהמלאכה נעשית על ידי שנים, כלומר, שזה עוקר וזה מניח שאסור לכתחילה ואם עשה פטור, כדאמרינן בגמ', כדפרשינן. כיצד פשט העני את ידו לפנים, מתחיל לפרש הכנסה תחלה. אע"ג דהכנסה לא חשיבא כל כך שהיא מיקריא תולדה בכל מקום והוצאה אב וחשיבא, שהיא מפורשת באל יעשו עוד מלאכה [עיין צ"ו ב'] אבל משום דחביבא ליה אקדמה. פשט העני את ידו, ומכניס (ו)הסל או השק שמקבל בו ככרות הלחם שנותנין לו בעלי בתים בידים ונתנו לתוך ידו של בעל הבית, נמצא דעבד ליה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד ובעל הבית לא סייע בדבר כלום אלא מעשה עין ששימש [ביאור שתי התיבות צ"ע]. או שנטל מתוכה, כלומר, שהכניס ידו העני לחצר בעל הבית ריקנית והככר היה נתון ביד בעל הבית ובא העני ועקרה מידו והוציאה לחוץ, עבד ליה עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים. העני חייב, דעבד ליה מלאכה שלימה. הרי שתים מן התורה לחיוב לעומד בחוץ. ובעל הבית פטור, פטור לגמרי וליכא שום איסורא כלל דהא לא מידי עבד, דהא ידו כקרקע עולם דמיא שהרי לא זזה ממקומה לא בקבלה ולא בנתינה. פשט בעל הבית וכו', עכשיו מפרש שתים לחיוב לעומד בפנים ומתחיל בהוצאה, שפשט בעל הבית ידו והככר בתוכה [והוציאו] ונתנה ביד העני או לתוך סל [או לתוך] שקו, [נמצא] דעבד בעל הבית עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, דהיינו הוצאה, והעני לא עשה כלום אלא מעשה עין שמש [ביאור שתי התיבות צ"ע]. או שהוציא בעל הבית ידו ריקנית לחוץ ולקח הסל מידו והכניסו דעבד ליה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד וזהו הכנסה. והעני לא עבד מידי, בעל הבית חייב. ושתים אלו לחיוב מי שעומד בפנים, והעני פטור ומותר שהרי לא סייע כלל בעבירה. פשט העני את ידו לפנים, עכשיו מתחיל לפרש שתים שהן מדבריהם, דמתחילין בעבירה תחלה. אחד לעני ואחד לבעל הבית כיצד, פשט העני את ידו מלאכה דעבד ליה עקירה ונטל בעל הבית מתוכה והניח בפנים, דעבד ליה בעל הבית הנחה ונעשית המלאכה בין שניהם. או שנתן לתוכה, כלומר שפשט העני את ידו ריקנית לחצר בעל הבית ובעל הבית לקח ככרו והניחו ביד העני, דעבד ליה בעל הבית עקירה מרשות היחיד והוציא הככר העני והניח בחוץ דעבד ליה הנחה בחוץ ונעשית המלאכה בין שניהם, שניהם פטורין שהרי לא עשה האחד מלאכה שלימה, אבל אסור לעשות כן לכתחילה שמא יבואו כל אחד ואחד לעשות מלאכה שלימה, הרי שתים מדבריהם אחד לעני שעשה עקירה ואחד לבעל הבית שעשה הנחה. ואע"ג דאיכא נמי שתים לפטור אבל אסור, [ל]בעל הבית ולעני שעשו הנחה בלא עקירה, לא קא חשיב להו משום דלא חשיב אלא העקירות שהן תחלת מלאכה דאיכא למימר שמא יגמרה. פשט בעל הבית את ידו לחוץ, בידו דעבד ליה עקירה מרשות היחיד ובא עני ולקחה מיד בעל הבית והניחה ברשות הרבים, דעבד ליה הנחה בחוץ ונגמרה המלאכה בין שניהם. או שנתן לתוכה והכניס, כלומר, שהושיט בעל הבית ידו ריקנית לחוץ ונתן העני סלו בתוכו, דעבד ליה עקירה מרשות הרבים, והכניסה בעל הבית והניחו בחצרו, דעבד ליה בעל הבית הכנסה נמצא שנגמרה המלאכה בין שניהם, שניהם פטורין, הרי שתים מדבריהם לבעל הבית הוצאה והכנסה לפטור אבל אסור. ולא קא חשיב אלא אותן שתים הוצאה של בעל הבית. והכנסה [גליון: שעשה העני] העקירה חשיב עקירת העני, שהוא צורך הכנסה. אע"ג דאיכא פטור אבל אסור לעני בהוצאת בעל הבית, שהרי עשה העני ההנחה דאיכא פטור אבל אסור לבעל הבית בהכנסתו לבית, שהרי הוא עשה ההנחה, אפילו הכי לא קא חשיב להו. ולא קא חשיב אלא אותן שהתחילו בעבירה תחלה, והן ארבעה בין שתי הבבות ושמונה עם [גליון: ההנחות] לפטור אבל אסור. אבל ארבעה פטורין דאיכא בשתי בבות ראשונות לא קא חשיב כלל דפטור ומותר הן כדפרישית. וכשם שפטר במשנתנו בהוצאה והכנסה [ב]שנים שעשאוה, כמו כן נאמר בכל ארבעים אבות מלאכות מ' חסר אחת ובתולדותיהן, מאותן שצריכין שיעור כגון הכותב שתי אותיות והאורג שני חוטין והדומה להם, שאם כתב אחד אות אחת ובא השני וגמרו ששניהם פטורין. ולהכי נקט הוצאה (ו)בלשון עני ועשיר, מילתא אגב אורחיה קמ"ל דמצוה הבאה בעבירה אסורה. וקמ"ל נמי (ב"ז) [אולי צ"ל: ד"ז—דבר זה] בחשבון שמתחיל בעבירה הוא שנוי ומאוס לשם יותר מחבירו הגומר [גליון: אע"פ] שתועבת השם גם שניהם. וקמ"ל דאע"פ דבעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה דהוא מקום חשוב וליכא, קמ"ל משנתנו זו דידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה. [גליון: וקמ"ל דידו של אדם] נגררת אחר הגוף קצת לענין פטור אבל אסור, אע"פ שיד בעל הבית היא ברשות הרבים העני הנותן לתוכה איכא [גליון: איסורא] גדול(ה). וכמו כן יד העני שהיא ברשות היחיד בעל הנותן לתוכה איכא איסורא לפי שנגררת היד אחר הגוף קצת אך לא החמירו חכמים לגמרי שתהא נחשבת ממש כמקום הגוף, שאם כן ליחייב הנותן לתוכה הפת. וקמ"ל נמי דלא משכחת הוצאת שבת דמיחייב איניש עלה אלא כעין זו נהנה ממש, שהוציא ברשות הרבים, כגון זה שיאכלנו שם העני וזו נקראת מלאכה הצריכה לגופה שיהנה הוא או חבירו מן המלאכה. אבל אין הנאה לא לו ולא לאחרים בכלי שהוציא לרשות הרבים הוא ופטור אבל אסור, כדאמרינן לקמן [צ"ד א'] במוציא את המת לרשות הרבים שהוא פטור.
<h2>דף ג.</h2>
בעא מיניה רב מר' הטעינו חבירו אוכלין ומשקין, כלומר, (שהיא גופו במשוי) [שהיה גופו ברשות] היחיד והטעונו חברו המשוי על כתפו דאיהו לא עקר מידי, והוציאן לחוץ והניחן ברשות הרבים, מי אמרינן עקירת גופו דעוקר רגליו מן הבית אחר שנטען כעקירת חפץ ממקומו דמי ומיחייב, דהא קא עביד עקירה והנחה או לא והוא פטור דשנים שעשאוה פטורין. ואינו דומה לידו, כלומר ולא קשיאן לן הא דאמרינן דידו של עני הפשוטה לרשות היחיד ונתן בעל הבית לתוכה דפטר תנא דמתני' גם העני שהוציאה לחוץ ולא אמרינן בשעה שעקר ידו מן הבית דחשבינן ליה כעקירת חפץ ממקומו וניחייב העני, דהא קא עביד עקירה והנחה, דהא לא דמי. מאי טעמא דידו לא נח, כלומר, ידו [גליון: של עני לא] נחה ברשות היחיד [גליון: אע"פ שהיא] הפשוטה לתוכו, דהא בעל כרחו צריך להחזיר למקום שגופו שם, דהיינו רשות הרבים. ולפיכך לא חשיבה עקירתה עקירה והוי שנים שעשאוה ופטורין. גופו נח, היה יכול לעמוד במקומו כל זמן שירצה, לפיכך כשמתחיל ועוקר גופו אחר שטענו חבירו כאלו עקר ליה לחפץ דמי ומיחייב דהא קא עביד עקירה והנחה. ויש לפרש ידו לא נח, אינה נוגעת לקרקע משום הכי לאו כמונחת בקרקע דמי ולא חשיבא עקירה. גופו נח, בקרקע וכשנעקר ממקומו חשיב כעקירת החפץ.
<h2>דף ג:</h2>
היתה ידו מלאה פירות, כלומר, שלא נתכוון כשעקרה מן הקרקע על דעת כן שיוציאם לחוץ, וכיון שכן הוא ליכא לאיתויי לידי חיוב חטאת, אפילו יניחם לחוץ. שרי ליה להחזיר ידו לביתו או לא, (דקסי') [דקנסינן] ליה ויהא כל היום מצטער בידו הפשוטה ועומדת לחוץ וגופו מבפנים. אמר ליה מותר דלא קנסי' ליה כיון דבשוגג הוה. אבל אם היה מזיד קנסי' ליה, אע"ג דאיכא למיחש שמא יזרקנה מידו לרשות הרבים, משום דאי נמי עביד לא מיחייב סקילה כדפרישית שהרי עקירת הפירות מתחילה לא היתה על דעת כן שיוציאם לרשות הרבים או לרשות היחיד אחר דרך רשות הרבים [גליון: כדתנן היתה ידו וכו']. ולא דמי למדביק פת בתנור שהתירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה. [גליון: דהתם איכא למיחש אם לא נתיר אותו לרדותה שירדה אותה במזיד]. לחצר אחרת, כלומר, שהיתה ידו מלאה פירות, כדפרישית, ושכח שיום שבת הוא ונתכוון להכניסן לחצר חבירו שכנגדו בדרך רשות הרבים. אמ' ליה אסור. ומאי שנא הלא התרת להחזירה לאותו חצר שגופו שם כיון דלא היה מזיד, ואם היה במזיד קנסת ליה משום דידו של אדם הפשוטה לרשות הרבים חשובה ככרמלית. אפילו הכי בשוגג התרתם. לחצר אחרת נמי התירו לזורקה אע"ג דאיכא איסורא דרבנן כיון דליכא איסורא דאוריתא, כדפרישית, שלא היתה עקירה ראשונה [גליון: של הפירות על דעת להוציאן לחצר אחרת. ומתרץ אפילו] כשתאכל כורא דמלחא על זו ההיקשא שאתה משוה [גליון: אינה שוה] אותה (חצר) לחצר אחרת אפילו מתחילה לכך. ומתרץ אפילו דכל אותן הימים לא תחשוב דבר שתוכל להקשות על דבר כשאני מפריש ביניהן, דודאי לא דמי אע"ג דשניהם איסורא דרבנן, דהתם באותה חצר לא אתעבידא מחשבתו ואפילו היתה עקירה [גליון: כוונתו] הראשונה מתחלה לכך להוציאה [גליון: לעקור הפירות להוציאן] לחוץ לא מיחייב, כיון דמחזירה למקום שהוציאה משם. אבל הכא אם התירו לזרוק הפירות לחצר אחרת נעשית מחשבתו, ואם הוה עקירה ראשונה מתחילה לכך הוה מיחייב חטאת אם לא נזכר, ולפיכך ראוי לקנוס אותו אע"ג דליכא איסורא דאורייתא השתא.
<h2>דף ד.</h2>
והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה וליכא, דהוי מקום חשוב כדחזינן בארבע רשויות לשבת, רשות הרבים, ורשות היחיד, והכרמלית, ומקום פטור. ומקום פטור מיקרי כל מידי דאין ברחבו [גליון: ד' אמות על] ארבעה, אע"ג דהוי באויר רשות הרבים, דהיינו למטה מעשרה. ואמרינן שמותר לבני רשות הרבים להשתמש בו או לבני רשות היחיד להשתמש בו ש"מ משום דלא חשוב עקירה והנחה אי לא הויא ממקום חשוב [או] לשאינו חשוב. ומתני' קתני חייב בין בעקירה בין בהנחה, כדקתני, ונתן בידו של בעל הבית הרי הנחה, או שנטל מתוכה הרי עקירה. [גליון: ומשני ידו של אדם וכו'].
<h2>דף ה:</h2>
המוציא מחנות, שהוא רשות היחיד, לפלטיא שהוא רשות הרבים דרך סטיו, מקום אצטבאות ששם יושבין הסוחרים ותורת כרמלית עליו, דלאו להילוכא קאי כרשות הרבים, אפילו הכי חייב, שאע"ג שאם היה מתעכב שם מעט בסטיו היה פטור [גליון: שדומה כמי שעקר מכרמלית והניח ברשות הרבים] אפילו הכי מיחייב, הואיל ולא עמד שם בסטיו דמהלך לאו כעומד דמי. ובן עזאי פוטר דסבירא ליה מהלך כעומד דמי, כלומר, כיון שנוגע ברגליו במקום ידוע שאם נח שם היה מיפטר (הם) הכי נמי הוא דפטרא אע"ג שהלך ולא עמד. ודוקא כדאמ' בן עזאי האי סברא ברשות חלוק מן הארץ בגובה שלשה, אבל בשוה לקרקע אע"פ שיוצא מרשות לרשות, אי לא נח ממש לא מיחייב, כגון המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים והלך כל היום ולא נח עד שחשיכה פטור. וכן במעביר ארבע אמות ברשות הרבים, דאי אמרינן דהאי סברא בכל מידי (הכי) [היכי] מיחייב במעביר ארבע אמות ברשות הרבים [היכי] חשבינן ליה כנח בכל פסיעה ופסיעה. מודה בן עזאי בזורק, מרשות היחיד לרשות הרבים דרך כרמלית או מקום פטור שהוא חייב, כיון שאינו בקרקע הכרמלית ומקום פטור לאו כמונח דמי שעבר באוירו. והוא הדין למושיט.
<h2>דף ו.</h2>
ארבע רשויות לשבת, כולהו מפרש להו ואזיל. גדר, כותל גבוה עשרה [ורחב] ארבעה הוי ראשו רשות הרבים. סרטיא, מסילה שהולכין בה מעיר לעיר. פלטיא, רחבה של עיר שמתקבצין שם לעשות סחורה. ומבואות של עיר, רחבים שש עשרה אמה המפולשין שני ראשיהן לסטריא. ענוש כרת, בלא התראה. ונסקל בהתראה. ובקעה שדות הרבה, קנפיא בלע"ז. איצטונית, שלפני החנויות שיושבין שם הסוחרים. והכרמלית, מפרש לקמן קרן זוית. אינן לא כרשות היחיד, משום דדמיין לרשות הרבים דלית ליה מחיצות. ולא כרשות הרבים, דאין דומין לדגלי מדבר דלאו להילוכא דרבים עבידי. אין נושאין ונותנין לתוכן, כלומר אין מטלטלין בהן אלא בארבע אמות. ולאו ארבע אמות בכלל אלא שלש (למחצה) [ומחצה] משום דדמיין לרשות הרבים וגזור רבנן בה משום רשות הרבים. ואם הוציא והכניס בה פטור, וזו היא כרמלית האמורה למעלה. חצרות של רבים, (שפותחין) [שפתוחין] לחצר שיש בה בתים הרבה והחצר פתוחה לרשות הרבים ובני הבתים יוצאין דרך החצר לרשות הרבים. ומבואות שאינן מפולשים, שראשו אחד בתים וחצרות הרבה פתוחין לו ובני החצרות יוצאין דרך המבוי לרשות הרבים. ערבו, כל הבתים יחד בפת. כן לענין מבוי אם נשתתפו החצרות הפתוחות לו ביחד מותרין להכניס ולהוציא מן הבתים לחצר, מפני שהבית מיוחדת לבעליה והחצר רשות כולם ונמצא מוציא מרשות לרשות [גליון: חבירו וגזרו רבנן בו משום מרשות לרשות]. ואע"פ ששתיהן רשות היחיד לעשות סייג לתורה, להרחיק שלא יוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. והך מלתא דחצרות של רבים לאו מחלוק רשויות הוא [ו]בין ערבו ובין לא עירבו רשות היחיד הם והמוציא מתוכן לרשות הרבים חייב.
אדם עומד על האסקופא, נוטל מן העני נותן לו וכו', וזה הוא מקום פטור שהוזכר למעלה שאינו חשוב רשות לעצמו לפי שאינו רחב ד', כדמפרשינן לקמן, [בעמוד ב] ובטל הוא אצל רשות היחיד ואצל רשות הרבים. ובלבד שלא יטול, דמזלזל באיסורי שבת לכתחילה לגרום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים [גליון: ומרשות הרבים לרשות היחיד], וגזירה דילמא אתי לאקולי ולאפוקי בהדיא מרשות היחיד לרשות הרבים וסבירא לן דמהלך לאו כעומד דמי.
<h2>דף ז.</h2>
אטו כולהו לאו כרמלית נינהו, כלומר ים ובקעה [גליון: ואסטונית] לא כרמלית מקרי, בתמיה, הלא דין אחד להם ומה בא להוסיף זה השם ושם כרמלית. [גליון: כרמלית], כאלמנה שאין לה בעל ואינה לא כבתולה ולא כאשת איש, כך כרמלית אין יודעין ליחס משפחתה, לא לרשות היחיד ולא לרשות הרבים. לא נצרכה, הכרמלית דקתני אלא לאוסופי כרמלית אחריתי, כגון קרן זוית שנכנס מביתו לתוכו והניח מקרקעו לרשות הרבים ולא ניחא תשמישתיה, שאין יכולין ליכנס גליון: לתוכה בני רשות הרבים] להדיא דרך הילוכן. אי נמי, כגון בית באלכסון שזוית אחת סמוכה לרשות הרבים והשניה מרשות הרבים לפנים אותו זוית הבולטת מעכבת את הרבים מליכנס לה בהדיא בתוך כניסה של זוית האחרת.
אין כרמלית פחותה מד' טפחים רוחב, ואי לא, מקום פטור הוא ומותר לבני רשות הרבים ולרשות היחיד. ותופסת בגובה עד י' טפחים, כלומר, דעד עשרה הויא כרמלית למעלה מי' לא הוי כרמלית, כלומר, אויר של ים בקעה אינה עולה דאיכא עליה איסור דרבנן אבל למעלה מעשרה אין שם כרמלית על אוירו בדבר שאינו מסוים, כגון פני הלבנה או פני הכותל או קולט מן האויר, עד עשרה דינו כדין כרמלית ואסור לכתחילה, למעלה מי' אויר מקום פטור הוא מותר לכתחילה לזרוק בו [גליון: או להושיט בו], דאין שם כרמלית עליו כי היכי דאין אויר רשות הרבים עולה למעלה מעשרה, כדתניא [צ"ל: כדתנן] לקמן, [ק' א'] למעלה מעשרה כזורק באויר. ומוקמי' לה בדבילה שטח בפני הכותל. בדבר המסויים ליכא לאוקמא, כגון שהוא ראש עמוד [גליון: היוצא מן הבית לרשות הרבים] או גבי לבינה, דאי אית ביה ארבעה [גליון: על ד' וגובה] למעלה מעשרה לא הוי כרמלית, דהא עמוד אפילו ברשות הרבים ורחבו ארבעה, רשות היחיד הוא. ואי דלית ליה ארבעה [ו]למטה מעשרה אמאי הוה כרמלית, הא אמרינן אין כרמלית פחותה מארבע. ואי תימא משום דקיימא באויר כרמלית, כלומר, בתוך ים ובקעה לפיכך הוי שם כרמלית עליו, כיון דלית בה ארבעה [גליון: על ארבעה], אם כן מצינו חומר בכרמלית מרשות הרבים, דאלו ברשות הרבים כי האי גוונא מקום פטור הוא ומותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים להשתמש בו, הילכך ליכא לאוקמא אלא באוירא, כגון דבר שאינו מסויים, כגון פני לבנה או פני כותל הבקעה וטח בו דבילה שמינה.
על גגו מותר לטלטל בכולהו דכרשות היחיד הוא חשוב, דאמרינן בכי האי גונא גוד אחית מחיצתה, בתוכו ואין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, דכיון דלא חזי לדירה אין המחיצות מועילות, אלא כמי שאין שם מחיצות דמי כיון דשוי קרקעית לקרקע רשות הרבים, וחשבינן ליה כקרן זוית שמעכב את הרבים ליכנס לתוכו ומיקרי כרמלית. חקק בו בקרקע הבית, [גליון: כלומר באמצעיתו] [גליון: שחפר בו ברוחב] ארבעה על ד' טפחים והשלימו מקום עומק החקק לחלל עשר עד הקירוי, מותר לטלטל בתוך הבית. מאי טעמא, שאלו הארבעה על הארבעה שיש בגבהן עשר הן הבית וכל שאר הבית אשר סביבו הן חשובין כחורין, וקימא לן דחורי רשות היחיד כרשות היחיד דמו. וחורי רשות היחיד דקאמרינן כרשות היחיד דמי, ואע"ג דאין ברחבן ארבעה ואין בגבהן עשר לא מיבעיא בכותל בית מקורה דרשות היחיד הוא וכאיכא מקום ארבעה עד ד' דמי, דהא אמרי' כמאן דמלי דמי, אלא אפילו בכותל של חצר שאינה מקורה, חשיב כאלו שם מקום ארבעה על ד', והזורק מרשות הרבים לתוך אותו חור חייב דחורי רשות היחיד כרשות היחיד הם, ואע"ג דאין בעובי הכותל ארבעה, דליכא למימר חוקקין להשלים אפילו לדעת ר' מאיר דאית ליה האי סברא, אפילו הכי מיחייב כיון דקיימא לן דחורי רשות היחיד כרשות [היחיד] דמי. ואם אותו חור בין שתי חצרות, כיון דחשבינן ליה כארבעה על ד', אמרינן אויר שתי חצרות שולטות בו ואסור לאחד מהם להשתמש בו, ואע"ג דסבירא לן דמותר להחליף בדרבנן. וכל שכן אם אותו כותל הוא מכוסה בקנים ובעפר כמנהג העולם, ואותו הכסוי בולט ויוצא מכאן ומכאן, דודאי דראוי שנחשוב כל חורי אותו חצר כמי שיש בהן ארבעה על ד' דמי ושתי רשויות שולטות בו, אעפ"י שהחור למעלה מעשרה, כפחות מי' דמי כיון דמקורה הוא, דלא פליגי רב ור' יוחנן [עירובין ע"ו ב'] בכותל של שתי חצרות אם אויר שתי רשויות שולטות בו אסור או לא, אלא בכותל שגבוה עשרה ואין ברחבה ארבעה, דאליבא דרב דאויר שתי רשויות שולטות בו ולא יזיז בו כמלא נימא, ואליבא דר' יוחנן אלו מעלין לכאן אוכלין עליו ואלו מעלין מחצירן עליו ואוכלין, התם משום שכיון דגבוה עשר איפליג רשותיה, אבל אי הוה רוחב ארבעה ולא הוה גבוה עשרה אליבא דדברי הכל דאויר שתי רשויות שולטות בו, וכיון שלא ערבו זה אוסר על זה, גם כן היכן שבולט קירוי הכותל מכאן ומכאן, אע"ג דגביהי [גליון: עשרי'] ושלשים אמה, כמאן דמלי חשבינן לה וכפחות מעשרה דמי, וכל אחד ואחד אוסר על חבירו. וכל שכן אם הכלים שבתוך הבית בחורי כותל חצרות כדי להכניסן לבית [גליון: חצר] חבירו.
נעץ קנה (ברשות הרבים) [צ"ל: ברשות היחיד] וכו', נזרק מרשות הרבים ונחה על פני הקנה, כגון שהיה טיט או דבילה שמינה, כמו שמונח בקרקע החצר חשבי' ליה וכשיש בו ארבע [גליון: על ארבע] דמי שהרי באויר רשות היחיד היא נחה. אבל אם היתה על גביו ממש נחה, כיון שרשות חלוק הוא בפני עצמו מיפטר, דבעי הנחה על מקום ארבעה וליכא, כדחזינן ביד דבעל הבית, דאי לאו דאמרי' דידו של אדם חשובה לו כארבעה על ד' הוה מיפטר, אע"ג דרשות היחיד עד לרקיע.
<h2>דף ז:</h2>
חורי רשות הרבים, חורים שבכותלים כלפי רשות הרבים, כרשות הרבים דמי, לפי שדרך בני רשות הרבים להניח שם חפציהם. [גליון: רבא אמ'] לאו כרשות הרבים, ואם זרק ארבע אמות ברשות הרבים ונחה באותו חור לא מיחייב משום ארבע אמות כרשות הרבים, אלא ככרמלית חשבינן ליה אם (הם) רחבן ד' אמות [ד' טפחים], כמקום פטור אי ליכא באותן חורין רוחב ד' (דלית). ואע"פ שהכותל רחב מאוד שיכול אדם להשלים באותן החורים ארבעה דלית הלכתא כר' מאיר דאמר חוקקין להשלים.
<h2>דף ח.</h2>
זרק כוורת וכו', וקיימא לן בכל מי שזורק כלי ד' אמות ברשות הרבים מיחייב ולא הזורק רשות, דילפינן ממשכן שהיו זורקין מחטיהן לתלמידיהם, כדאמרינן בפרק הזורק [צ"ו ב']. ודוקא שזרקה בקומתה שהיא נחשבת רשות אבל אם זרקה שלא בקומתה אלא כמין שכיבה מיחייב, אע"ג דרחבה היא ששה וגבוהה עשרה דהא נחה ברשות הרבים. וצריך עיון למה הוסיפו שני חומשין עובי שתי המחיצות של כוורת הא לענין עמוד גבוה עשרה ורוחב ארבעה [גליון: על ד'] מצומצמים, הא מיקרי רשות היחיד. ויש לו[מר] התם אין סופו לסתור דהא ראוי להשתמש על גביו דהא ברחבו ארבעה, אבל כוורת שהיא עשוייה להשתמש בתוכה אם לא היה ברוחב החלל ארבעה על ד' מלבד הכותלים לא היה נחשב (דרשות) [לרשות] וסופו ליסתר, כיון דלא ניחא תשמישתיה עליה, אבל ככלי היה נחשב והזורקו מחייב. ויש לפרש דאביי לא דק בחשבון ולחומרא לא דק, שמחייב אותו אפילו בענין שהיה מן הדין שהיה פטור וכדי להפרישו מאיסורא, אבל לענין קרבן לא מיחייב להביא כיון דהוי חמשה טפחים ושלש חומשין כדי שלא להביא חולין לעזרה.
אי אפשר לקרומית וכו' הואיל וגבוה עשרה טפחים אי אפשר שלא יהו קרומוניות מן השתי גבוהין מחברתן של ערב, כדרך מנהג, ועולין למעלה מעשרה שהוא מקום פטור, וכיון דלא ניחא כולא ברשות הרבים לא הוה הנחה לאיחיובי. כפאה על פיה, וזרקה שאין רחבה ששה קאי שהיא כלי [גליון: ואינה רשות, וקאמ' השתא אם] כפאה, כלומר שתחתית הכוורת למעלה ופיה למטה, אם כותלים גבוהים שבעה טפחים ומשהו אפילו כשתצטרף אל כותליה פחות משלשה כשתהיה סמוכה לקרקע, שהיא חשובה כאלו נחה, דהא אמרי' לבוד הרי עשר ובעת תשלום למחיצות עשרה נחה על הקרקע ולפיכך חייב דהא אינה ששה וכלי היא. אבל אם היו בכותליה שבעה וחצי [גליון: וכשתצטרף] (ו)שלשה פחות משהו הרי כאן עשרה ועוד, נמצאת בעת שנחה בארץ גבוהה מעשרה טפחים ואפילו [חסר ההמשך].
<h2>דף ט.</h2>
וכי תימא האי איסקופא באסקופא דלית בה ארבעה וכיון דלא הוי מקום חשוב לא [גליון: צריך לחי] להתיר, והאמר רב חנן בר רבא אמר רב וכו' [לפנינו גירסה אחרת]. ואוקמה רב יהודה באסקופת מבוי שאין הכשירו בלחי אלא בקורה והקורה מותר להשתמש תחתיה, וכיון שהקורה היא על מקצת האסקופא היא מושכת מה שבחוץ לפנים כל זמן שהפתח פתוח, והיינו דאמרינן חציו מקורה וחציו אינו מקורה וקירויו כלפי פנים. ולאו דוקא חציו, אלא לומ' לך שאין הקורה מגעת לשפה החיצונה של האיסקופא ואעפ"כ כיון שהכשיר המבוי בקורה ומקצת האיסקופה תחת הקורה יש כח בקורה המותרת לימשוך אף מה שבחוץ לפנים, כל זמן שהפתח פתוח. אבל בזמן שהפתח נעול חלקה האסקופה ונעשה מה שבפנים כלפנים [גליון: ומה שבחוץ כלחוץ], ואמרינן פי תקרה החיצון יורד וסותם ומה שבחוץ כלחוץ. אבל אם היתה קרויה כלפי חוץ, כלומר, לחוץ האסקופה מצד רשות הרבים דהיינו שפת חיצונה אפילו היה פתח נעול כלפנים, דאמרינן חודו החיצון יורד וסותם דהא סבירא לן דקורה משום היכר וכל האסקופה נחשבת כדין המבוי, דהא גלי דעתיה שרוצה להאריך המבוי, דהא כל מה שיכול לדחוק הקורה לצד רשות הרבים עשה, ודאי נעילת דלת לא מעלה ולא מוריד לפי שאינו דלת קבוע אלא שמשימו שם בכל לילה ולילה שיהיו שמורים במבוי כלים שבתוך המבוי. אבל כשהניח הקורה מצד המבוי משמיע שאינו חפץ בכל האיסקופה כולה אלא במה שקירה דהיינו חציה הפנימי, שהרי לא רצה לדחוק הקורה לרשות הרבים, לפיכך פתח נעול כלחוץ, כלומר, אותו דבר מן האיסקופה שאינו מקורה דינו כלחוץ, דאמרינן חודו החיצון יורד וסותם, אבל פתח פתוח, אפילו מה שאינו מקורה נמשך אחרי אותו המקורה, שהרי האיסקופה גבוהה שלשה נחלקה מקרקע רשות הרבים וחציה מותר לדברי הכל דרשות היחיד הוא, שוה קרקעיתו לקרקע רשות היחיד וחלוק הוא מרשות הרבים דין הוא שימשוך מה שבחוץ למה שלפנים.
<h2>דף ט:</h2>
לא ישב אדם לפני הספר וכו', כלומר, להסתפר שער ראשו מלשון המספרים. סמוך למנחה, מנחה גדולה שהיא שש שעות ומחצה דאתחיל שמשא למערב וסמוך לו הוא תחלת שעה שביעית ואסור להתגלח אע"פ שלא הגיע זמן תפלת המנחה, גזירה שמא ישבר הזוג ויהיה צריך לתקנו ויעבור זמן המנחה, אלא צריך שיתפלל תחלה, כלומר, שימתין עד שיגיע זמן המנחה ויתפלל ואחר כך יסתפר. ולא יכנס נמי למרחץ, אפילו להזיע שהיא דבר מועט עד שיתפלל, גזירה שמא יתעלף ויחלה ולא יכול להתפלל. ולא לבורסקי [גליון: והוא עיבוד לעורות], ואפילו לעיוני בעלמא, שאין כוונתו לעמוד שם אלא מעט מזער [גליון: לראות אם הם מתוקנים לעיבוד], אפילו הכי אסור עד שיתפלל, דדילמא חזי פסידא בזביני ומטריד, כלומר, שמא נתקלקלו בתוכה העורות ומטריד מצער נפשו ויהא טריד בצערו ולא יתפלל. ולא לאכול, אפילו סעודה קטנה אסור עד שיתפלל, דדילמא אתי לאימשוכי בסעודתיה ומשתכר ולא יוכל להתפלל. ולא לדין, אפילו לגמר דין, כלומר שכבר נשאו ונתנו בדבר והסכימו מי הוא הזכאי ומי הוא החייב אפילו הכי דליכא למיגמר אלא מעט, לומר איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב [גליון: אפילו הכי] אסור עד שיתפלל, גזירה דילמא חזי טעמא אחרינא או שמעי טענתא אחרינא שאינה סותרת טענה ראשונה וסתרי דינא [גליון: שהוא חושב לגומרו ויעמד בדין] וישכחו להתפלל אי אשמעינן טענתא אחרינא שסותרת טענה הראשונה, הא קי"ל דאינו טוען וחוזר וטוען. ואם התחילו אחד מכל אלו והגיע זמן המנחה אין מפסיקין אלא גומרין ויתפללו ובלבד דאיכא שהות לגמור קודם שיעבור הזמן. ומפסיקין לקרית שמע, דאיתא דאורייתא. ואין מפסיקין לתפלה, ובגמרא פריך הא תני ליה רישא שאם התחילו אין מפסיקין, ומתרץ סיפא אתאן לדברי תורה, שאם היו חברים עוסקים בתורה והגיע זמן קרית שמע מפסיקין לקרית שמע ולא לתפלה, וכגון ר' שמעון בן יוחאי וחבריו שהיתה תורתן אומנותן. אבל שאר תלמידים שמתבטלין כמה שעות להתעסק באומנותן חייבין להפסיק נמי לתפלה. והתחלתה כל אחד ואחד מאלו מלאכות מפורשות בגמרא. ומשנה זו אפילו בחול נמי קא אסרה והא דתנא הכא משום דדמיא להא דתני גבה, לא יצא החייט במחטו ערב שבת סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא, תנא נמי הא בתפלה. והא דאקדמה כיון דזוטרן מיליהו פסיק ותני להו, ובשאר מילי דשבת צריך להאריך וכדי שלא יפסיק בין הלכות שבת אקדמה. ודוקא נקט תפלת המנחה שאם התחילו אין מפסיקין וכיון דקביע ליה זימנא (לא) מירתת [גליון: ולא אתי למיפשע, אבל בתפלת ערבית דלא קבע ליה זימנא לא מירתת] דסבור הוא הרי זמן ארוך שכל הלילה כשר לתפלת ערבית, אע"פ שהתחילו מפסיקין גזירה שמא ישכח. ומשנה זו דנקט ומפסיקין לקרית שמע ולא אמר תפלת ערבית, סבירא ליה תפלת ערבית רשות אבל השתא דקים לן דחובה היא מפסיקין גם לתפלת ערבית.
גמ'. סמוך למנחה גדולה, דהיינו שעה שביעית. ומנחה גדולה הוא שש שעות ומחצה ואפילו סמוך למנחה אסור, ואפילו בתספורת דידן שאין בו אמנות כל כך, והכל מפורש בפירוש המשנה.
מאימתי התחלת תספורת, דנימא שוב אין מפסיקין, כדתנן אם התחילו אין מפסיקין. מעפורת, סודר ונותנה על ברכיו שלא יפול השער על בגדיו. משיערה [לפנינו משיעביר] מעפרתו ממנו, סודרו הוא ראשון להפשטת בגדים. משיקשור בין כתיפיו, את בתי זרועותיו שקורין דברצירי בלע"ז. הא לן והא להו, בני בבל היו חוגרין בחוזק וכשאוכלין צריכין להתירה קודם נטילת ידים, ובני ארץ ישראל לא היו נוהגין כן בהתרת חגורה קודם נטילת ידים.
למאן דאמר תפלת ערבית רשות, במסכת ברכות [כ"ו ב'], מפני שהיא כנגד איברים ופדרים [גליון: שלא נתאכלו מבעוד יום] ואינן מעכבין כפרה. לא מטרחינן להו להפסיק אלא יגמור ואחר כך יתפלל. ולמאן דאמר חובה וכו', בתמיה. לא שכיחא שכרות, שאין דרך להשתכר מבעוד יום ולפיכך יגמור ויתפלל, אבל בלילה שכיח שכרות שהן עשויים להשתכר בסעודתן, למאן דאמ' חובה מחייבינן ליה לאפסוקי, דודאי יבא לידי פשיעה שלא יתפלל. מירתת, מתירא שמא יעבר זמן המנחה ולא אתי לאישתכורי, אבל בתפלת ערבית שזמנה כל הלילה לא ישים אל לבו וימשוך אחר שלחנו או ישתכר, לפיכך מחייבינן ליה לאפסוקי למאן דסבירא ליה תפלת ערבית חובה. רמי פוזמקיה, נותן אנפליאות חשובין ברגליו, ובלעז קלצונ"ש. הכון לקראת אלקיך, התנאה לפניו. שדי גלימיה, משליך אדרתו מעליו שלא יראה כאדם חשוב. ופכר ידיה, חובק ידיו באצבעותיו כעבד המצטער מאימת רבו. מצין נפשיה, בטליתות נאות. חיי עולם, תורה. חיי שעה, תפלה ששואל בה מזונות ורפואה ושלום בעולם הזה. וקא מסרהב, ממהר לעמוד.
<h2>דף י.</h2>
משיתעטפו הדיינין, דרך הדיינין שמתעטפין בטליתן כשפותחין בדין מאימת שכינה ושלא יפנו ראשן לכאן ולכאן ותהא דעתן מיושבת עליהם. [גליון: ולא פליגי הא] דעסקי ואתו, בדין אחר וכבר הם מעוטפין וכשנגמר אותו הדין בא דין אחר לפניהם סמוך למנחה, הוי התחלתן משיפתחו בעלי טענותיהן, והכא ליכא למימר משיתעטפו. והיכא דלא עסיקי בדין עד השתא הויא התחלתן משיתעטפו הדיינין. ביני עמודי, שעליית בית המדרש נכון עליהן. חליש ליביהו, מצטערים שלא עסקו בתורה אותו היום. ותנא להו חייא בר רב, שגדול שכר הדיינין ולא יצטערו. ואית דמפרשי חליש לביהו מלשון תענית הוא שלא סעדו כל אותו היום, תנא להו חייא בר רב, שאין צריכין לישב ולדון כל היום אלא מקצת היום, כי גם משה רבינו ע"ה לא היה יושב כל היום בדין. ומה שאמר הכתוב, מן בקר ועד ערב, מדרש הוא שחשוב הדבר כמעשה בראשית, שנא' בו בקר וערב.
קודם חצות לא ישלימו, מיירי שהיו מתענין בעבור הגשמים וירדו גשמים קודם חצות, או במי שהיה מתענה על הצרה ועברה על החולה ונתרפא קודם חצות, לא ישלימו, לפי שעדיין לא התחילו התענית, שכן כל השנה מתענין עד חצות רוב הצנועים. אע"ג דאמרינן ארבע זמן סעודה לכל הוא, לא לכל אדם אמ' אלא כדאמרי' בשבת [י' א'] רביעית מאכל כל אדם, כלומר, הבטלים. חמישית מאכל פועלים ששוכרין עצמן אצל בעל הבית ובעל הבית טורח בעבורן ומזמין סעודתן בשעה חמישית. אבל שאר בעלי בתים שעושין במלאכת עצמן ואין להן מי שיטרח כי אם עצמן הרי הם כתלמידי חכמים [גליון: ששעה ששית הם זמן סעודה ברוב הציבור ואין תלמיד חכמי'] הם רוב ציבור.
במרחץ חדש, שלא רחץ בו (בני) [בן] אדם מעולם אלא שהזמינו לכך. הנכנס לבית המרחץ מקום שבני אדם וכו', ומרחצאות שלהם שלש חדרים היו. פנימי, להגיע ולהשתטף. אמצעי, שיוצא מן המרחץ לתוכו ערום ולובש חלוקו ומתעטף במטפחות [גליון: ויוצא לחיצון] וגומר לבישתו ונח שם מיגיעת המרחץ. עומדים ערומים, פנימי. ערומים ולבושים, אמצעי שיוצא לתוכו מהמרחץ ערום וממהר לכסות עצמו ויוצא לחיצון. חולץ תפליו, מראשו ואין צריך לו שאוחזן בידו בתיק שלהם שאינו מניח שם. ואינו חולץ, [גליון: תפיליו שם] שאמצעי אע"פ [גליון: שאינו] (לא) כמרחץ גמור ומקצת תורת מרחץ עליו, הילכך היו [גליון: אם שכח והכניסם שם] בראשו אין צריך לחלוץ [גליון: שיוציאם בידו. ואם לא הכניסם בראשו אלא] היה אוחזן בידו אסור להניחם שם בראשו אלא יצא לחוץ ומניחם. הימניתא, להזכיר אמונה בבית הכסא.
<h2>דף י:</h2>
צריך להודיעו, מתנה פלונית אתן לך, וזהו דרך כבוד שמא יתבייש לקבלה, אבל מתוך שמודיעו מתרצין בדברים ואינו בוש בדבר. וכמו כן אם נתנה לביתו בלא ידיעתו, צריך להודיעו שמידו באה לו שמתוך כך יהיה אוהבו. לדעת כי אני יי וגו', להודיעם שאני רוצה לקדשם. שייף ליה מאותו המין, כלומר, ישים מן הלחם בין שערות ראשו ומתוך כך תשאלנו אמו מי עשה כן, יאמר התינוק פלוני עשה וגם פת נתן לי. אבל אי עבידא לאיגלויי, מוטב שלא יאמר כדי שלא יתבייש. מתן שכרה וכו', והוא הודיעם על ידי משה רבינו ע"ה בעל פה מה שכרה. משקל שני סלעים מילת, כתנת פסים, כלומר, [גליון: לא היתה] כולה של מילת אלא סביב לפסי ידיו ואפילו הכי נתקנאו בו אחיו. קשקושי ואברוארי, בירניות ומגדלים להתבצר בו מפני אויב. ואפילו בשבת, לפי שהתענית לו יותר תענוג שיודע שנתבטל הגזירה קשה בעבור תעניתו שאם היה אוכל היה מצטער ומתיירא מחלומו.
<h2>דף יא.</h2>
עגלא תלתא, שלישי לבטן שהוא משובח מפני שהבהמה בקטנותה אינה בכחה והולד הראשון והשני אינו מכח בריאה. לוה אדם תעניתו ופורע, ומפרשי לה במי שנדר וקבל על עצמו שיתענה יום אחד בחדש או בשבת ולא פירש בנדרו איזה יום מן השבוע, וכשהשכים בבקר ביום שני חשב בלבו שישלים היום נדרו, ולפיכך אם יארע לו שום אונס באותו היום שלא יוכל להתענות, יכול לפסוק מתעניתו ויתענה למחר, שעל דעת כן קבל עליו בסתם מפני פחד אונס. ותענית שעות לא מיקרי דהא קיבל עליו בתחלת נדרו. (אלא) [אבל] במי שנדר ופירש יום תעניתו והתחיל אותו אין לו ללותו ולא לשנותו.
ואין מפסיקין לתפלה, ומקשינן בגמ' דהא תנא ליה רישא, ואם התחילו אין מפסיקין, ולמה לי תו למהדר. מתרץ סיפא אתאן לדברי תורה, כלומר, מילתא אחריתי קא נקט, דתניא חברים שהיו עוסקין בדברי תורה מפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפלה, דקרית שמע דאורייתא, וכתיב ובשכבך ובקומך, ואין מפסיקין לתפלה דמדרבנן היא. וקאי ר' יוחנן וקא מפרש לא שנו דאין חברים העוסקים בתורה מפסיקין לתפלה, אלא ר' שמעון בן יוחאי שחביבה עליו התורה כל כך שאינו מתבטל ממנה בשביל שום אומנות בעולם. אבל אנו הואיל ואנו מתבטלין ומפסידין תורתנו בעבור סחורה או אומנות כל שכן שנפסיק לתפלה.
לא יצא החייט במחטו, מפרש בגמרא אפילו תחובה בבגדו שמא ישכח ויצא בה. ואומן דרך אומנתו חייב, שדרך האומנין לתחוב בבגדיהם כשרוצים לצאת לשוק [ו]ליכא אלא גזירה אחת, דאי הוה סבירא לן אומן דרך אומנתו פטור בשבת עצמו וליכא איסורא דאורייתא אלא משום גזירה שמא יוציאנה בידו, ואנן נגזור ערב שבת אטו שבת והוי גזירה לגזירה. ולא הלבלר בקולמסו, התחובה אחרי אזנו כמנהג הסופרים.
ולא יפלה את כליו, בליל שבת מיירי ולא בסמוך לחשיכה, משום גזירה שמא יטה את הנר ומחייב משום מבעיר, דטעמו שאין קורין לאור הנר אתרוייהו קאי. ופירש מפלה מער [גליון: דמסיר] הכנים [גליון: ומבערן] כתירגם בערתי הקדש, פליתי קדש מעשרא, שמא יטה הנר להביא השמן לפתילה שידליק [גליון: שדולקת] יפה ונמצא מבעיר בשבת. באמת אמרו, בודאי התירו לחזן בית הכנסת המקרא את שבעה הקורין בתורה לראות באור הנר היכן יתחילו למחר. ויש מפרשין החזן, אותו שמלמד התינוקות. ויראה היכן יסיימו התינוקות פרשיותיהן והן קורין בבית הכנסת בליל שבת. אבל הוא לא יקרא דלית שום אימתא עליה, אבל התינוקות קורין דאית עלייהו אימתא דרבייהו ולא אתי לאיטויי.
כיוצא בו, לעשות הרחקה לעבירה אמרו זה, כשם שעשו הרחקה להטיית הנר שאסור לקרות לאורו, לא יאכל אפילו הזב עם הזבה, אפילו ששניהם טמאים ושניהם חולין, דזיבה בין באיש בין באשה משום חולי הוא, ושמא תאמר מרוב חולים ומכאובים ומרודים לא יבואו לידי הרגל אפילו הכי גזרו חכמים שמא יבוא לבעול אותה שהיא בכרת. וכל שכן טהור עם הזבה שאסור דאיכא למיחש לעבירה, שהרי לב האיש אינו דואג עליו. אבל לא הוצרכנו לגזור עליו שכל כך פרצה טהרה בישראל, כלומר, שזריזין ורגילין לשמור עצמן מכל טומאה אע"פ שאין גבה איסור לאו וכרת, משום שהיו כולם אוכלי טהרות אוכלין חוליהם על טהרת הקדש. אבל לזב ולזבה ששניהן טמאין הוצרך לתקן ולגזור שהרי גם הוא טמא ושמא ישכח אסורי הלאו והכרת, עשו לו זכר לדבר והרחקה.
<h2>דף יב.</h2>
גמ'. יוצא אדם בתפליו עם חשיכה, ולא חיישינן שמא ישכח ויצא משתחשך. וקיימא לן דשבת לאו זמן תפילין הוא, דכתיב בהו והיו לאות על ידך, מי שצריך להזכיר שיש לו על מצוות המלך דהיינו ימות החול, יצאו שבתות שהן עצמן אות וסימן שהרי אינו יכול לעשות מלאכתן ונזכר שמצות מלכות שמים עליו ויוצר הכל הוא ששבת אחר שברא הכל במאמרו. והיה על מצחו תמיד, קרא יתירא הוא דהא כבר קבע ליה מקום והיה על מצח אהרן (ולא) [אלא] להאי דרשא אתא שימשמש בו תמיד כדי שלא יסיח דעתו ממנו ויהיה עליו עול מלכות שמים תדיר ולא יפנה לבו לדברי חול. חייב אדם למשמש בבגדיו, שלא יהא כרוך בו דבר או מחט תחוב בו ויצא בו. הלכתא רבתי, דבר גדול יש כאן להפרישו מאיסור שבת. לא אמרן אלא דבני מחוזא דמנפקי, ולא עבדי מלאכה שבשדות אלא חנונים ושולחנים ובגדיהן רחבים כשל נשים. מידע ידיע, לפי שבגדי האנשים הם קצרים שעוסקין בשדות במלאכתן ושל נשים רחבים בית יד שלהם.
אפקטויזין, דבר המביא את האדם לידי קיאה. מפני הכבוד, של עוברים ושבים שלא יקוצו בו. מולל וזורק, בשבת מוללו בידו להתיש כחן שלא יחזרו אליו ובלבד שלא ימולל בדוחק ויהרגם, דסבירא לן הריגת כינה שבות. ואבא שאול כר' אליעזר סבירא ליה דמיחייב חטאת הילכך גזרינן מלילה אטו שלא יהרוג.
אין משדכין, מלשון ותשקוט הארץ ומתרגמינן ושדוכת ארעא, משום דכתיב ממוצא חפצך. ובית הלל מתירין, דקא סברי חפציך אסורין ולא חפצי שמים. ואין מנחמין, משום דמצער עצמו מן המצטערין. שבת הוא מלצעוק, צריך לשמוח אותם כדי שלא יצטערו. יכולה היא שתרחם, אם תכבדוה מלהצטער בה תזכו בעבורה. בתוך שאר חולי עמו ישראל, מתוך שכוללו עם הרבים תפלתו נשמעת בזכותם של רבים. שבנא איש ירושלים, אדם גדול היה בירושלים ששמו שבנא. ורחמיו מרובין, ורחמיו של הקב"ה מרובין. שבתו לשלום, תנוחו ביום שבתכם לשלום שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתכם. בקושי התירו, מפני שמצטער. בתפיחה, בחולה. זימנין אמ' ליה בלשון הקודש וזימנין אמ' ליה [בלשון] ארמי. סועד, סומך בתשות כחו. [גליון: לא ישב אדם וכו'].
<h2>דף יב:</h2>
ואפילו גבוה, דליכא למיחש להטייה, אסור דכיון דגזור רבנן לא פלוג במילתיהו. הא תרי שפיר דמי, שאם יבא להטות יזכירו חבירו. בענין אחד, פרשה אחת. אבל בשתי פרשיות, הואיל וכל אחד מעיין לעצמו אינו מרגיש במעשה חבירו. ובמדורה, מדורת אש גדולה אסור לקרות לאורה דהואיל ויושבין רחוק זה מזה. ועוד שזנבות האודים סמוכים להם לא ירגיש חברו בבא השני להבעיר ולחתות בידו או ברגלו מה [גליון: שאין] כן בנר. ואם אדם חשוב, שאינו רגיל להטות נר [גליון: אפילו] בחול מפני חשיבותו מותר. שמש קבוע לא ימזוג לפי שאימת רבו עליו ואם מצא בהם דבר מגונה ובודקו יפה וחיישינן להטייה. שאינו קבוע לא רמיא עליה כולי האי. אבל מסדר הוא ראשי פרשיות, מריצן בפיו שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו נזכר בכולה למחר ומסייע לשבעה הקוראים בתורה בנקודה ובטעמא בלחש. אימת רבן עליהן, אין פושטין יד לשום דבר בעולם ואף בחול [אלא] על פי רבן.
<h2>דף יג.</h2>
הוא בבגדו והיא בבגדה, שיש הכירא בדבר מותר או דילמא חיישינן לדבר עבירה, דילמא תקיף יצריה עליה. מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, דהא אפילו ייחוד נאסר מן התורה דילפינן בקידושין מאחיך בן אמך, וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית, אלא להשמיענו שבן מתייחד עם אמו ולא אדם אחר.
<h2>דף יג:</h2>
בימי נידותיך, בעוד שלא פסקה מן הדם. בימי ליבוניך, אחר שפסקה מן הדם וישבה שבעה נקיים וצריכה להיות לובשת בגדים נקיים ולבנים לראות ולבדוק שמא תראה ותסתור ספירתה. שלא נשא פנים לתורה, שלמד ולא החניף לו וגלה קלונו לעולם שהרי אסרה תורה אפילו נגיעת בשר בבשר אע"פ שלא יעלה על דעתו לדבר אחר, כדכתיב בנדת טומאתה היא עד שתבוא במים במי מקוה כשר, כדדרשינן משבעת ימים תהיה בנדתה, שתהא בנדתה כל זמן שלא תטבול, בתורת כהנים. מטא חדא הוה, אבל רחבה מאד היתה ולא קירוב בשר הוה, והיה סובר אותו תלמיד שהיה מותר בכך וטעה. סינר מפסיק כמין מכנסיים שהיא חוגרת בו ומגיעו ממתניה ולמטה.
אלו מן ההלכות וכו', מפרש בגמ' [דעל] אין קורין אין פולין לאו הנר קאי, שמתחילה נחלקו בה בית שמאי ובית הלל, והיו מתירין בית הלל. וכשבאו למנין האוסרין והמתירין מן החכמים, נמצאו רבים אותן של בית שמאי על בית הלל וחזרו בהם בית הלל והסכימו ואסרו. ובגמ' מפרש שבשמונה עשר דבר נחלקו בו ביום ולבסוף השוו. [ו]אלו [גליון: הן הי"ח] השנים אין קורין ואין פולין מהם. ושמונה עשר דברים אחרים גזרו בו ביום שלא היה שם שום מחלוקת כלל. ומפרש להו בגמ', ואין אחד מהם נזכר בזו המשנה. ואלו הן מנינן לפי הספרים: האוכל אוכל ראשון, א.גאוכל שני שנפסל גופו מלאכול בתרומה, ב.גשותה משקין טמאין, ג.גהבא ראשו ורובו במים שאובין, ד.גטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלושת לוגין מים שאובין, ה.גוהספר, ו.גוהידים, ז.גוהכלים שנטמאו במשקין הבאים מחמת ידים, ח.גוהאוכלין שנטמאו במשקין הבאים מחמת ידים, ט.גהמניח כלים תחת הצינור, י.גכל המטלטלין מביאין טומאה בעובי המרדע, יא.גהבוצר לגת, יב.גגידולי תרומה, יג.גמי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי, יד.גבנות כותים, טו.גפתן ושמנן, טז.גיינן, יז.גיחוד בנותיהן, יח.גותינוק גוי שמטמא בזיבה, יט.גולדעת ר' מאיר [גמ' ט"ז ב'] דקא חשיב הא דצינור בלא מחלוקת חשיב אוכלין וכלים, דקא חשבו להו בתרתי, איהו חשיב להו בחד ולא הוו אלא י"ח. לדעת ר' יוסי דסבירא ליה דעדיין היא מחלוקת דצריכין הא דצינור ואוכלין וכלים חשבין להו בתרתי ולא הוו אלא י"ח. וצריך עיון לפי המפרשין שפירשו דהא אין פולין ואין קורין לאו דשמונה עשר דבר הן, לפי שהיה בהם מחלוקת מתחילה, אע"פ שהשוו ואחר כן חזרו בהם, והא חזינן דקא חשיב הא דצינור שהיה בו מחלוקת מעיקרא ומאחר שחזרו בהן קא חשיב ליה. וכן נמי הא דבוצר לגת. ויש מי שמפרש דתני אין פולין ואין קורין משמונה עשר דבר הן אע"פ שנחלקו בו, כיון שהשוו לבסוף, ומפרשינן הא דאמרינן בגמ', שמונה עשר דבר גזרי ובשמונה עשר דבר נחלקו, דדבר אחד הן, כלומר אותן י"ח דברים שנגזרו עליהם במחלוקת היו, אלא שנמנו ונמצאו בית שמאי רבו על בית הלל, ומשום כך חזרו בית הלל מדבריהם. וחושב ומונה שמונה עשר דבר: הך ט' דאלו פוסלין את התרומה ואין קורין ואין פולין הרי י"א. פשו להו שבעה והם: צינור, ומרדע, ובנות כותים, ובוצר לגת, וגידולי תרומה, ונותן כיסו, ופתן ושמנן ויינן ובנותיהן כיון דמשום חד טעמא הוא משום ע"ז חשיב לכולהו חד. ולר' יוסי שפוחת הא דצינור מוסיף הא דתינוק גוי שמטמא בזיבה במקומן. ור' מאיר אי בעי למימני הא דתינוק בהדי שמונה עשר דבר, קא חשיב אוכלין וכלים חד וליכא אלא שמונה במשנה פוסלין את התרומה.
<h2>דף יז:</h2>
בית שמאי אומרים אין שורין וכו', דיו ששורין העפצים במים או סמנין כדי לצבוע באותן המים. כרשינין נמי קשין הן ואינן ראויין למאכל בהמה אלא אם כן שורין אותן במים, וצש בלע"ז. ובכולהו אסרי בית שמאי לעשות סמוך לחשיכה לפי שהמלאכה נגמרת בשבת על ידי הכלים. ואית להו לבית שמאי שביתת כלים כמו שביתת בהמתו. ובית הלל לית שהו שביתת כלים, שלא הוזהרו ישראל (אלא) על שביתת [גליון: כליהם אלא על שביתת בהמתם] (בהמתו) שהיא בעלת חיים ואיכא משום צער בעלי חיים, מה שאין לומר כן בכלים. ובין בית שמאי ובית הלל סבירא להו דשריית מים לדיו זה הוא עשייתו, ואע"ג דלא עביד ליה גיבול, דהיינו שיערב הכל בכף אחת, אם נשרה מבעוד יום שיעור שרייתו, אפילו לבית שמאי שרי, ואי גביל איניש יתיה בשבת לא מחייב חטאת דהא לא קא עביד (מיניה) [מידי] דכבר הוא עשוי. ואי נמי אם בתחילה שרה מים לדיו. בשבת חייב חטאת אע"פ שלא גבל. דאי הוה סבירא להו דלאו היינו שרייתו מעשה עד שיגבל, אמאי הוו קא אסרי בית שמאי [הא] לא קא עבדי מידי הכלים, דהא לא תגמר מלאכה עד שיגבל. ובגמ' [י"ח ב'] פריך אם כן לבית שמאי היאך אנו מדליקין בנר, או איך מניחין קדרה שאינה מבושלת כל צרכה על גבי האש, או איך אנו עושין שכר בגיגית שצריך שיעמדו המים על החטים או על השעורים שני ימים ואינו נעשה בערב שבת עצמו שאנו מטילין בו המים אלא עד מוצאי שבת הא איכא בהא שביתת כלים. ומתרץ סתם כלים אלו (הן) נר וקערה וגיגית אפקורי מפקיר להו, שנפסדין הן במלאכתן או במים מועטין ולא מיקרי כלים.
בית שמאי אומרים אין נותנין אונין, אונין אגודות של פשתן [גליון: להתלבן מקדרה תחת האור או בתנור אלא כדי] ונותנין אותן בקדרה לתנור ומתלבן. [לפי הגליון קטע זה נמחק] שיהבילו, שיתחממו, מלשון הבלה. הא סמוך לחשכה אסור דאית להו שביתת כלים [בגליון: וכן צמר ליורה, שחור או אדום. וב"ה מתירין, דלית להו שביתת כלים]. ובגמ' [י"ח ב'] מוקים לה ביורה עקורה מעל האש דליכא למיגזר שמא יחתה. וטוחה [היורה]. שפניה טוחות בבצק או בטיט, דליכא למיגזר שמא יגיס בה כדי שיקלוט יותר מן הצבע ויצטבע יפה. שאם לא היתה עקורה וטוחה אפילו בית הלל אסרי משום גזירה שמא יחתה בגחלים או שמא יגיס בה. ובלשון משנה ינער כדאמרינן בחולין [ק"ח א'] ניער את הקדרה מתחלה ועד סוף.
בית שמאי אומרים אין פורשין וכו', טעמייהו דבית שמאי בהא משום שביתת כלים וב"ה נמי כטעמייהו. ולעולם אפילו לבית שמאי אם מצאן ביום טוב שניצודו בתוכן דגים או חיה או עוף, אע"פ שפרש אותן בערב יום טוב בעוד חצי היום אסור לאכלן דהא ספק מוכן הן וספק מוכן אסור. וכל שכן לבית הלל והא ודאי אינן מוכנין שהרי ניצודו משחשיכה. בית שמאי אומרים אין מוכרין חפץ לנכרי, אין טוענין עמו על החמור, ואין מגביהין עליו משא על כתפו, וטעמא דכולהו הני דנראה כמסייעו לחלל את השבת. אלא כדי שיגיע למקום קרוב, כלומר, שיהיה המקום קרוב שיוכל להוליכו שם מבעוד יום. ובית הלל מתירין עם השמש [השוה פירוש המאירי למשנה זו] כלומר, אפילו יהיה סמוך לחשיכה כגון שעדיין השמש בעולם ניכר מותר, דהא כי טרח הנכרי בשבת בדידיה קא טרח מה לי לחלולה. בית שמאי אומרים אין נותנין וכו', מהאי טעמא נמי שנראה כמסייעו לחלל את השבת. ואיצטריך למיתני הא לאשמעינן דלא סגי בהקדמת חצי יום ערב שבת או היום כלו, אלא צריך שנים ושלשה ימים קודם השבת בכלי לבן, ובשאר כלים צבועים כפי מה שצריך לו, יש מהם יום וחצי ויש מהם יום אחד. ובית הלל מתירין, אפילו בהני כלים עם השמש משום דכי טרח בדידיה קא טרח. ואלו שלשה משניות דפליגי בית שמאי ובית הלל בשביתת כלים צריכי, דאי תנא אין שורין דיו התם הוא דשרי בית הלל דלית להו שביתת כלים, הני מילי משום דלא קא עבדי מעשה אלא מעשה עץ דהא לא נידי, אבל מצודות עופות ודגים וחיות דנידי בקשרין וניתרין, אימא מודו להם ב"ה לבית שמאי וליתסר, קמ"ל דשרי. ואי תנא הני תרתי משום דליכא למיגזר להו מידי, אבל אונין של פשתן נגזר יורה עקורה וטוחה אטו יורה שאינה עקורה וטוחה, קמ"ל דלא גזרי.
<h2>דף יח.</h2>
אמר רשב"ג נהגים היינו וכו', כלי לבן שלהם וכו', דסבירא להו כבית שמאי וכלי לבן קשין לכבס וצריך להם ג' ימים. ושוין, אפילו בית שמאי דאית להו שביתת כלים מודים שטוענין את הזיתים בקורת בית הבד ואת הענבים בעגולי הגת, שלא היה מנהגם לעצור אותם בגלגל כמות שלנו אלא טוענין אותם בקורות הבדים. והנך דגת קרי ליה עגול שהיו דפין ועבין [גליון: ורחבין] עשויין כעיגול. ושוין שניהם שטוענין אותם מבעוד יום והמשקה זב והולך מאליו כל השבת. והטעם שמודין בזה משום דאי נמי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת, דכי אמרינן דסחיטת זיתים וענבים אב מלאכה הוא, הני מילי בזיתים וענבים שלא ריסקן מבעוד יום והוה ליה מפרק דבר ממשאו שגדל בתוכו והוי תולדה דדש. אבל הכא אין דרך לתת קורה על גבי זיתים [אם לא] שטחנן תחילה בריחים, וכן ענבים דורכים אותם ברגל תחלה. וכיון דבלא קורה נמי משקין נפקין ממילא, אלא דלא נפיק שפיר כי השתא, שרו בהא בית שמאי דהא ליכא בהא מלאכה גמורה [גליון: עבד בשבת] וליכא בהא נמי משום שביתת כלים. ולב"ה נמי ליכא (משום) [למימר] גזרינן שמא יסחוט, כי היכי דמודה בגזירה שמא יחתה בגחלים אי לא הוי יורה עקורה וטוחה, דהא אי נמי סחיט להו ליכא איסורא כיון שריסקן.
גמ'. פותקין, פותחין עושין אמה קטנה משפת המעיין לגנה. מוגמר, לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין את הבגדים שיהא ריחן נודף. גפרית תחת הכלים, תחת כלי כסף וצורות בחרט ומעשנין בגפרית והן משחירות וניכרות. קילור, תחבושת לעין. ואספלנית, רטייה לשאר בשר הגוף.
אלא כדי שיטחנו מבעוד יום ואוקימנא לבית שמאי דאית להו שביתת כלים, אפילו בדבר דלא קא עביד מעשה ומשום הכי אסור בכל הני דמתני', וכל שכן ברחיים דקא עבדי מעשה. ובית הלל לית להו שביתת כלים אפילו קא עבדי מעשה, כגון מצודות מחיות ועופות ודגים שאינן לוחי וקוקרי שרו. ובלבד בדבר שאין משמיעין את הקול, אבל ברחים של מים אפילו בית הלל מודו דאסור מפני שמשמעת את הקול, אליבא דרבה. ורב יוסף פליג עליה דסבר דפליגי ב"ה אפילו ברחים של מים. והלכתא כרבה דכל היכא דפליגי רבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה [בבא בתרא קי"ד ב'] כן מוגה בהלכות, ורב חננאל פסק כן. ולדברי הכל אפילו ברחיים אסור לשום בשבת חטים על האפרכסת שקורין טרמויאל. ולדברי המתיר בדברי רב יוסף לא התיר אלא במה ששם עליה מבעוד יום. ובגמ' [י"ח ב'] (פליג) [פריך] א"כ דהא מתניתא ב"ש היא מאי טעמא שרו במוגמר וגפרית, והא קא אסיר ב"ש אע"ג דלא עביד מעשה. ומתרץ לה כגון דמנחי אאערא שאינן הגדולים מונחין בכלי אלא על גבי קרקע.
<h2>דף יח:</h2>
עססיות ותורמסין, מיני קטנית הן וצריכין בישול הרבה וכונתו למוצאי שבת וגזרינן שמא יחתה בגחלים למהר בישולם, שמשום שלא יהנה ממעשה שבת אסורין אפילו למוצאי שבת. ואע"ג דאמרינן לקמן דבקדרה חיתא שפיר דמי, ולא גזרי' שמא יחתה. לא דמי דהתם מיירי בתבשיל שמתבשל מהרה, וכיון שאין כונתו להניחה על הכירה אלא ליום שבת ולא לכבוד לילה, הרבה יש שהות לה להתבשל מאיליה [גליון: ולא אתי לאחתויי], אבל עססיות ותורמסין אין די לבישולן שצריכין להתבשל שבעה זימני קודם שיהיו ראויין לאכילה, לפיכך גזרי' שמא יחתה בגחלים. לא ימלא חבית של מים וכו', וכונתו ללוש בהם למוצאי שבת. ולכך גזרי' דילמא אתי סמוך למוצאי שבת שנצטננו ומחתה לגחלים. ולא לחתויי, שהרי היא עקורה מעל התנור. ולא למיגס בה, נוער ולהפך בה בזומא ליסטרין. ואי עביד הכי מיחייב משום צובע, שמה שנשאר מן הצמר שלא נצטבע יפה הוא מצטבע בהפיכתו בה. ובמבושל הוי מיחייב משום בישול, לפי שממהר בישולו. האי קידרא חייתא שפיר דמי, לשהותה מבעוד יום בתנור והיא מתבשלת כל הלילה, דודאי חייתא לאו אדעתא למיכלה לאורתא קא בעי לה ואנחה התם ומשום למחר לא אתי לחתויי, שהרי יש לה שהות גדול. ולא דמי לעססיות ותורמסין לפי שאין הלילה והיום די להם. בשיל ולא בשיל אסיר, דשמא כונתו לאכלו בלילה וימהר בבישולו ואתי לחתויי בגחלים, שהרי בדבר מועט תהיה ראויה לאכילה. שדא בה גרמא חייא, גילה דעתו שאין בלבו לאכלה עד למחר. דגדיא, בשר הגדי שממהר להתבשל שהוא רך. ושריק, פי התנור סביב כיסוי ואינו מוכן לחתות בו ואדהכי והכי מדכר ברחא, איל גדול ובשרו אשון וקשה להתבשל.
לא ימכור וכו', שאלה בדבר החוזר, הלואה בדבר הניתן להוצאה. אלא כדי שיגיע הגוי לביתו מבעוד יום, ואע"ג דבדידיה קא טרח מחמרי בית שמאי דמחלפי הרואין בשלוחו. לבית הסמוך לחומה שהגוי דרך בה שהרי יכול להניחה ויהיה שמור. מפתח ביתו, של ישראל המוכר לו. כותח הבבלי [לפנינו ברי"ף אין] נותנין בו חמץ, כדאמרי' באלו עוברין בפסח[ים] [מ"ב א'] ואינו עשוי לאכול יחיד אלא לטבול פתו בו [ו]אינו כלה עד זמן מרובה. שלשים יום, משמתחילין לדרוש בהלכות הפסח חלה אזהרת פסח עליו, ומשום דילמא פשע ולא מבער ליה. ויש מי שפירש דסברי ב"ש דהאי תשביתו שאור השבתת החמץ מכל העולם קאמר ואדם רגיל לעכבו ל' יום, וב"ה סבירא להו שלא הקפיד הכת' אלא על השבתה מבית ישראל, כלומר, שימכרנו שלא יהא חמץ של ישראל. נותנין מזונות לפני הגוי, מיירי שסובר שהגוי יאכלנו שם בחצר הישראל, אבל היכא שבפירוש שואל ממנו לתת לו מזונות להוליכן לביתו אליבא דדברי הכל אסור.
<h2>דף יט.</h2>
אלא אם קצץ לו דמים, בשכרו דכיון שקצץ לו דמים בדידיה קא טרח. והלא קצץ, ובדידיה קא טרח ואמאי בעי ב"ה בית הסמוך לחומה, מב"ה קא פריך אבל לא מב"ש, דהא לא עדיף קצץ ממוכר כלי לגמרי. ותירוצא דתירץ דהכי קאמר וכו', לב"ה הוא דאתא לאשמועינן דבלא קצץ אסור אבל ב"ש לא שני להו בין קצץ ללא קצץ. והא אמרת רישא אין משלחין כלל, כלומר, אלא א"כ יגיע לביתו שנשתלח לו.
אין מפליגין בספינה וכו', יש לפרש כדי שתהא דעתו מיושבת עליו בשב[ת] הבאה עליו, ומי [ש]מכניס עצמו בסכנה כזה אין דעתו מיושבת עליו בפחות משלשה ימים ולא יתענג בשבת. אי נמי מביא עצמו לידי חילול שבת, שמא יחלה ויצטרך לחלל עליו את השבת. וזה הטעם עצמו לאין צרין על עיירות של גויים בפחות משלשה ימים קודם לשבת.
ובעיר הסמוכה לספר, על עיירות של גוים והיא נלחמת... על עיירות (דלות) [גדולות] מישראל יוצאין עליה כדי שלא ירגילו עצמן לבוא. ומצור לצידן, שאינו נהר גדול או לפי שהדרך מועט ביניהם כדאמרינן בפסחים במקום שנהגו.
גמ'. מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא, כגון משקין הללו שנסחטין מבעוד יום שאע"פ שלא יטעינם בקורה יהיה זב המשקה מהם מעט אלא שבטעינת הקורה ממהר לצאת ולא גזרי' בהא גזירה שמא יסחוט, כיון שהטעין הקורה עליהן אחר שהיו נרסקין הענבים ברגל. השום והבוסר, ענבים שלא נתבשלו כלל ומוציאין מהן משקה לטבול בו בשר כמו שטובלין בחומץ לפי שהוא חזק. מלילות, שבלים שלא בשלו כל צרכן מרסקן וטוענין אותן באבנים ומשקה זב מהם ומטבל בו. יגמור משתחשך, כלומר, לא בידים, ממש אלא לאחר שרסקן וצברן בכובד מבעוד יום יניחם בכלים ויצאו מעצמן, ומותר אותו משקה שזב כל השבת מותר, ולא גזרי' דילמא אתי למסחט לכתחילה למהר סחיטתן דהא אתי ממילא קודם שיסחטם, ואפילו יסחטם לא מיחייב חטאת והוי גזירה לגזירה. ור' עקיבא אומר לא יגמור, דסבירא ליה דאפילו מידי דאתי ממילא אם יסחטנו בשבת לא מיחייב, ואפילו הכי גזרינן אטו שלא סחטם כלל מערב שבת. ואסור להניחם מבעוד יום תחת כובדן כדי לגמור משתחשך, ואסרי' לאותו המשקה הזב ממנו. נמצא דמתני' דשרי לטעון בית הבד מבעוד יום בקורה ולשתות מה שזב מהן בשבת ר' ישמעאל היא ולא ר' עקיבא. וצריך עיון היכי מייתי רב אלפאסי ז"ל האי ואיתמר עלה אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן בצריך דיכה וכו', דהא בגמ' מוכח מאן דסבירא ליה דמחוסרין דיכה כולי עלמא לא פליגי דאסור, לא אתיא מתני' כר' ישמעאל וכל שכן כר' עקיבא דענבים הנדרכים ברגל אינן נסחטין היטב והם כמחוסרין דיכה דמי דסתם זיתים וענבים הנרסקין מבעוד יום ברגל אדם לא הוי ריסוק כלל לטעון קורה עליהם סמוך לחשיכה ויהיה מותר המשקה הזב מהם, דמאי היה לו לגזור גזירה שמא יסחוט. בצריך דיכה, דיכה הוא מלשון או דכו במדוכה. שכן דרך הסוחטין השום תחלה מכין בעלי הכאות קטנות או גדולות זו אחר זו ואחר כך שוחקין אותן בעלי בכל כחו בלא הפסק, שמסבב העלי בתוך המדוכה וזו היא שחיקה. והמכות הראשונות בהפסק מקרי דיכה ואי גם היא עדיין לא נרסק כפי מה שצריך לו, שעדיין צריך להכות בו פעמים ושלש זו אחר זו אליבא דדברי הכל אסור לשתות משקה הזב מהן בשבת, גזירה שמא יסחוט, דאי סחיט לה מיחייב חטאת. ובמחוסרין סחיטה לבדה פליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא, אי מיקרי גזירה לגזירה, והלכה כר' ישמעאל דלא גזר דמשקה הזב מהן מאליו מותר לשתותו או לאכלו בשבת.
<h2>דף יט:</h2>
עז לחלבה, עז העומדת לחלוב אותה בכל יום ויום, כלומר, שאין דעתו לשוחטה אלא לגדל טלאיה להניק אותה או לשתות חלבה. ורחל לגזיזתה, לגדל גזי הצמר. והוא הדין רחל לחלבה אלא שדרך רחל לאהוב אותה בשעה שאינה מניקה משעה שהיא מניקה מפני הצמר שלה וראוי לעשות ממנו בגדים טובים נאים ורכים, מה שאין כן בעיזים שהצמר שלהם קשה. ותמרי דעיסקא, להוליכם לסחורה למקום שאינם נמצאים שם. ותורי דרידיא, העומדים לחרישה.
אין צולין בשר בצל וביצה, ומפרש בגמ' שיעורו, שיצלה כל כך כמאכל בן דרוסאי, ליסטים היה בימיהם והיה מבשל בישולו עד שליש ממה ששאר בני אדם מבשלין. וכיון שכל כך הוא מבושל, תו ליכא למיגזר שמא יחתה בגחלים כיון דבר אכילה הוא קצת אינו קפיד עליו ולא אתי לידי חיתוי. אין נותנין הפת לתנור וכו', שכיון שקרמו פניה תו לא אתי לחתויי בגחלים, שיש הרבה מבני אדם שיאכלו אותה בבישול כזה. ובגמ' [כ' א'] מפרש דהא פניה, פנים שאינן מדובקים בתנור, כלומר, אלא העליונים שממהרין לקרום מפני האור העומד כנגדו. אבל התחתון שהוא מדובק מתאחר מלבשל מפני שמצטנן [ב]דפני התנור מפני הבצק הדבוק בו. ור' אליעזר בן יעקב [לפנינו: ר' אליעזר. ועיין ר"ן] פליג עליה ומחמיר דבעינן שיקרום גם הפנים התחתונים. והלכתא כר' אליעזר בן יעקב כדאמרינן [גיטין ס"ז א'] משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. ותנא בשר בצל וביצה ופת וחררה, דאי לא תנא אלא בשר ובצל וביצה, הוה אמינא מאי כדי שיצלו, לגמרי קאמר [גליון: לפיכך] תנא פת וחררה לגלויי דלא בעי צלייה גמורה אלא כמאכל בן דרוסאי. ופת וחררה נמי צריכי [גליון: דלא תוכן למשמע אחד מחברתה] לפי שאינן דומין, דאי תנא פת הוה אמינא התם הוא דמחמיר ר' אליעזר בן יעקב משום דהפת רחוק מן האור, אבל חררה שמדובקת לגחלים בפניה העליונים סגי, קמ"ל דלא סגי אלא עד דאיכא תחתון. ואי תנא חררה, הוי אמינא בחררה הוא דקא מיקל תנא קמא אבל בפת ליבעי גם פנים התחתונים קמ"ל דלא בעי.
משלשלין את הפסח לתנור וכו', תחוב בשפוד ותלוי באמצע התנור והגחלים מפה ומפה. ואע"פ שאינו כמאכל בן דרוסאי קודם שתשקע החמה שרי, משום דבני חבורה זריזין הם ולא אתי לחתויי ומדכרי נמי להדדי, מה שאין כן ביחיד הצולה בשר ובצל וביצה בכל שבתות השנה. ודרך הפסח שרבים מתחברים יחד כדכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו וכו'. ועוד דאיכא מאן דאמר אין שוחטין את הפסח על היחיד וכדי שלא יבואהו לבית הפסול, כדכתי' לא תותירו [גליון: ממנו עד בוקר דמשמע] [די]היו רבים מתחברים יחד על טלה אחד [גליון: כדי שלא תותירו ממנו עד בוקר]. ומאחיזין האור, ועוד קולא אחרת עבדינן לבני חבורה במדורה [גליון: משום דזריזים הם]. ולפי שלא מצינו לחבורה שיתחברו יחד עליה כדאשכחן בטלה הפסח, נקט מדורת בית המוקד, לשכה גדולה היתה שהכהנים מתחממין שם במדורת אש הנסקת בה תמיד, מפני שמהלכין יחפים על רצפה של שיש של עזרה, כדתניא במס' זבחים [כ"ד ב'] הואיל ורצפה מקודשת, כדכתי' קדש המלך את תוך החצר וכלי שרת מקדשין, מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לכלי שרת, אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה. וקא מקילין במדורת בית המוקד שמאחיזין את האור מעט בעצים של מדורת בית המוקד קודם שתחשך והיא מתבערת והולכת ודולקת משתחשך ולא חישינן שמא יהיו הכהנים צריכין להבעירה משתחשך. משום דכהנים זריזין הן ומזכירין זה לזה, מה שאין כן בגבולין שצריך אדם להבעיר מדורותיו מבעוד יום. כדי שתאחז האור ברובן, ברוב כל בקעת ובקעת ברוב עביה וברוב הקיפה, כדאמ' בגמרא [כ' א'], שאם לא כן גזרינן דילמא אתי להדליקו משתחשך. ר' יהודה אף בפחמין וכו', כלומר, אם בגבולין אם היתה מדורת פחמין סגי [גליון: לה כשנאחז האור] בכל שהוא ולא צריך שתאחז האור ברוב כל פחם ופחם אלא בכל שהוא סגי והיא דולקת והולכת, לפי שאין דרכה להיות כבה והולכת ואינו צריך לחתות בה. אי נמי אף אמדורת בית המוקד קאי, כלומר, כי היכי דבמדורת עצים מקילינן לבית המוקד בכהנים כמו כן במדורת פחמין מקילינן לכל אדם. וליכא דפליג עלייהו והלכתא כוותיה.
<h2>דף כ.</h2>
ומאכל בן דרוסאי, ליסטים היה ידוע, ולא היה מבשל בישולו אלא שליש שדרך העולם מבושל, וכיון שנגמר השליש מבעוד יום תו לא אתי לחתויי בגחלים [גליון: כמאכל בן דרוסאי]. ודוקא בצלי שממהר להתבשל מאליו בלא חיתוי וראוי לאכלו בלילה אבל בקדירה לא שרינן לשהות על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה, אלא חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכן מבעוד יום, שאם לא היה מבושל לגמרי יש לגזור דילמא אתי לחתויי דהא אינו מתבשל מהרה מפני הפסק הבל בינו ובין האש [גליון: מה שאין כן בפת].
גמ'. רוב עביו, שיכנס האור ברוב עביו מתוכו. רוב הקיפו, מבחוץ אע"ג דאין רובו מתוכו נשרף. קנים צריכין רוב וכו', איפכא תניא דהיכא דאגדן צריכין רוב, דהא לא עיילא בהו נורא אבל לא אגדן עיילא בהו נורא ונוחין להדליק. וכן גרעיני תמרים דהיכא דנתנם בתוך כלי אחד הנקרא חותלות העשוי מלולבי הדקל וזורקו מלא במדורה. רבב, שעוה ושומן וכל דבר הניתך. גבבא, שגובבין מן השדה. קש, זנבות השבלים.
<h2>דף כ:</h2>
ולא בלכש לכש שוכא דארזא, קליפת עץ הארז. עץ בעלמא הוא, שהיה סבור שמן העליונה היה אומר ולכך מקשי היאך יוכל לעשות פתילה מהם. ומתרץ לאו מהעליונה אלא מאותה קליפה אתיא כמין צמר שבין קליפת העליונה והעץ עצמו. ולא בחסן, כיתנא דדייק ולא נפיץ באותן המסרקות של ברזל, כולכא שמיה, כך שמו. קושקרא שמיה והוא מין משי [גליון: ער חריד]. שברא, מין עשב שעליה רחבין, אוכמתא דארבי, ספינה המתעכבת במקום אחד במים וגדל סביבה ירקרוקות וכשקולף אדם אותו יכול לעשות פתילה מהם. של צמר, של בגד צמר. ושל שער, שאלו כולם אין ראויין לפתילה בשבת, שהצמר מיכוץ כויץ מפני האור ואינו דולק כלל ואין שלהבת אוחזת בו. והשער מיחרך איחרוכי לאלתר ואינו מעלה שלהבת. [גליון: פשיטא] שעוה איצטריכא ליה לפי שרגילין לעשותה כמין פתילה ארוכה והפתילה בתוכה והשעוה סביבותיה כמו שאנו עושין. מהו דתימא לפתילה קא אסר לה, קמ"ל שלא נאסר שעוה וזפת אלא כשמשימין חתיכה אחת מהם על גבי הפתילה, לפי שאינה נתכת מהרה לפי שפתילת הבגד שאוחז בה האור רחוק מן הפתילה [גליון: אבל כשסביבותיה] לפי שאינה השעוה והזפת כפתילת הבגד להתיך אותם ולא יכבה האש כל זמן שיש לחלוחית בשעוה ובזפת.
במה מדליקין ובמה אין מדליקין וכו', לעשות מהם פתילה, לפי שאש פתילות שהאור מסכסכת בהן מעט מזער ואין השלהבת עולה אלא מפסקת מיד והמדליק בהן צריך שיתקנם משעה לשעה. וכמו כן מן השמנים שאם יש בנר פתילה טובה מחזקת בה השלהבת כל זמן שיש שמן בנר, אבל יש שמנים שהם קשין ומרוב עביין אינן נמשכין אחר הפתילה וצריך לתקן הנר תדיר תדיר, ולכך שואל באיזו פתילה מדליקין בשבת ובאיזה מן השמנים, ומפרש תחלה פסול הפתילות ולבסוף מפרש פסול השמנים. לא בלכש, מפרש בגמ' צמר יש בין קליפת הארז לעץ. ולא בחוסן, כתנא דדייק ולא נפיץ, דכיון דלא נפיץ אין נמשך בו שמן ואין שלהבת מתדבקת בו. ופירוש נפיץ, קרפיר בלעז, באותן המסרקות של מתכת. ולא בכלך, שירכו והוא מנבו, בגד של משי. פתילת האידן, צמר שיש בין קליפת הערבה לעץ התיכון. ולא בפתילת המדבר, שברא, מין עשב שעליה רחבין. ולא בירוקה שעל פני המים, אוכמתא דארבא ספינה המתעכבת במקום אחד במים גדל בה ירקרקות סביב שוליה. ועד כאן פיסול פתילות מכאן ואילך פיסול שמנים. [גליון: ולא בזפת], שלא יתן חתיכת זפת ושעוה לשמנים, ה"מ כשהפתילה בפני עצמה בנר וחתיכת הזפת והשעוה עליה בענין זה אינן נמשכין אחר הפתילות, אבל אם ירצה לעשות מן הזפת ומן השעוה פתילה ארוכה, שהפתילה בתוכה והזפת והשעוה סביבות הפתילה מותר, שכיון שכל כך סמוך הזפת או השעוה לבגד הפתילה נמשך הוא אחר הפתילה. ולא בשמן קיק, משחא דקזא, שמן העשוי מגרעיני צמר גפן שקורין קוטון. שמן שריפה, שמן תרומה שנטמא ומצוה לבערו כדין כל הקדשים שנותרו או שנטמאו. וקיימא לן שאין שורפין קדשים ביום טוב, דכתיב והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו, שלא היה צריך לכתוב עד בוקר שהרי כתיב לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו, מה ת"ל בא הכתוב ליתן לו בוקר שני לשריפתו, כלומר, שאין לשרוף נותר של פסח בוקר של חמשה עשר אלא עד ששה עשר. ומתני' דהכא דפסל להדליק בשמן של שריפה מיירי ביום טוב שחל להיות ערב שבת, משום הכי אסור לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, וסיפא דמתני' דלקמן [י"א ב'] דקתני, ואין מדליקין בשמן שריפה, פירושי קמפרש להאי ולא בשמן שריפה דקא חשבינן בהדי שאר שמנים הפסולים להדליק, והכי קאמר, האי דפסלינן לעיל בשמן שריפה לאו משום שאינו נמשך אחר הפתילה, אלא משום שאין שורפין קדשים ביום טוב, ולא אתי עשה דשריפת קדשים דכתי' באש תשרפו ודחי עשה ולא תעשה דיום טוב, דכתי' שבתון, שבות ולא תעשה כל מלאכה. ולא באליה, זהו שומן הבשר שהוא מותר באכילה. ולא בחלב, שהוא אסור באכילה בין שהן מבושלין בין שאינן מבושלין אסור, אע"ג דכשהן מבושלין הן נמשכין אחר הפתילה אפילו הכי גזרי' מבושל אטו שאינו מבושל. והני מילי בעינייהו אבל אי הוי מעורב בהו שמן של זתים לא גזרינן [גליון: מבושל אטו שאינו מבושל.] (וחכמים בתראי מחמירין מכולהו ואמרי שאפילו) נחום המדי פליג ואמר דחלב מבושל מדליק בלא תערובת. דלא גזרי' מבושל אטו שאינו מבושל. וחכמים בתראי מחמרי מכולהו ואמרי שאפילו על ידי תערובת שמן זיתים אין מדליקין בהן. ויש לפרש איפכא דתנא קמא מחמיר כחכמים בתראי. ובגמ' מספקא ליה.
<h2>דף כא.</h2>
כל אלו שאמרו שאסור לעשות מהן פתילות, כגון לכש [גליון: וחבריו] וכיתנא דדייק ולא נפיץ, אבל עושין מהן מדורה דלא גרע מעצים דעלמא שמחמת שהן רבים לא יפסיק האש ולא אתי לחתויי, ובלבד שלא יקרא בספר לאורה. והכי אמרי' לקמן לכל מדורה שבעולם. משחא דקזא, שמן העשוי מאותן הגרעינים הנמצאים בתוך צמר גפן [גליון: ער' קוטון]. לפי שהאור מסכסכת בהן, אינה ניכרת בתוך הפתילה אלא סביב מבחוץ, כגון סכסכה אבניו. ולגירסא לפי שאין האור וכו' מסכסכת, כמין סכין פגומה מסכסכת בבשר, כלומר, שאין אורה נאחז בפתילה שאין אורו נח נזקק במקום אחד אלא נדעך וקופץ ואתי להוציא הפתילה לחוץ. לפי שאין נמשכין אחר הפתילה, ואתי להטות הנר כדי שיבאו השמנים לפתילה בהשפע ומיחייב משום מבעיר.
מאי טעמא לא שרינן אפילו בתערובת, לפי שאין מדליקין בעיניהו וגזרי' על ידי תערובת אטו בעיניהו. ואע"ג דשרי חלב מהותך על ידי תערובת שמן כל שהוא, לא דמי לפי שהחלב המהותך נמשך הוא אחר הפתילה אפילו בעיניהו, ורבנן גזרי מהותך אטו שאינו מהותך, וכיון שנותן לתוכן שמן כל שהוא דאיכא קצת היכרא, תו לא אתי לאיחלופי בשאינו מהותך. ובגזירה לגזירה לא גזרי', אבל בשאר שמנים שאין נמשכין כלל, על ידי תערובת ליכא אלא גזירה אחת.
<h2>דף כא:</h2>
[גליון: הלכות חנוכה] כבתה אין זקוק, להדליקה עד שתדליק כשיעור עד שתכלה רגל מן השוק, שלא נאמר השיעור הזה אלא ללמד שצריך המדליק לתת שמן בנר שיעור שיוכל להדליק משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. ולפיכך מדליקין בהן [גליון: אפילו] בשבת [גליון: בה"ש שבאמצע חנוכה] דאי כביא אינו חושש לה אפילו בחול וכל שכן בשבת דבדילי אינשי מנר שבת. [ועוד] דאי הוה סבירא ליה כבתה זקוק לה הוה אסור להדליק בהן בחול שמא יפשע ולא ידליקנה פעם אחרת, וכל שכן בשבת דאיכא איסורא שלא יוכל להדליקה כלל, אפילו יזכיר, ואיכא למיגזר נמי שמא ידליקנה ומחייב משום מבעיר. דאי לא אדליק, תיכף שתשקע החמה לא עברה שעת הדלקה כל זמן שלא כלתה רגל מן השוק ומצוה בזמנה הוא.
נר איש וביתו, כלומר, נר אחד יספיק לו ולכל בני ביתו ואפילו הם עשרה. והמהדרין, מכבדין את המצות ושמחין בהן. נר לכל אחד ואחד, מבני ביתו וכן כל ימי החנוכה סגי בנר אחד. והמהדרין מן המהדרין, מוסיף בכל לילה ולילה ויכפול וישלש עד שיעשה בסוף שמונה לכל אחד ואחד מבני ביתו. כנגד פרי החג, שהיו פוחתין והולכין בכל יום, שביום הראשון היו מקריבין י"ג ובשני י"ב ובשלישי י"א. מבחוץ, מפני פרסומא ניסא.
ולא מצאו אלא פך אחד וכו', וניטמא כל שמן שבמקדש חוץ מזה שלא נטמא שהרי חתום הוא וכלי אינו מטמא מגבו ולהסיט לא חיישי'. אע"ג דנכרי מטמא במשא כדין זב וזבה [אילו] הסיטוהו לא היו מניחין אותו והיו שוברין אותו לראות אם יש בו זהב או מרגליות, כיון שראוהו חתום בחותם כהן גדול ש"מ לא ראוהו כלל ולא מצאוהו. לשנה אחרת קבעום [גליון: שמנה] ימים טובים כל השמונה ימים. [ו]לא נעשה נס כזה לישראל, שאלו פרעה לא גזר על המצות ויון הרשעה גזרה, לפיכך האריכו אלו הימים כשיעור החג שהיא שמנה ימים להזכיר בהם הנס. ואפילו לא היה נעשה בהם בשמן כמו כן היו שמחים ומזכירין מעשה נסים כשיעור יום טוב הארוך מכל המועדות, אך לא היו מדליקין נרות כלל, אלא מהללים ומרוממים כשאר מועדות וכשבא ונכפל להם נס בשמן הוסיפו להדליק הנרות להזכיר כפילת הנס. ובירושלמי מפרש לפי שהיו רחוקין מהלך ד' ימים ממקום שעושין בו השמן ובפחות משמנה ימים לא היו יכולין להגיע לירושלים שמן שיספיק להם ובאלו שמנה ימים שנעשה להם הנס שלחו שם והביאו להם שמן הרבה מזיתים שנתלשו אחר שנשברה ונפלה גיאות היונים.
<h2>דף כב.</h2>
למעלה מעשרים אמה וכו', דליכא היכרא כלל לעוברים ושבים דלא שלטא בה עינא מרוב גבהו, כדאמרי' בסוכה ובקורת מבוי דבעינן היכרא, דכתי' למען ידעו דורותיכם וכו'. ועד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה ולא יותר, וכן בקורת מבוי דבעי היכרא שלא יחשדו בני רשות הרבים לאותן של מבוי כשרואין אותן שמטלטלין שם בלא מחיצה וכשהיא גבוהה מעשרים אמה ליכא היכירא כלל שסומכין על הקורה שנאמר חודה החיצון יורד וסותם. כדי שתהא מזוזה מימין, שנא' על ביתך דלא איצטריך למיכתב ביתך כיון דכתי' ובשעריך, אלא ללמדנו בא שתהיה מצד דרך ביאתו וכי עקר אינש כרעיה דימינא עקר ברישא. דלא מצינן למדרש ביתך למעט שבית של שותפות פטורה מן המזוזה דהא דכתי' למען ירבו ימיכם סמוך למזוזה וימיכם לשון רבים הוא, ועוד חד בעי חיי תרי לא בעי חיי, ש"מ דבית של שני שותפין חייבת במזוזה. א"כ מרבוי הפסוק משמע ביתך ביאתך.
ואסור לרצות מעות לאור נר חנוכה, משום דהוי ביזוי מצוה שמראה שלא היה עושה המצוה אלא א"כ יהנה ממנה. וילפי' כל ביזוי מצוה מדם, דכתי' ושפך וכסה במה ששפך, דהיינו היד [בה] יכסה שלא יכסנו ברגל. כל מילי דמר, דהיינו רבה בר נחמני שהיה רבו של אביי מנהגו היה לעשות כחומרי דרב וכקוליו חוץ מאלה השלש. מדליקין מנר לנר, כלומר, מנר חנוכה לנר חנוכה. ולא שידליק קנסא אחרת מנר חנוכה הראשונה שהדליק ממנה וידליק הפתילה השניה של נר חנוכה, דאי הכי עבד איכא ביזוי מצוה שהרואה סובר שלצרכו הוא עושה להוליכה בבית, אבל (בפתילה) [בפתילת] מצוה עצמה שידליק הפתילה השנייה הסמוכה לה. אבל רב אסר אפילו בענין זה משום אכחושי מצוה דמחזי כמאן דשקיל נהוריה ושואב קצת מלחלוחית שמנו. והלכתא כשמואל דמתיר. מתירין מבגד לבגד, מטילין ציצית מטלית ישנה ונותנין אותו לטלית חדשה, ובמנחות [מ"א ב'] מפרש טעמיה דמאן דאסר. לעשות חריץ, כלומר, להסיר גבשושית העומד באמצע הבית שמא עשוי כיתידות ומזיק לבני הבית שאם היה מתכוין לכך היה מתחייב משום בונה, כדאמרי' בכלל גדול, [ע"ג ב'] היתה גבשושית בקרקע ונטלה בבית משום בונה ואם בשדה חייב משום חורש ובלבד במריא שהוא כלי ברזל העשוי לחפור בו. ורבנן גזרו אפילו כרעי המטה הדומה לו.
<h2>דף כב:</h2>
היה תופס נר חנוכה, כלומר, בידו אפילו מבחוץ לבית סמוך לפתח כיון שלא הניחה לא מיפרסם ניסא. הדליקה בפנים אע"פ שהוציאה לחוץ והניחה בטפח הסמוך לפתח לא עשה כלום, דבעינן היכירא בשעת הדלקה וליכא דאמרי' ולצרכו קא מדליק לה.
<h2>דף כג.</h2>
עיקר מצוה ההדלקה ולא ההנחה והראיה דקא מברכינן להדליק ולא קא מברכי' להניח לבדו שמע מינה דהדלקה עושה מצוה. וכיון דהכי הוא אם הדליקנה חרש שוטה וקטן, אע"ג דמנח לה גדול בטפח הסמוך לפתח, לא עשה ולא כלום וצריך שיכבנה וידליקנה בן דעת. משום חשדא, דסבר שיש לו אשה ובנים בעיר וחשדי ליה אי לא מדליק באפי נפשיה, ולא סגי בפשוט שיתן לבעל הבית שלו שיקנה מן הפשוט שמן להדליק. והרואה מברך שתים, יש מן הרבנים שאמרו שלא תקנו ברכה לרואה לברך אלא מי שהוא יושב בספינה שאין לו נר להדליק, או אפילו בישוב ולא הדליק עדיין בביתו, או שלא נשתתף בפריטי, או שלא הדליקו עליו בביתו שאין לו אשה להדליק, אין לו לברך דהא לאו איהו קא מדליק. צריכה שתי נרות, כדי שלא יחשדוהו דלא קא מדליק ומוקים לה בגמ' דלחשדא בעלמ', שאינן מיושבין בעיר לא חיישינן, אלא לחשדא דבני מתא דזהו המיושבין בעיר חיישינן. ומשום הכי לשני פתחים שהם שתי רוחות חיישי' דאמרי' כי היכי דבהאי פתחא לא אדליק בהאי פתחא נמי לא מדליק אבל ברוח אחת חזו נר חנוכה בפתח האחד תו לא צריך להדליק בפתח האחר דהא יבינו כל בני העיר שיש לו שני פתחים, דאי הוה חיישי' לחשדא דעלמא אפילו מרוח אחת הוה צריך שתי נרות דהא לא ידעו אי של בעל הבית אחד הם שניהם או של שני בעלי בתים. ומשמע דבשתי רוחות רק אמרינן דחייב להדליק שתי נרות אבל לא צריך לברוכי אלא אפתח אחד.
<h2>דף כג:</h2>
נר שיש לה שתי פיות, כלומר, ויש כיסוי על פי הנרות ולהכי עולה לשני בני אדם ולכמה בני אדם לחשבון הפיות, שאינן נראין כמדורה. שאם לא היה כיסוי עליהם אפילו לאדם אחד אינן עולין כדאמרינן בקערה בסמוך. ופי' שתי פיות כגון אלו של חרס או של מתכת ומכוסין ועושין לו נקב בצידי הכיסוי להכניס בה הפתילה ולמעלה בכסוי נקב קטן וגם חלל יש למעלה מן הכסוי וממלאו והוא נכנס דרך הנקב מעט מעט, אם יש בו שני נקבים לשני צדדים עולה לשני בני אדם, כגון למהדרין שעושין נר לכל אחד ואחד. אי נמי לשני אכסניין שאינן נשואין שצריכין הם להשתתף או להדליק בפני עצמן, כלומר, להוסיף נר עליהן. ויש לומר שאע"פ שאין כיסוי על זה הנר שיש לה שתי פיות או שלשה או כמה עולה לכמה בני אדם, ולא דמו למילא קערה שמן דאמרי' עשאה כמדורה ואפי' לאחד אינה עולה, דהתם בקערה אין לה פיות ונראת כמדורה, אבל הכא כיון שיש לה פיות שתים או עשרה אינן נראות כמדורה אע"פ שמוקפת פיות כל סביבותיה.
נר חנוכה ונר ביתו, לצורך נר שבת והוא עני שאין לו כדי לקנות שמן לשתי נרות, מוטב שיקנה לצורך שבת וישתמש לאורה משיקנה למצות נר חנוכה ולא ישתמש לאורה ויאכל וישב בחושך ויצטערו כל בני הבית. ונפקא לן שלום הבית מפסוק ותזנח משלום, זו הדלקת נר שבת שבני ביתו מצטערין לישב בחשך. נר חנוכה וקידוש היום, שאם יקנה שמן לנר חנוכה לא יהיה לו יין ולא פת שיוכל לקדש עליהן, שאם היה לו אחד מהן היה יכול לקדש על היין או על הפת כדחזינן בפסחים [ק"ו ב'] והמקדש על הפת מברך המוציא תחלה ואחר כך מקדש דהא ברכת הלחם תדירה כברכת היין שהיא תדירה.
הוה מאחרא ומדלקה, כדי שיראה הנר ועושה לכבוד שבת. מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד האש, כלומר, בא עמוד האש ועמוד הענן קיים. סברא לאקדומי טובא תנא לה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר, אבל בשעת שקיעת החמה קודם מעט תהיה ההדלקה. הרגיל בנר חנוכה וכו' מדה כנגד מדה דכתי' כי נר מצוה ותורה אור אור תחת אור. רגיל בשרגי, דתרתי מצוה נר שבת ונר חנוכה. דמוקיר רבנן, שמכבד תלמידי חכמים שקם מפניהם או מהנהו, ודחיל, גדול (שמכבד) [ממכבד] שהכבוד אינו נוהג אלא בפניו, ויראה איתא בין בפניו ובין שלא בפניו, לפיכך שכרו מרובה שהוא עצמו יהיה תלמיד חכם.
וביום טוב שחל להיות ערב שבת הוא, שצריך להדליקה מבעוד יום נמצא שורף קדשים ביום טוב ואסור לשרפם, דלא אתי עשה דשריפת קדשים ודחי לא תעשה ועשה דיום טוב, וכתי' שבת שבתון ולא תעשה כל מלאכה, אבל בשאר ערבי שבתות מותר להדליק בשמן שריפה דהא בחול קא מתחיל לאדלוקי. ומשום גזירה שמא יוסיף עליו שמן או יטה הנר, מפני שמצוה עליו לבערו, להא ליכא למיחש דהא מיבדל בדילי אינשי מיניה בשבת, אבל ביום טוב דלא בדילי אינשי מיניה דהא מותר לטלטל הנר בזמן שהוא דולק. ואסור להדליק בו בנר של יום טוב אפילו מבעוד יום גזירה שמא יטה או יוסיף עליו מאותו שמן עצמו.
<h2>דף כד.</h2>
בברכת המזון, בתפילה פשיטא לן שהרי להלל והודאה נקבעו אבל לא מיקרי מועד שיהיה אסור להתענות בו מן התורה כמו ראש חודש שחייב לקבוע סעודתו על הפת ולברך ברכת המזון, ולפיכך מיחייב לאדכורי ראש חודש [גליון: בברכת המזון אבל סעודת חנוכה על הפת אינו אלא מדרבנן] לפיכך אינו חייב להזכיר.
ואומר מעין המאורע, יעלה ויבא בעבודה בברכת רצה. ואומר מעין המאורע, עננו בשומע תפלה. ואין בהם קדושה על הכוס, לא קאי אתענית ומעמדות אלא ימים שאין בהם קרבן מוסף שכוללין בהם, כגון חנוכה ופורים, שהן ימים טובים ואין בהם מוסף. ובא להשמיענו שאין שם קידוש כמו בהכנסת שבתות וימים טובים, וגם אין הזכרה בברכת המזון, [לפיכך אין] צריך להזכיר על הנסים ואם בא להזכיר מזכיר אך אין בו חובה. מהו להזכיר של חנוכה במוספין, בדידיה, בעבור חנוכה. אלא עיקרו בעבור שבת וראש חודש הוא, לא מדכרינן [חסר כאן סיום הענין].
<h2>דף כד:</h2>
שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית ואומר ברכה אחת מעין שבע אחר תפלת ערבית, והוא מגן אבות בדברו עד מקדש השבת וישראל והזמנים, [גליון: וקאמ' השתא דאין בהן לומר מקדש השבת וישראל והזמנים] כמו שעשה בתפלת ערבית. בדין הוא דלא צריך, דהא בחול לא עבדינן דהא תפלת ערבית רשות היא ורבנן הוא דתקון מפני סכנת המזיקין, דלא היו בתי כנסיות שלהן בישוב, וכל שאר לילי החול היו עוסקין איש במלאכתו ולא היו באין לבית הכנסת אבל היו עוסקין איש במלאכתו ובגומרו מלאכתו מתפלל ערבית בביתו [גליון: כדאמרי' בברכות [ד' ב'] אדם בא מן השדה בערב לא יאמר אוכל קמעה וכו'] ובערב שבת היו באין לבית הכנסת, וחששו חכמים לפי שיש מהם שאין ממהרין לבוא ושוהין בבית הכנסת אחר תפלת [גליון: צבור כמעט בבית הכנסת] ובלילי שבתות ובלילי רביעיות רגילין מזיקין ליכנס בישוב, ושמא ישאר יחיד בבית הכנסת והזיקוהו לפיכך תקנו [גליון: חכמים בתפלה כדי שימצא גם... את הצבור בבית הכנסת] אבל ביום טוב לא הוצרך לתקן, דהא אין סכנה אלא בשני לילות אלו הנזכרות. וכיון שלא היה עיקר אלא משום תקנת סכנה לא החמירו חכמים לומר יום הוא שנתחייב בחמש תפלות.
אין מדליקין בשמן שריפה, ובו ביום כדפרישית בשמן שריפה וביום טוב שחל להיות בערב שבת מיירי, ומשום דאין שורפין קדשים ביום טוב, אבל בשאר שבתות דעלמא מותר. ולא גזרי' רוב שבתות אטו שבת שיש לפניו יום טוב אבל בכל ערבי ימים טובים גזרי', דאי שרית להו לאדלוקי בערב יום טוב לצורך יום טוב אתו להוסיף עליו שמן עוד וקא עברי משום שאין שורפין קדשים ביום טוב, מה שאין לנו לומר כן בכל שבתות השנה דהא מיבדל בדיל מנר שבת ולא נגע ביה כלל.
גמרא. אין מדליקין בעטרן, עטרן פסולתא דזיפתא. לא פסולת הזפת עצמו אלא הוא יוצא מן העץ על ידי האור, אך בתחלה זב הזפת הוא עב ונקרש [גליון: ער' יעקר] ואחר כך זב מן העץ שמן צלול ולא יקרש לעולם ועטרן שמו ולו ריח רע, ומאחר שהוא צלול הוא נמשך אחר הפתילה, ואעפ"כ אסרינן להדליק בו מפני שריחו רע, ושמא יניח הנר ויצא או שמא יאכל בחשך או יתענה. ואני אומר מצוה, לשמוע דברי חכמים.
ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן, עטרן פסולת היוצא מן הזפת וריחו רע, ולפיכך אסור. ואם תאמר למה אמר מפני כבוד שבת תיפוק ליה דהא אינו נמשך אחר הפתילה אפילו בעוד שהזפת בתוכו, כדתנן לעיל ולא בזפת וכל שכן בעיטרן שהוא פסולת. הא לא קשיא שאע"פ שאין הזפת נמשך אחר הפתילה אבל העטרן נמשך לפי שהזפת הוא עב הרבה אבל העטרן היוצא לאחר הזפת הוא כד ? מאד למאד כמו המים ועל כן הוא נמשך אחר הפתילה. וחכמים בתראי מתירין בעטרן לעשות גם ממנו פתילה ולא חיישי' לריח הרע, כיון שמנהגו להדליק כל השנה. ואע"ג ששאר השמנים... הם בענין שמנים ולא לעשות כפתילות שעוה, אבל עטרן מיירי בענין שהוא עשוי כפתילות שעוה. ונפט, מין שמן שריחה רע. ויש בו שני מינין, האחד הוא לבן והשני אינו לבן. והלבן יש בו... אחד שהוא עף, כלומר מקום שהשלהבת יוצאת מחמת שמנה היא מתפלגת מן הפתילה מן הבגד, כשהוא עולה למעלה ונאחזת בכותלי הבית אם שמן או חלב נדבק בהם, או בפני אדם ובראשו אם נמשך בשמן. ובזה אפילו בחול אסור לפי שיש בו סכנה. שמן צנונות, צנון הנאכל. שמן דגים, מקרבי דגים שנימוחו ואפילו בלא תערובת [גליון: פקועות, דלעת מדברית.].
<h2>דף כה:</h2>
ריחו נודף, ריחו טוב והולך למרחוק. גזירה שמא יסתפק ממנו, יקח ממנו לסוך בו ידיו [גליון: ומכתו] ויתחייב משום מכבה. מפני שהוא עף, [גליון: ונאחז] בכותלי הבית ומבעיר את הבית ואפילו בחול אסור. מה תרומה טהורה, מה תרומה שהיא עומדת לאכילה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך, ומקמי הכי [גליון: הרמתה] אסור שהרי טבל במיתה. אף תרומה טמאה, אע"פ שאין אתה אוכלה אלא מסיקה אפילו הכי אסור להסיקה בטיבלו.
<h2>דף כז:</h2>
כל היוצא מן העץ וכו', כגון קנבוס וינישתאן בלעז, שעושין ממנו השקין שמוליכין בהן החטה לרחיים. לפי שאין דרכן שתמשך הפתילה העשויה מהן את השמן שבנר כי אם הפשתן לבדו. ולפי שלא חשבן למעלה גבי פסול פתילות עשה לכאן כלל. ואפ"ה מצמר גפן המנהג העולם להדליק שהפתילה מושכת השמן אליה ואינה יוצאה מן העץ כמין גבעולי הפשתן שיצא מאותן גבעולין הצמר גפן ואינו מן הגפן ואינו מן העץ עצמו, אלא כמין הפרי.
וכל היוצא מן העץ (וכו') אינו מטמא טומאת אוהלין, כלומר, אם עשה מהן יריעות ועשה בהן בית אחד והמת תחתיו הוי כשאר בתים המכוסים בקרשים או ברעפים ואינו צריך להטבילן דאהל עצמו אינו מקבל טומאה, אלא כלים שתחתיו נטמאו. אלא פשתן [גליון: בלבד], שאם עשה יריעות של פשתן ועשה מהן סכך והמת תחתיו, כשם שהכלים מתחתיו נטמאו שנאהלין תחת יריעות הפשתן, דהיינו יריעות שבלשון הפסוק, גם האהל עצמו נטמא וצריכין הזאה שלישי ושביעי אותן היריעות, כדכתי' והזה על האהל ועל הכלים. וילפינן בגמ' [כ"ח א'] ממשכן דלא הוה ביה יוצא מן העץ אלא פשתן, כדכתי' עשר יריעות שש משזר, וחזינן למשכן דמקרי אהל דכתי' פתח אהל מועד. ומקרא דכתי' ויפרוש את האהל על המשכן לא ילפינן דההוא אפ"ל דביריעות עזים קאמר. אבל יריעות שש מיקרי משכן, דכתיב על המשכן. ויריעות עזים היו עומדות על יריעות שש. ואע"ג דיריעות פשתן מיקרי אהל וצריכות הזאה, אפילו הכי מביאות הטומאה לכלים שתחתיהם כדחזינן באהלות שאף האדם מביא טומאה על הכלים שנאהלין תחתיו אע"פ שאדם נטמא בכזית מת שתחתיו ובתורת כהנים מוכח מקראי.
<h2>דף כח:</h2>
פתילת הבגד שקיפלה וכו'. כדרך שגודלין פתילות. ולא הבהבה, על השלהבת כדי שתהא מחורכת ותדליק יפה. ר' אליעזר אומר טמאה היא, דאכתי בגד היא אע"פ שעשה בה קצת מעשה דהיינו קיפול, דסבירא ליה דקיפול אינו מועיל לבטולי מתורת בגד. ור' עקיבא סבירא ליה דקיפול מועיל לבטלו מתורת בגד ולא חיישי' דילמא מימלך עלה ופשט לה מקיפולה. ואע"פ שלא הבהבה וכל שכן אם הבהבה, שאי אפשר שלא נשרף אחד מחוטי הבגד. ואין מדליקין בה בשבת, לפי שאין מדליקין בשבת בפתילה שאינה מחורכת שאינה מדלקת וגזירה שמא יטה. ר' עקיבא לא גזר, דנהי שאינה דולקת כל כך יפה כמו שאם היתה מחורכת מתחלה, אבל לעולם לא תכבה. [גליון: משום שאינה מחורכת.].
<h2>דף כט:</h2>
לא יקוב אדם וכו', שתהא מנטפת, טיפה אחר טיפה על הפתילה כדי שיתקיים זמן רב. ואסור משום גזירה שמא יסתפק ממנה וכיון שהקצהו לנר מיחייב משום מכבה. וכיון שאין הפתילה הדולקת בתוך הכלי שיש בו השמן לא יתן אל לבו שיהא אסור משום מכבה. ואע"פ שהיא חדש, אותו השפופרת, ושמא תאמר לפי שמאוס הוא לא אתי לאיסתפוקי מיניה קמ"ל דאפילו הכי אסור, וכל שכן אם היה בכלי נאה של כסף או של נחשת. ור' יהודה מתיר, דלא גזר דילמא אתי לאיסתפוקי מיניה, שהרי הוא רואה שהוא עשוי בענין שמטפטף השמן שבו על הפתילה שהיא תחתיו, ואם חברה היוצר מתחלה מותר, תו ליכא למיחש שמא יסתפק ממנה, דהא רואה הוא שהוא כלי אחד אותו השפופרת והנר שבו הפתילה, בדיל מיניה כאלו היה הכל מעורב יחד, דלא חיישי' כל שבתות השנה דילמא אתי לאיסתפוקי מיניה או מפני שהוא מאוס או משום דמחמיר עליה איסור שבת. ולאו דוקא יוצר אלא כעין יוצר שאע"פ שהיו שני כלים מתחלה כיון שהם מחוברים השתא היטב בסיד בחרסית תו לא אתי לאיסתפוקי מיניה.
ולא ימלא אדם קערה של שמן וכו', ליתן ראש הפתילה ארוכה בתוכה והראש השני יהיה בנר של חרס או של מתכת ודולק בהן, מפני ששואבת הפתילה השמן להביא את ראש הפתילה הדולקת. ומשום הכי אסור דחיישי' שמא לא ירגיש בדבר מפני שהיא רחוקה מן הנר הדולק. ור' יהודה מתיר, אפילו בהך, דלא תימא התם בשפופרת הוא דמתיר לפי שהוא על גבי הנר הדולק ודבר הניכר הוא לכל ובדיל מיניה ולא יגע בו ידו, אבל בקערה שעומדת רחוקה מן הנר הדולק הוה אמינא דנגזור, קמ"ל דמותר, שהרי רואה הוא שראש הפתילה בתוכו. ואי הוו פליגי בקערה לא הוה ילפי' אותה משנה של שפופרת שהייתי אומר בשפופרת שמונח על גבה ממנה אפילו רבנן מודו שמותר, קמ"ל דאפילו בהא גזרי רבנן.
והא אנן יוצר תנן, כלומר, טעמא שהיא מחוברת מעיקרא אבל תלושין ולבסוף חיברן לא. מאי יוצר כעין יוצר, כלומר, שהוא מדובק בחוזק היטב היטב גמ'. לר' שמעון דסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אף כאן פטור אבל אסור. לר' יהודה דאמר חייב, מפורש בפירוש המשנה.
המכבה את הנר וכו', בשבת מפני גויים כגון פרסיים שיש להם יום איד שאין מניחין נר אלא בבית ע"ז שלהם. או מפני ליסטים, שלא יראו שיש שם אדם ויצאו עליו. או מפני רוח רעה, הבאה לפניו וכשאינו רואה נוח לו. או בשביל החולה שיישן פטור, שלא יבינו [?] הנה והנה פטור מחטאת, שהרי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא, דכיבוי זה אינו צריך למכבה דלא משכחת כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמין כשעושין אותן, או כיבוי שלהבת הפתילה שהכיבוי עשוי להאחז בו האור (מותר) [מהרה] כשירצה להדליק. ומיירי בחולה שאין בו סכנה וכן בשאר הנזכרים עמו שאם היה בהם סכנה מותר לכתחילה היה. וסתמא זו כר' שמעון דסבירא ליה במוציא את המת לקברו [לקמן צ"ד א'] שהוא פטור משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, כלומר, שאין המת צריך לו כלום ברשות הרבים, דלא משכחת הוצאה הצריכה לגופה אלא שאם הוציא הכלי לרשות הרבים והכלי עצמו צריך לו ברשות הרבים, כגון הוציא מרא ברשות הרבים לחפור, שריימר בלע"ז איי שרא [?] או ככר לרשות הרבים שיהנה בו ברשות הרבים או הוא [או] חברו.
כחס על הנר, כשמכבה את הפתילה מפני שהוא חס על הנר שמונחת בו הפתילה שלא תבקע, או הוא חס על השמן שיעשה ממנו צרכו למחרת או חס על הפתילה שתשאר לו שימצא אותה בליל אחר שיוכל להדליקה. חייב חטאת אע"פ שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כדפרישית לעיל. והאי סתמא ר' יהודה קתני לה דמיחייב חטאת במוציא את המת לקברו אפילו לפנות את ביתו מטומאה, גם כן גוף הכיבוי שבו נעשית המלאכה אינו מועיל לו כלום אפילו כשהוא חס על הפתילה לא יועיל לו הכיבוי כלום, שאותו ראש הפתילה שהיה דולק לא ישוה לו כלום, שהרי כשירצה להדליק פעם אחרת יסיר ממנה ראש הפתילה תחלה ואין זה כמו כיבוי פחמין. וכל שכן כשהוא חס על השמן והנר שאין ההנאה והתועלת בגוף [גליון: הכיבוי שהיא] המלאכה עצמה [גליון: אלא בשמן שישאר לו או בנר שלא תבקע]. אבל מדליק פתילה בשבת לראות בו או מבעיר מדורה שיתחמם כנגדה, זהו ההנאה והמלאכה בגוף אחד. וכן כיבוי לעשות פחמין וכן כיבוי להבהב פתילה, שהכיבוי עשוי להאחז בו האור מהרה כשירצה להדליק אבל כיבוי בעבור שיחוס על הפתילה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא לגמרי. חוץ [גליון: אבל] כשחס על הפתילה, ולא כענין שפירשנו דבההוא ענין פטור נמי, אלא אשכחן חיוב בפתילה בענין אחר, כגון פתילה חדשה [גליון: כגון שהיתה הפתילה חדשה] מהובהבת ועכשיו הוא מכבה אותה [גליון: ומדליקה] ומיחייב [גליון: על הכיבוי שנתקן הפתילה בו ונתהבהבה...] אם הדליקה מכיבויה. אי נמי שמכבה אותה תיכף כשנכנס שבת כגון שהדליקה בערב שבת דלא מיחייב אהדלקה ומיחייב משום כיבוי [גליון: משום דהוי מתקנה ועושה כלי להדלקה]. לפי שבזה הכיבוי נעשית כלי וראויה להדליק בה יותר שלא יעמד אפר אותם החוטין על ראשה עוד. וזהו לשון מפני שהוא עושה פחם עכשיו שידלוק בו פעם אחרת כדרך כל עשיית פחם שבעולם שהוא נעשה בכבוי.
<h2>דף לא:</h2>
והכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן, כיון שלא הובהבה מבעוד יום דכיבוי זה צריך לגופיה שיהא הלהב נוח להאחז בה כשיבוא להדליקה [גליון: פעם אחרת].
על שלש עבירות וכו' בשעת לידתן, דהיינו בשעה שהן עומדות בסכנה מזכיר לה עונן ואין נשמעת תפלתן. ומפרש בגמ' [ל"א ב'] משום הכי על אלו השלשה לפי שאמר הקב"ה רביעית דם נתתי לכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם שלא תשמשו עד שתטהרו במעין ובור מקוה מים. כלומר, ראשית קראתי אתכם, כדכתי' קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם. נשמה שנתתי בכם קרויה נר, דכתי' נר יי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן, על עסקי נר הזהרתי אתכם אם אתם מקיימין אותה מוטב ואם לאו הריני נוטל נשמתכם. ואלו השלשה מוטלות הם על האשה שהם צרכי הבית. (דבראשית) [בבראשית] רבה [סוף פרשה י"ז איתא] היא איבדה חלתו של עולם, שעל ידה נטרד אדם שנתרם כחלה וכבתה נרו של עולם ושפכה את דמו שגרמה עליו מיתה.
גמ'. בחדרי בטנה. מקור הדם.
<h2>דף לב:</h2>
יחזיקו עשרה אנשים בכנף איש יהודי וגו', בשכר הכנף יחזיקו בכנפי עשרה אנשים מכל לשון שהם שבעים לשונות חוץ מישראל. הכנף [גליון: אחת] שבע מאות, וארבע כנפים לציצית, ד' פעמים שבע מאות עולים לחשבון אלפים ושמנה מאות. והאומות הן שבעים בלא ישראל, והכי אמרי' במס' סוכה בפרק החליל [נ"ה ב'] הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות, פר יחידי כנגד אומה יחידה. אל תקרי בהלה אלא בחלה, כל אלו סימנין הן לתלמיד שיזכור אותן ולוקח פסוק שהיה שגור בפיו שיזכור קבלתו המקובלת מהר סיני לרבו מרבו. שמעו את הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון העושקות דלים הרוצצות אביונים, כגון הני נשי דמחוזא דאכלן ולא עבדן נמצא שהן גורמות לבעלים שיגזלו כל אשר ימצאו, וכתיב בההיא פרשתא בנבואת עמוס הכיתי אתכם בשדפון ובירקון וסיפיה דקרא כרמיכם וזיתיכם ואכל הגזם, וכיון שיבאו גזם יבואו מינין הרבה עמו או אחריו, כדכתי' ביואל, יתר הגזם דמשמע שהגזם אינו אלא תחלת מכה ואחריה באים ארבה וחסיל, אלמא גובאי בעבור עון גזל. וכיון דמיני גובאי עולה הרעב הוה, וכיון דהרעב הווה, כתי' בישעיה, ויגזור על ימין ורעב וסיפיה דקרא איש בשר זרועו יאכלו [גליון: והיה הגזל]. עינוי הדין, שמאחרין הדיינין משפסקו דינו לדונו ולא לשם שמים, שמא ימצאו לו זכות, אלא מאחר שהוברר להם משהין אותו והוא יודע משפטו ליהרג או לישרף ומתנוונה והולך. עוות הדין, מעוותין אותן מזידין. קלקול הדין, שלא היו מתונין בדין לעיין בו כל צרכו ונתקלקל מאליו. זעום יי' יפול שם, שם פי זרות היושב אצלו ושומעו הרי זעמו של הקב"ה. הממרק עצמו, מפנה עצמו לכך ממרק עצמו משאר עסקיו להתעסק בעבירות. חבורות פצע יבאו לתמרוק ברע, המלומד ברע להמרק עצמו בו. סימן גסות הרוח עניות, מאי עניות עניות של תורה שמתוך גאוותו לא יכוף אזנו לשמוע דברי רבו ונמצא שהוא עני בתורה ולריק יגע כמנהג העני שהוא יגע לריק [גליון: בלי הנאה].
<h2>דף לג:</h2>
ותנן אין בין מצורע מוסגר וכו', משנה היא במגילה [ח' ב']. כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, כלומר, אין בו משום גילוי סוד שכיון שאמרה בפני שלשה לא היתה כוונתו שלא יודע לכל. אבל לא קאמ' מחרופין וגדופין שאם אמרן בפני שלשה על אחד מבני העיר או של שאר מקום שמותר לו להגיד לו ולהוליך רכילות, דחס ושלום שלא יצא זה מפי בר דעת. הכי והכי טרח קמאי, כלומר, תבשילין בשל לכבודי וכששומעין כולן באין ומתאכסנין עמו וישוב עני. אותו אצמית, מלשון לצמיתות ותרגימו לחלוטין, ותנן מצורע מוחלט. אלשון הרע נמי לא קשיא הא בצינעה, קטורת מכפרת שהוא בחשאי במזבח הפנימי, וכתי' כל אדם לא יהי' באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו. הא בפרהסיא, אם אמרו בפרהסיא. יבא מעיל שהוא בקול שנשמעין הפעמונים עם הרמונים זה עם זה, דכתי' ונשמע קולו בבואו אל הקדש. הוא עשה מעשה פטיט, שלחש לחישות והביא רכילות הרבה לפיכך יביא קרבן פטיט, שתי צפרים שמטפטפים [שמפטפטים] בלחש ומצפצפים.
<h2>דף לד.</h2>
שלשה דברים צריך אדם וכו' עם חשיכה, סמוך לחשיכה שמא ימהר הרבה להזכירם יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות ביום. עשרתם, פירות האילן לסעודת שבת, שאף אכילת עראי שמותר לאכול בחול מפירות שלא נגמרה מלאכתן למעשר, כלומר, שלא הוקבעו למעשר, שכל מין ומין שזמן ידוע שיקבעו למעשר שאפילו אכילת עראי אסור לאכול מהן, קודם לכן מותר לאכול מהן אכילת עראי. אעפ"י שמותר לאכול מהן בחול אכילת עראי [גליון: כשלא הוקבעו למעשר אפילו הכי] אבל בשבת אסורה דכל אכילת פירות שיאכל אדם בשבת לכבוד שבת אפילו תמרה אחת או ענבה אחת אכילת קבע מיקרי, דמקיים ביה וקראת לשבת עונג. וזמן כל אחד ואחד מפירות האילן וירק השדה ופירות האדמה מפורשים במס' מעשרות. ערבתם, [גליון: עירוב תחומין] ועירובי חצרות ושיתופי מבואות שגם זה עירוב מיקרי. והני תרתי צריך למיקרינהו בלשון שאלה דשמא כבר עשו אבל בנר לא שייך למימר, הדלקתם, דדבר הנראה לעינים והא קא חזי אי אדליקו או לא אדליקו. אי נמי שלא הגיע זמן הדלקת הנר בשבת אלא סמוך לחשיכה, כדאמרי' ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר, ופשיטא הוא שלא הדליקו, לפיכך הוא מזכיר אותם עכשיו שיעשו. אבל אם הקדימו שנים הראשונים הרי זה זריזים ונשכרים, לפיכך שואל אותם אם עשו כמנהג זריזים שמקדימין למצות.
ספק חשיכה וכו', כגון בין השמשות אין מעשרין את הודאי טבל דתיקון מעליא הוא. ואע"ג דשבות בעלמא הוא קסבר האי תנא גזרו על השבות אף בין השמשות. ואין מטבילין את הכלים, דהוי נמי שבות דאמרי' במס' ביצה [י"ח א'] שנראה כמתקן כלי. ואין מדליקין את הנרות, כל שכן דאסור וספיקא דאורייתא הוא. אי נמי קמ"ל דאפילו על ידי גוי דליכא אלא משום שבות, דאמירה לגוי שבות הוא אסור. אבל מעשרין את הדמאי [גליון: דהוא ספק מעושר ספק אינו מעושר] , דלא דמי למתקן דהא רוב עמי הארץ מעשרין הן, ומערבין, ומקשו בגמ' והא אמרת רישא ערבתם בסמוך לחשיכה דאכתי יום הוא אבל בבין השמשות לא אמר, ומתרץ דרישא (מפר) [מיירי] בעירובי תחומין [גליון: דין] דאינו מיקניא ביה"ש, אבל בעירובי חצרות אפילו בבין השמשות נמי דספיקא הוא [גליון: אי יום הוא ואין מקילי' בו משום] מקילינן דאפי' יעשהו בשבת עצמו [גליון: ליכא] תיקון גדול [גליון: לפי מערבין בו.] וטומנין את החמין [גליון: נותנין את החמין] בתוך כיפה של מוכין להיות חומם משתמר בהן, דהיינו בדבר שאינו מוסיף הבל, כגון מוכין ובגדים. אבל משחשיכה ודאי לא עבדינן דאסור להטמין משחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, גזירה שמא ימצא בחצי הלילה קדרתו צוננת וירתיחה, אבל בבין השמשות ליכא למגזר דסתם קדרות בבין השמשות רותחות הן.
בנחת, בניחותא כדי שלא יכעסו שאם יאמר להם בכעס יכעסו ולא יעשו דבר מכל מה שיאמר להם.
עירובי חצרות, חומרא בעלמא ולאו קניית בית הוא, אבל עירובי תחומין תיקון מעליא הוא דאסמכוה רבנן תחומין אקראי אפילו למאן דקאמ' תחומין דרבנן, כדאמרי' בעירובין [נ"א א'] בין השמשות יממא היא בתרא ליקני, שהרי היה נאכל (קיים) [קודם] כשנכנס שבת. וספיקא דרבנן לקולא, ולא אמרי' שיהיה ספיקא לנו בין השמשות אם כלו מן היום אם כלו מן הלילה, אלא נאמר שיש בו מן היום ומן הלילה בודאי. ולקמא נאמר שנאכל עירובו בסוף בין השמשות שהיה לילה ודאי, ולבתרא שהניח עירובו בין השמשות, נאמר שהוא הניחו בתחלת בין השמשות שהיה יום גמור.
<h2>דף לד:</h2>
ספק כלו מן היום, ואם עשה מלאכה בבין השמשות של מוצאי שבת חייב להביא אשם תלוי (ואעפ"כ) [ואע"פ] שלא עשה כל בין השמשות אלא מעט בסופו. ספק כלו מן הלילה, ואם עשה מלאכה בבין השמשות של הכנסת שבת אפילו מעט בתחלת בין השמשות ולא כלו מביא אשם תלוי. בין השמשות מן היום ומן הלילה, נפקא מינה לענין עירוב כדפרישית דהוי ספיקא דרבנן ולקולא. ומטילין אותו לחומרי לשני ימים, שנאמר שיש בו קצת יום וקצת לילה היכא דאיכא למיחש לאיסורא דאורייתא, כגון גבי זב דקיימ' לן מקראי שאם ראה שתי ראיות ביום אחד מיקרי זב וטמא טומאת שבעה, אי נמי אחת ביום ערב שבת וראיה שניה ביום שבת טמא שבעת ימים. וקימא לן נמי שאם ראיה אחת בלא הפסק מקצתה מיום ערב שבת ודאי [גליון: ומקצת מליל שבת ודאי] כמו כן הוא צריך שבעת ימים נקיים שהימים מחלקין הראיה אע"פ שהיא אחת שאין הפסק בנתיים דקמ"ל השתא בברייתא שאם יראה זיבה בין השמשות של כניסת שבת, אפילו לא יראה כולו אלא מקצתו, נאמר דאותו מקצת יום ולילה היה בו ומתחלקת הראיה לשתי ראיות וטמא מספק. שאם היינו אומרין או כלו מן היום או כלו מן הלילה לא היה צריך לכוללו בכלל שבעה אלא בטומאת ערב, דהא ליכא אלא ראיה אחת, וקימ' לן דראיה אחת של זב כבעל קרי הוא. הכסיף התחתון וכו' ולא הכסיף הוא השער (?). תחתון תחתית של כיפת הרקיע הסמוכה לארץ. עליון, גבהה של כיפה.
<h2>דף לה.</h2>
איני יודע לפרש הלכה כר' יהודה שממהר בין השמשות לענין שבת ואסור לעשות מלאכה [גליון: משהכסיף התחתון שאילו היה הלכה כר' יהודה בכל ענין היה מותר לעשות מלאכה] כל בין השמשות דהא מישלם שלים דר' יהודה והדר מתחיל דר' יוסי והלכה כר' יוסי לענין תרומה שאסור לכהנים הטמאים שטבלו לאכול בתרומתן עד שיגמור בין השמשות דר' יוסי שהוא אחר אותו של ר' יהודה, ולא אמרי' דעבד הערב שמש עד שיגמור אותו דר' יוסי, והכא לחומרא והכא לחומרא, דספיקא דאורייתא הוא. בר משדה (קנין) [ענין] ומחצה, שלש מחלוקות בבבא בתרא הם ובאלו הג' לבדם הלכה כר' יוסף. כוכב אחד יום שנים בין השמשות ובלבד שיהו כוכבים בינונים, שאין דרכן להראות ביום שאם היו גסים כל כך אפילו שלשה הוי יום שכן דרך לראות כוכבים גדולים ביום. יש לתמוה היכי פסק הגאון כרבה שהוא מסדר בין השמשות ארוך מאוד והאי מילתא לא מיפרשא שפיר אליבא דרבה, ואם כן כוכב אחד לא יראה אלא קודם שתשקע החמה ופשיטא דיום הוא, אלא ש"מ דכר' יוסף סבירא ליה וקמ"ל שאע"פ ששקעה החמה ונראה כוכב אחד, אפילו הכי יום הוא.
<h2>דף לה:</h2>
שש תקיעות, אף התרועות במנין לסדר שלהם תקיעה ותרועה ותקיעה. תקיעה להבטיל את העם ממלאכה וחנויותיה ממקח. תקיעה לחלוץ תפילין שאין נהיגין בשבת דהא אינן צריכין אות. לצלות דג קטן, שאם לא תיקן צורך שבת יוכל לתקן עדיין דבר מועט, כגון דג קטן. או להדביק פת בתנור ועדיין שהות כדי שיקרמו פניה, שהיו ממהרין תקיעות כדי להוסיף מחול על הקודש. ותוקע ומריע ותוקע הרי שש. ושובת, חל עליו שם שבת.
<h2>דף לו:</h2>
כירה שהסיקוה בקש או בגבבה וכו', כירה זו עשויה כעין... כעגול ופתוחה מצד אחד ופתוחה מלמעלה, כשיעור שפותת שתי קדרות, ופעמים שנותנין בתוכה ופעמים שנותנין על גבה. וכיון שכל כך פתוחה מלמעלה אינה מחזקת חמימותה כמו כופח שאינה פתוחה מלמעלה אלא שיעור קדירה אחת, ולא פתוחה ממש אלא חלול כמין כברה. וכל שכן כמו תנור שהוא פתוח פתח קטן מלמעלה וסגור מכל צדדין כי אם מעט. וגחלת קש וגבבה אינה מתקיימה מן חמימותה [זמן] רב וגדול להעלות הבלה לקדירה שהיא [למעלה], ומשום הכי אין צריך שיגרוף כל הגחלים מתחת הקדירה, כלומר, להוציאם חוץ מן הכירה לגמרי ומשהה על הכירה קדירתו עד חצי הלילה או עד למחר. ולא גזרי' שמא ימצאנה צוננת וירתיחנה, דכיון שלא הדליק אלא בקש ובגבבה ולא הדליק אלא בתוך הכירה ולא בתוך התנור גלה דעתו שאינו מתרצה בחמימות קדירתו. בגפת או בעצים, שגחלתם קיימת זמן מרובה ומוסיפין הבלה בכל עת ומבשלין הקדירה מאיליהם. לא יתן, מפרש בגמ', לא ישהה, אפילו לשהות על הכירה מבעוד יום קדירתו אסור. עד שיגרוף, כל הגחלים לגמרי מכל הכירה משום דמוסיפין הבלה. וכוונת זה האיש ודעתו בחמימות שהרי בשל [ב]עצים ובגפת ושמא ימצאנה בשליש הלילה או בחצי הלילה הצוננת וירתיחנה בגחלים שתחתיו. או עד שיתן אפר, צוננת על גבי גחלים לכבותן ולצונן, וכיון שגילה דעתו שאין רצונו בחמימות קדירתו תו לא גזרי' שמא יחתה בגחלים, אע"פ שהן לוחשין מתחת האפר שנתן עליהן. בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל, כלומר, מה הן משהין על גבי כירה כשהסיקוה בקש או בגבבה, אע"פ שאינה גרופה, או כשהסיקוה בגפת או בעצים כשהיא גרופה או קטומה, ב"ש סברי דוקא חמין, מים חמין דלא צריכי לבשולי וליכא למיגזר שמא יחתה ובמעט חמימות סגי להו, אבל תבשיל שאינו מבושל כל צרכו אע"פ שהוא מבושל כמאכל בן דרוסאי אסור להשהותו על גבי כירה אף על פי שקטמה, דגזרי' שמא יחתה בגחלים אחר כן. ואפילו בגרופה וקטומה לגמרי גזרינן גרופה אטו קטומה. אי נמי יכניס גחלים [גליון: לכירה אותן] שהוציא חוץ לכירה. וב"ה סבירא להו כיון שגלה דעתו מעיקרא שאינו קפיד בחמימות הקדירה ובבישולא, שהרי גרף אותה או קטמה, מותר לשהות על גבה [גליון: אפילו תבשיל דלא בשל כל צרכו].
בית שמאי אומרים נוטלין וכו', כלומר, כי היכי דפליגי בלשהות וב"ה מקילין בשהיית הקדירה על גבי הכירה, הכי נמי פליגי בלהחזיר בלילי שבת או בשבת עצמו, דב"ה מקילין ומתירין להחזיר הקדרה שנטל הימנה והשאיר ממנה לצורך מחרתו, ולא גזרינן דילמא אתי לחתויי כיון שרוצה בחמימות קדירתו שהרי מחזירה על גבי כירתו. ולבית שמאי מחמירין ואפילו במים חמין שהתירו לשהות אסרו להחזיר.
איבעיא להו האי לא יתן וכו' לא יחזיר הוא, אם נטל קדירתו מעל גבי הכירה משתחשך ורוצה להחזירה עליה התם הוא דבעינן גרוף וקטום שכבר נצטננה קצת ואיכא למיחש דילמא אתי לחתויי אם לא היה גרוף וקטום, אבל לשהות קדירה על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה מותר כיון שהגיע למאכל בן דרוסאי. [גליון: מתני' כחנניה היא, כלומר, כדברי חנניה דתניא פ"ק (כ' א') כל שהוא כמאכל בן דרוסאי] מותר לשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה. וסיפא דהדר תנא פלוגתא דב"ש וב"ה בחזרה, הכי קאמ', הך חזרה דאמרי לך דמותר להחזיר כשהוא גרוף וקטום לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת ב"ש וב"ה היא, שב"ש אסרי להחזיר אפילו חמין ובהשהאה לבדה הוא דשרי חמין אבל לא בחזרה. או דילמא האי לא יתן, לא ישהה היא, אפילו לשהות בעינן אליבא דדברי הכל גרוף וקטום. ולא סבירא להו לב"ש ולב"ה הא דחנניה. וליכא לאוקמא הא דחנניה בצלי, דהא קאמ' על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה. וב"ש וב"ה בתרתי פליגי, דב"ש מחמרי בשהיה, דלא שרי אלא חמין, ובחזרה כלל לא כיון שנצטננו קצת. וב"ה שרו אפילו החזרת תבשיל כיון שהוא גרוף וקטום.
<h2>דף לז.</h2>
מהו לסמוך לה, כלומר לכירה שאינה גרופה וקטומה מהו לשהות הקדירה סמוך לדפני הכירה מבחוץ, גזרי' דילמא אתי לחתויי בגחלים אע"פ שמרחוק עומדת, כי היכי דגזרינן בתוכה וגבה, או דילמא לא גזרי' כל כך. נעורת של פשתן דקה, שאינה מעלה שלהבת והיא כבה מיד ונעשית אפר. אבל לסמוך שפיר דמי, כי היכי דאשכחן בכירה שאינה גרופה וקטומה דשרינן לסמוך אע"פ דתוכה וגבה (הוא ד)אסור.
<h2>דף לח.</h2>
בשוגג יאכל, דלא קנסינן שוגג אטו מזיד ויאכל הוא בעצמו ביום שבת. ור' יהודה קניס שוגג אטו מזיד ויאכל הוא [גליון: לבדו] ביום אע"פ דלא משוי ליה דינייהו לגמרי ויאכל הוא בעצמו במוצאי שבת. ובמזיד לא יאכל עולמית הוא, אבל לאחריני שרי. ור' יוחנן [הסנדלר] פליג עליהו וסבירא ליה מעשה שבת אסורין מן התורה לכל אדם היכא דקא עביד במזיד. פליגי בה רב אחא ורבינא וכו', משמע שהגאון הזה הבין (הפלוגתא) דרב אחא ורבינא בפלוגתא דר' יהודה ור' יוחנן הסנדלר פליגי, ולא היא דר' אחא ורבינא תרויהו כר' יוחנן סבירא להו דמעשה שבת אסורין, אבל בהא פליגי כי אם מן התורה קאמר ר' יוחנן הסנדלר, או מדרבנן. כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט, וליכא למיגזר שמא ירבה בשבילו דהא אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה.
<h2>דף לח:</h2>
מחזירין אפילו בשבת, כלומר, ביום שבת עצמו ולא גזרי' דילמא אתי לחתויי, אע"פ שנצטננה הקדירה כל כך שעמדה עד שליש היום או עד חציו, ואם רוצה להחזירה לצורך מנחה קטנה שרי, דמחזירין אפילו בשבת ביום המחרת. ולא נימא דפלוגתיהו משחשיכה, התם הוא דשרי משום דמוכחא מילתא לאהדורי לצורך מחר שקיל לה, אבל ביום לא מוכחא מילתא דשקיל לה אדעתא (לה אדעתא) לאהדורי ובטיל לה הטמנה ראשונה והוה ליה כמטמין לכתחילה, אפילו הכי שרי. לא (להחזיר) שנו, דשארי אפילו ביום המחרת כל שכן בליל שבת, אלא שעודן בידו דמוכחא מילתא שכוונתו להחזירה עדיין, שהרי לא הניחה בקרקע אבל אם הניחה בקרקע אסור להחזיר, דבטלה ליה הטמנה דאתמול והוי כמטמין לכתחילה. תלאן במקל מהו, כעודן בידו דמי או כהניחן על הקרקע דמי, ואם תמצא לומר כעודן בידו דמי, כיון דלא הניחן בקרקע, על גבי מטה מהו, מי אמרי' כיון דלא הניחן על גבי קרקע נמצא שכוונתו היתה להחזירה ולכך הניחה על גבי מטה בגדים שלא תצטנן כל כך, או דילמא לא שנא ואסור. פינן ממיחם חם למיחם אחר חם בלילה או למחר מהו, מי הוי כמטמין לכתחילה (דאי לא) [ודמי כדלא] הוה האי מיחם מוטמן מעיקרא כלל, או דילמא כיון דלא הניח הראשון על הקרקע לא מיחזי כהטמנה לכתחילה כלל. ואע"ג דבסוף פרק במה טומנין משמע דיותר אסור להטמין לכתחילה באותו מיחם יותר מבמיחם אחר, לא דמי [דהתם] מיירי ממיחם חם למיחם צונן ומשום הכי שרי רשב"ג דהשתא אוקורי קא מיקר ליה שמתכווין ארתוחי מרתח ליה בתמיה, אבל הכא מיירי ממיחם חם למיחם חם.
תנור שהסיקוהו וכו', שקצר למעלה ורחב מלמטה [גליון: ומתוך כך] נקלט חומו לתוכו יותר ויותר מכירה, ומשום הכי אפילו הוסק בקש ובגבבה הרי הוא אסור ואע"פ שגרוף וקטום אסור לשהות עליו, שכיון שהוא משתמש ומבשל בתנור ומשהה בו בערב שבת נמצא שדעתו וכוונתו שקפיד בחמימות קדירתו וגזרי' שמא יחתה בגחלים, ואע"פ שגרוף וקטום כדפרישית.
כופח [לפנינו: כיפה] שהסיקוהו וכו', כופח אין בו אלא שפיתת קדירה אחת ומשמר חומו. והכיסוי של מקום שפיתת הקדירה [גליון: הרי זה ככירים] שעשוי חלונין כמין כברה. בגפת או בעצים, שחמימותן רבה שהרי מוסיפין הבלה, גזרי' שמא יחתה אבל בקש וגבבה לא גזרי'.
אין סומכין לו, אע"ג דשרי בכירה שאינה גרופה וקטומה לסמוך אבל בתנור לא דמחמרי טפי.
אין נותנין ביצה בצד המיחם, מיחם קומקום של נחשת שהוא חם מאוד וישים הביצה סביבה לדופני המיחם בשביל שתתגלגל, שתצלה קצת מסביבותיה עד שתהא מגולגלת, כלומר, שתצלה מסביבותיה אע"פ שאין תוכה צלוי. ומפרש בגמ' שאם גלגל חייב חטאת. ולא יפקיענה בסודרין, ולא יכסנה בסודרין שהוחמו, אפילו בחמה, כדי שתצלה מחומו של סודר דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות אור. ור' יוסי מתיר, דלא גזרינן אבל אם היו אלו הסודרין חמין מחמת האור [גליון: אפילו ר' יוסי מודה דאסור, הכי מפרש בגמ'. ולא יטמיננה בחול ובאבק, שהוחמו מכוח חמה בשביל שתצלה. וה"ה בשביל שתתגלגל אלא נקט לקומקום גלגול לפי שאין בו כח כל כך לצלותה לגמרי אבל בחול או באבק דרכים יש בהם כח לצלותה לגמרי. ובגמ' מקשי אמאי לא] לא הוה פליג ר' יוסי בהאי, דודאי גזרי' תולדות אור אטו אור הכי מפרש בגמ'. ולא בחול ובאבק, ובחול שהוחמו מכח חמה בשביל שתצלה. והוא הדין בשביל שתתגלגל אבל נקט בקומקום גלגול לפי שאין בו כח כל כך לצלותה לגמרי אבל בחול ובאבק דרכים יש בהם גם לצלותה לגמרי. ובגמ' מקשי' אמאי לא פליג ר' יוסי בהא, דקאמר לא גזר תולדות חמה אטו תולדות אור. ומשני כיון דבחול דמי לאטמוני ברמץ, גזרי' שמא יטמין ברמץ דמאן דחזי שמכסה אותה בחול יטעה ויאמר מכדי האי לבשולי והאי לבשולי ותרויהו בדרך הטמנה מה לי רמץ מה לי חול. אי נמי שמא יזיז עפר, כלומר, שמא לא ימצא שם חול עקור ככל הצורך ואתי לחפור עפר הדבוק והוי חופר, והוא מתולדת חורש, מה שאין כן לגזור בסודרין החמין מפני החמה.
מעשה שעשו אנשי טבריא וכו' סילון, צר וקטן הוא יותר מאמה, ולפי שחמי טבריא חמין יותר מדאי שאין אדם יכול לרחוץ בהם היו מערבין בתוכו דרך סילון מים צנונין. ואסרו להם חכמים, דדמיין להטמנה שמטמין מים במים ומחממן. ואמרו אם בשבת היה מעשה זה יהבינן לה דין כחמין שהוחמו בשבת שאסורין להשתטף בהן כל גופו, כלומר, [ל]שפכן על ראשו ורובו וגם בשתייה. אם ביום טוב, ואם אירע זה המעשה ביום טוב, כחמין שהוחמו ביום טוב, שהן אסורין להשתטף בהן כל גופו [גליון: כלומר, לשופכן על ראשו ורובו], שאפילו ב"ה לא התירו להחם ביום טוב אלא לצורך פניו ידיו ורגליו בלבד אבל להשתטף כל גופו אסור. ומותרין בשתיה, אפילו לב"ש, דהא בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם ראויין לשתיה, כלומר, לצורך שתיה אבל לא לצורך פניו ידיו ורגליו, וב"ה מתירין אפילו לרגליו. ואע"פ שזה המעשה של אנשי טבריא מערב שבת היה, אפילו הכי אסרוהו, דהא הוי הטמנה בדבר המוסיף הבל ואסור להטמין בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום, כדתנן בפרק אין [במה] טומנין [בראש הפרק], דההוא ודאי מבעוד יום אסור, דאי משחשיכה היכי קתני, אבל טומנין בכסות ובכל דבר שאינו מוסיף הבל הא תנן [לעיל ל"ד א'] בספק חשיכה וספק אינה חשיכה (הא) [הוא] דאמרי' וטומנין את החמין, אבל בודאי חשיכה לא.
גלגל מאי, אמר ליה [לפנינו: אמר רב אסי] גלגל חייב חטאת אע"פ שאינה מבושלת כל צרכה. וילפי' לה ממליח הישן דאמרי' (הרתחו) [הדחתו] במים חמין בשבת גמר מלאכתו ואע"פ שאינו מבושל כל צרכו אלא כגלגול הוא לביצה. כל שבא בחמין, כל בשר מליח שבא בחמין (מרב) [ערב] שבת שורין אותו בחמין בשבת דהא כבר נתבשל מתחילה. אבל אם לא בא בחמין כלל מדיחין אותו בחמין בשבת לפי שעה אבל לא שורין שעה מרובה לפי שמתבשל בהם קצת כיון שהוא מלוח מתחלה, ואפילו בכלי שני אסור [גליון: כ"ש בכלי ראשון]. חוץ מן המליח הישן, שאינו בשר אלא דג מלוח ישן. וקולייס האספנין, דג שקורין טונינא בלעז. שהדחתן זו היא גמר מלאכתן, דבמעט חמין שהאדם משליך עליו מתבשלין קצת בענין שאדם יכול לאכלן אע"פ שאינן מבושלין כל צרכן. והא דתנן בפרק החבית נותנין המים הצוננין בחמה בשמש, שאין דרך בישול בכך וחמה לאור לא מיחלפא דנגזור הא אטו הא. בתולדות אור, כגון שהוחם הסודר הזה באור מתחילה דאסור דהוי בישול, כדאמרי' גלגל חייב חטאת. ולא משום דגזרי' תולדות אור אטו אור, דמשום גזירה לא מחייבו רבנן להביא קרבן שהוא חולין בעזרה, אלא משום דהוי צד המיחם כאור ממש. ותולדות (או) חמה, שהוחם הסודר בחמה. תנא קמא סבר גזרי' תולדות חמה אטו תולדות אור דמאן דחזי סבר דתולדות אור נינהו. שמא יטמין ברמץ, דמאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי והאי לבשולי ותרויהו בדרך הטמנה שמכסין את כולן, מה לי רמץ מה לי חול. אי נמי שמא יזיז עפר ממקומו, כלומר, שמא לא יהי' שם חול עקור ככל הצורך ואתי לחפור עפר הדבוק היטב והוי חופר והוא תולדה דחורש. ובגג דלית ביה עפר כלל ולא יכסנה כלל, אם תתגלגל בחמה מותר, כדתניא בברייתא [בגמ' ל"ט א'] רשב"ג אומר מגלגלין ביצה על גבי גג רותח דליכא למיחש ליזיז עפר ממקומו דסתם גג לית ליה ביה עפר. ולהטמנה ליכא למיחש דהא לא מכסהו לה כלל, כדאמרי' לעיל דבחמה כולי עלמא לא פליגי דשרי. אבל לא על גבי סיד רותח אע"פ שלא יכסנו כלל. ואע"פ דליכא למיגזר שמא יזיז עפר ממקומו דהאי כלו תיחוח, אפילו הכי אסור דתולדות אור הוא לגמרי.
<h2>דף לט:</h2>
כבר תברינהו אנשי טבריה לסילוניהו, לסלון שלהם שחזרו בהם משום דאסור להטמין בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום. והאי [גליון: דאנשי טבריה] דומיא דהטמנה הוי שמערב הצונן בתוך החמין בשביל שיחמו. והאי תולדות אור הוי דחמי טבריה הם חמין משום דחלפי אפיתחא דגהינם.
לא ישתטף וכו', שיתן על ראשו ועל רובו אפילו בצונן, דגזרי' צונן אטו חמין. מחלוקת בקרקע, כגון אמבטאות של מרחצאות אע"פ שהן חמי האור לא יחשדו אדם שהוחמו בשבת, שהרי טבעם להשתמר חמימותם יום או יומים ומשום הכי מתיר ר' שמעון אפילו בחמין, אבל בכלי שאין משתמר חמימותם כל כך יחשדו אדם שנתחממו בשבת ובהא אפילו ר' שמעון מודה. ור' יהודה, שהוא מכריע, אסר בחמין ושרי בצונן, הילכך בחמין להשתטף כל גופו אסור בין בכלי בין בקרקע. והא לא איצטריך לרב אלפאסי ז"ל לאיתויי [דברי רבינו אלה הובאו בר"ן כאן] דהא פסקינן בסמוך כשמואל דלא שרי בחמין שהוחמו מערב שבת אלא פניו ידיו ורגליו, כל שכן להשתטף בהן כל גופו, אלא איפשר שבא להשמיענו דהלכה כר' יהודה דבצונן שרי כל גופו. מרחץ שפקקו נקביו מערב שבת, שלא יצא חמימותו. למוצאי שבת רוחץ בה, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו שהרי לא נתחממו בשבת. אבל בשבת לא, כי גזרו על הרחיצה. בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו בתוך המרחצאות וכו' התירו להם חמי טבריה וזיעה במקומה עומדת, שאסור ליכנס בבית המרחץ של כפרים לטייל בהם משום גזירה שמא יזיע בהן מחמת שהן צרין הרבה משתמרת בתוכן חמימותן [הרי"ף השמיט דין כפרים, ועיין ר"ן]. שרי למיקרייה עבריינא, דהא קתני לעיל משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור את הזיעה, והרי לא נאסרה אלא על ידי מי שרוחצין בחמין (מאיתמל) [מאתמול] ואומרין מזיעין אנחנו ואין כאן אלא העברת דבריהם דאסרו את החמין.
<h2>דף מ:</h2>
ויוצא ומשתטף בצונן, אחר שהוחם גופו מן המדורה לפי שאין כח בחמימות גופו מחמת האור שיתחממו המים שעל גופו, אבל אם יקדים להשתטף קודם שיתחמם כנגד המדורה יפשירו המים שעליו מחמת אור המדורה וידמה למרחץ ולפיכך אסור. מיחם אדם אלונטית, מחמם אדם בגד שמסתפגין בו בבית המרחץ, או סדין, או כלי כנגד המדורה ומניחה על גבי מעים כשהוא חש במעיו, שאין זה דומה כלל למרחץ. ובלבד שלא יביא כלי שיש בו מים חמין, שמא ישפכו עליו ונמצא שהוא רוחץ בחמין בשבת. ודבר זה אף בחול אסור (שאין) [שהן] רותחין יותר מדאי. לא בשביל שיחמו, שכל כך יעמד קרוב למדורה שאם כן היה אסור, אלא מרחוק שלא יוכל להתחמם אלא שמסיר מן המים צינתן. לא בשביל שיבשל, דקסבר דשמן יש בו משום בישול אי הוה מתבשל הרבה, אבל הפשרו לא זהו בישולו. ורשב"ג סבירא ליה דהפשרו זהו בישולו ולא שרי' ליה אלא על ידי שינוי. יד סולדת בו, נכוית מלשון ואסלדה בחילה, כלומר מתחממת הרבה יותר מדאי עד שמושך ידו לאחור מדאגה שלא תכוה. פך של שמן באמבטי, כמין ברכה עשויה בקרקע שהמים נכנסין שם. ובקשתי להניח שם פך של שמן, להפשירו לסוך ממנו קודם הרחיצה ואסר לי משום דכלי ראשון מבשל. אלא טול בכלי שני, מן המים בכלי שני שיצטננו מעט דכלי שני אינו מבשל ואחר כך תן את פך לתוך אותו כלי. דרך אמבטי שהמים חמים נמשכים לה מן המעין חשוב ככלי ראשון שרתחוהו, כדאמרי' לקמן בגמ' דהמבשל בחמי טבריה חייב, שהרי האי מעשה דר' [ב]חמי טבריה הוה, דהא לאחר גזירה הואי שנאסרה כל רחיצה וזיעה שבעולם אלא חמי טבריה לבדן. ש"מ הפשרו לא זהו בישולו, דהא אפילו בכלי שני מתפשר השמן.
בכל מקום, אע"פ שאינו מקום מקודש מטוהר ומזומן לכך אלא אע"פ שמסופק לו אם יש בו צואה אם לאו. חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא, אע"פ שהרחיצוהו והוציאו כל צואתן מהן שלעולם לא יצאו מריח רע שלהם. דברים של קדש אסור לאמרן במקום הטינופת אפילו בלשון חול, ודברים של חול מותר לאמרן במקום הטינופת אפילו בלשון הקודש. אין מדיחין, דילמא אתי לאשוויי גומות וכן סיכה, ואע"פ שהוא מאבני שיש והדומה להם, דליכא למיחש אשוויי גומות אפילו הכי אסור, דגזרי' הא אטו שאר קרקעות. (גידודי מפורש בפי' המשנה).
ולא ישוט וכו', ואע"ג דליכא למיגזר משום גזירה שמא יעשה כלי של שייטין דהא מים מועטין נינהו. ואפילו עומדת בחצר, דליכא למיגזר, שמא יתיז המים ברגליו חוץ לארבע אמות. והוא דלית ליה גידודי, שאין שפתיה גבוהות גזרי' עומדת בחצר אטו שאינה עומדת בחצר דאיכא למיגזר שמא יתיז המים ברגליו מכרמלית לרשות הרבים.
<h2>דף מא.</h2>
מוליאר הגרוף וכו', הוא כלי שיש לו בית קיבול קטן אצל דופנו מבחוץ מחובר לו ונותן לו שם גחלים והמים בקבול הגדול. והכי מפרש בגמ', מוליאר מים מבפנים וגחלים מבחוץ, ואם גרפו מן הגחלים מבעוד יום שותים ממים שבקיבול הגדול בשבת, ואע"פ שהוחמו קצת מחמת כלי לפי שאינו מוסיף הבל אלא משמר ומקיים חום שלהם שלא יצטננו. אנטכי אע"פ שגרופה וכו', מפרש בגמ' בי דודי, כגון יורה גדולה עושין להם שני שוליים ונותנין גחלים בין שניהם ומים על העליונים, דמתוך שהשוליים מכוסים חומם משתמר הרבה ואע"פ שגרפו גחלים, מה שאין כן במוליאר שמפולש הוא למעלה מקום הגחלים ומצטננין מהרה [מ]החום מצד אחר.
ומיחם שפינה ממנו מים, כלומר, כל המים ולא נשאר בו מהם כלום. לא יתן לתוכו מים צוננין כל עיקר, מפני שהוא מצרף, מחזיק הכלי וזהו גמר מלאכת הנפחין הנחשת והברזל וכל מיני מתכות, שרתיחת האור מפעפעתו וקרוב הוא להישבר והמים הצוננין מחזיקין פעפועו, ובלעז שולדאר, ואע"פ שאינו מתכוון לכך אסור. שיעור להפשיר, רב לא מפרש למתני' כאביי אלא כרב אדא דמפרש למתני' במיחם שפינה מים לגמרי, והכי קאמ', לא יתן לתוכו מים מועטין כל כך שיקבלו חמימות מן הכלי אלא יתן לתוכו מים מרובין שלא יוכלו להתחמם מחום הכלי אלא שיפוג צינתן. ובא רב לפרש אע"פ שהתירה המשנה לתת לתוכן מים מרובין כדי להפשירן, דוקא שאינן כל כך מרובין שהם מופשרים, וכיון שהם מופשרין אינן מצרפין ומחזיקים הכלי אבל שיעור לצרף, כלומר, שישים לתוכן כל כך מים מרובין שלא יתפשרו אלא שהן צוננין אסור, לפי שהן מחזקין הכלי ומצרפין אע"פ שאין מתכווין לכך אסור כר' יהודה. ושמואל סבירא ליה כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר. גחלת של מתכת, (או) של אותו פסולת של ברזל שמשליכין חוץ ומכבין אותן, דהא לא שייך ביה כיבוי מדאוריתא אלא בגחלת של עץ שהיא נעשת פחם והיא מלאכה הצריכה לגופה, אם היה מתכוין לפחם, אבל בגחלת של מתכת לא שייך ביה כיבוי כלל, דבחד ענינא קודם שתכבה ולאחר שתכבה [גליון: אינו חוזר ודולק מעולם, מה שאין כן בפחם של עץ] ורבנן הוא דגזרו משום גזירה דגחלת של עץ וכיון דאיכא נזק לרבים לא גזרו על השבות. אבל לא גחלת של עץ דאיסורא דאוריתא היא, ואם היה מתכוין לפחם איכא חיוב סקילה, והשתא שאינו מתכוין לפחם אלא שלא יזיק את הרבים הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וסבירא ליה לשמואל כר' יהודה חייב עליה חטאת דלא שרינן איסורא דאוריתא בשביל הזיק רבים. וקס"ד כי היכי דשמואל סבירא ליה כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה [הם] הכי נמי כר' (שמעון) [יהודה] בדבר שאינו מתכוין. קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות מארבע אמות עד שיסלקנו לצידי רשות הרבים, דאיסורא דרבנן בעלמא הוא שלא להוליך אפילו פחות מארבע אמות משום גזירה דארבע אמות (אלא) [אבל] משום הזיק רבים שרי [גליון: לכתחילה. ובכרמלית שאפילו ד' אמות אינן אלא מדרבנן שריין] אפילו טובא משום היזק רבים. ויש לומר דמיירי היכא שאי אפשר לו לעשות בפחות פחות מד' אמות, כגון שאין לו שהות להתעכב כל כך דאי הוה אפשר ליה לא שרינן כל כך. וכיבוי של שלהבת נמי דשרי' לכבותה, מיירי שאין לו מקום להטותה לכאן ולכאן. אי נמי כיון שהיא חמה אינו רשאי ליגע בה ומכסה אותה ברוקו או במימי רגליו.
מיחם שפינהו וכו', מפרש בגמ' מיחם שפינהו מעל הכירה בשבת ויש בו מים חמין לא יתן לתוכן מים צוננין מועטין כדי שיוחמו גם הם דהא מחמם מים צוננין בשבת. אבל נותן לתוכן מים, מרובין כדי להפשירן שלא ישיבו כולן אלא פושרין. או לתוך הכוס, ואע"פ שהוא כלי שני דוקא להפשירן מותר, אבל מועטין כדי שיוחמו [גליון: אפילו בכוס] לא, דסבירא ליה להאי תנא דכלי שני מבשל ופליגי עליה תנאי בגמ', דבכוס מותר אפילו מועטין חדא דכלי שני הוא, ועוד דכיון דלשתיה בעי להו לא ניחא שיוחמו הרבה.
<h2>דף מב.</h2>
חמין לתוך צונן דקא סברי תתאה גבר ואין החמין מרתיחין את הצונן אלא מפשירין דתתאה גבר. ולא צונן [לתוך] חמין, שהתחתונים מרתיחים את העליונים דהא תתאה גבר. וב"ה שרי בכל ענין, כדמפרש ואזיל דבכוס מיירי דלשתייה בעי להו, דלא ניחא ליה שיוחמו הרבה, ועוד דכלי שני הוא, אבל באמבטי, שהוא כלי ראשון והוא חם הרבה, מודו ב"ה לב"ש דתתאה גבר. וב"ש מחמרי אפילו בכוס. ור' שמעון בן מנסיא אוסר, מפרש בגמ' [מ"ב א'] אפילו בכוס דסבירא ליה לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה.
ומסקנא בשמעתא דהלכתא כב"ה, (דכלי) [דבכלי] שני לא מפלגינן בין חמין לתוך צונן, בין צונן לתוך חמין, לא שנא כוס שאין בו מים כל כך וכוונתו לשתיה, ולא שנא ספל שיש בו מים מרובין וכוונתו שרוחץ בה פניו ידיו ורגליו ורוצה בחמין הרבה, כיון שהוא כלי שני (ד)בכל ענין שרי.
האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין וכו', שהעבירן מן האור שנשתהו על גבי כירה והן מרותחין או בין השמשות, שסתם קדירות בין השמשות רותחין הן. לא יתן לתוכן תבלין, משתחשך דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל. אבל נותן הוא לתוך הקערה, דכלי שני אינו מבשל. תמחוי, כמין קדירה גדולה שמערה מן האילפס כלו' לתוכה (משום) [ומשם] מערה לקערות. ר' יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר וכו', מפרש בגמ' דר' יהודה לקולא קאי שאפילו לכלי ראשון רותח מתיר לתת לתוכן תבלין ולא יתבשלו. חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר, שהן מבשלין את (התבשיל) [התבלין] כשהן רותחין ולית הלכתא כותיה. ציר, הנוטף מן הדגים כשכותשין אותו במכתש.
<h2>דף מב:</h2>
ובכלי שני נמי בשיל, ואסור לתת מלח לתוך הקערה ששפכו לתוכה מים רותח. כבשרא דתורא, שאינו מתבשל בכלי ראשון אם אינו עומד על גבי כירה כיון שהקדירה הולכת וצוננת רגע אחר רגע. אבל אם יעמוד במקום שאינו מצטנן והולך אפילו בשרא דתורא מתבשל והולך בכלי ראשון ואסור לתת מלח נמי בתוכו.
אין נותנין בשבת כלי תחת הנר וכו' לקבל שמן המטפטף, לפי שהשמן מוקצה הוא מחמת איסור כיבוי וכיון שיפול על הכלי אסור לטלטלו עוד ואסור לבטל כלי מהיכנו להשיב כלי במקום שלא יוכל עוד לטלטלו, משום דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט, ודמי למלאכת בונה. אבל אם נתנוהו מבעוד יום לא איכפת לן, שזאת המלאכה מבעוד יום נזדמנה לעשות מאיליה. ואין ניאותין ממנו וכו', כלומר, אין נהנין ממותר השמן שנותר בנר אחר שכבה אסור ליהנות ממנו שהרי אינו מן המוכן, שהרי מוקצה להדלקת מצוה — נר שבת ומשום איסור כיבוי.
אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה כשהיא מטילה אותה במקום מדרון, שמא תתגלגל ותשבר ואסור משום מבטל כלי מהיכנו. ודייקינן לה ממתני' דאסרי' לתת כלי תחת הנר לקבל בו שמן, אבל אחר שהטילה לארץ ומתירא שמא תשבר ברגל אדם כופה עליה כלי ולא אמרי' הרי מטלטל כלי לצורך דבר שאינו ניטל בשבת, דלית הלכתא כר' יצחק דאמר אין כלי נטל לדבר שאינו נטל בשבת. אבל משום מבטל כלי מהיכנו ליכא, דהא כשירצה ליטלו יכול ליטלו. טעם מבטל כלי מהכנו משום דמיחזי כבונה כאילו קובע לו מקום ומחברו בטיט שאין יכול ליטלו משם עוד.
<h2>דף מג:</h2>
מת המוטל בחמה, ויש לחוש שמא ימהר להסריח. הופכו ממטה למטה, ממטה שמת בה למטה אחרת נמוכה ממנה, כלומר שנוטה המטה לצד אחרת והמת מתגלגל ממנה נופל למטה השנית, וכן מן השנית לשלישית, או על מחצלת שעל גבי קרקע, ואחר כך מתגלגל המחצלת ונופל למחצלת הסמוכה לה עד שיבריחנו מן החמה, כדאמרי' [לקמן קמ"ב ב'] באבן ששכח על פי חבית, מטה על צדה דהאי לאו טלטול הוא, אבל טלטול כדאורחיה אסור.
<h2>דף מד.</h2>
מטלטלין נר חדש וכו', שלא דלק בו נר מעולם וחזי לאשתמושי ביה מיד, שהרי אינו מאוס, אבל לא ישן ואע"פ שלא הדליקו בו בשבת, משום דמוקצה הוא מחמת מיאוס. וכל שכן אם הדליקו בו בשבת דהוי מוקצה נמי מחמת איסור. ור' שמעון פליג ואמר שאפילו הוא נר של חרס שיש לחוש מחמת מיאוס, או של נחשת והדליקו בו בשבת, או של חרס והדליקו בו בשבת, דאיכא תרתי לגריעותא, אפילו הכי מותר לטלטלו דלית ליה לא מוקצה מחמת מיאוס ולא מוקצה מחמת איסור. חוץ מן הנר הדולק בשבת, בעוד שהוא דולק דגזרי' דילמא אי מטלטל ליה בחצר או בביתו מחמת מהירותו (ו)תשקע הפתילה בשמן, אבל אם כבה מותר לטלטלו. ולית הלכתא כוותיה.
מטלטלין נר חדש וכו', מפורש הכל בפירוש המשנה. פמוט, מנורה של מתכת שאינה מאוסה דכשאדם משפשף אותה בחול או בשק היא נראית כחדשה, ועוד שאפילו בלא שיפשוף אינה נמאסת כשאר נרות של חרס, דברי הכל אסור, דהא מוקצה מחמת איסור, לא הדליקו בו, ליכא משום איסור ולא משום מיאוס. מניחין נר על גבי דקל בערב שבת, ומשתמש לאור בשבת ולא חיישי' שמא ירצה ליטול הנר בעוד שהוא דולק או לאחר שכבה ונמצא שישתמש באילן המחובר לקרקע, דהא אין דרכו ליטול בשבת כל שבתות השנה, (ו)לא בעוד שהוא דולק ולא אחר שכבה. אבל ביום טוב שדרכו ליטול הנר, בין שהוא כבה בין שהוא דולק, חיישי' שמא תעלה בדקל בשבילה. הואיל ומסריחות בינתיים, שכיון שיעמדו יום או יומים מסריחות ונפסלות ממאכל אדם לגמרי, ואע"פ שיתיבשו לחצי יום שבת אסורות, כיון שנכנס שבת דהיינו בין השמשות לא הוו בני אכילה כלל הקצם מדעתו.
<h2>דף מז.</h2>
כנונא, כלי נחשת שמביא אור לפני השרים להתחמם. אגב קטמא, היינו האפר (שאינו) [שהיינו] צריכין לה לכסות בה רוק או צואה, ואם תאמר מה איסורא יש בכלי, להכי קאמ' אע"ג דאיכא עלה שברי עצים שהן מוקצין מחמת איסור כשברי פתילה והוי, כדתנן [לקמן קמ"ב א'] כלכלה של פירות והאבן בתוכה. ומלבנות המטה, כעין רגלים קטנים ויש להם בית קיבול ומכניס לתוכן כרעי המטה שלא ירקבו בארץ. לווחים של סקיבוס, עץ קטן כמין דף שתוקעין בקשת שקורין בלישטא עור גפיש שעליו מושיב החץ. לא יחזיר, משום גזירה שמא יתקע במסמרים או על ידי יתדות וחייב משום מכה בפטיש, אע"ג דסבירא לן אין בנין בכלים. אם היה רפוי, כלומר, אם יחזיר בענין [גליון: שהוא ניכר] שאינו ניכר [שרוצה לתקוע בו יתדות או מסמרים מותר, ולא גזרי' שמא [גליון: אטו] יתקע. מטה גללניתא, מטה של פרקים היא שנושאין אותה האומנים שהולכין מעיר לעיר וזוקפין אותה בלילה ופורקין אותה בבקר, וכה משפטה כל הימים. מאי דעתיך, דשרית משום דבנין מן הצד הוא מפני שאינה מהדקה בחזק, כיון דדעתו לפרקה בבקר. נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא, דהא גזרו לא יחזיר משום גזירה שמא יתקע. כרבן [שמעון בן] גמליאל סבירא ליה, דכיון שניכר לכל ענין זו המטה שאין חזרתה של קביעות, לא גזרינן שמא יתקע ושרי לכתחילה להחזירה. נותנין כלי תחת הנר וכו', מפורש בפירוש המשנה.
<h2>דף מז:</h2>
נותנין כלי תחת הנר וכו', אפילו בשבת וליכא בהאי מבטל כלי מהיכנו, כדקאמרי' בשמן המיטפטף, לפי שבאלו הניצוצות אין בהם ממש משכבו ומותר ליטלו בשבת אע"פ שנפלו בו הניצוצות. ולא יתן לתוכו מים, אפילו מערב שבת מפני שהוא ודאי מכבה הוא וגזרי' ערב שבת אטו שבת, ובשבת ודאי אי עביד כי האי גונא ודאי מכבה הוא וחייב חטאת.
במה טומנין וכו', הבא לסלק את הקדירה מעל גבי כירה ולטומנה בדבר אחר ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר שמעמיד הבלה [גליון: וקאבעי הכא] אי זהו דבר מוסיף [גליון: הבל שאסור להטמין בה, וקא פריש] לאסור (לא) בגפת, והיא פסולת של בית הבד של שמן שהוא כנוס (חד) [יחד] והוא חם מאד ומוסיף הבל כשהוא לח וכשהוא יבש. ולא בחול, בין שהוא לח או יבש, אע"ג דיש בו לחות, כשמשימין בו דבר חם מתחמם מהרה ומוסיף אחר כן הבל(ת). ולא בזגין, פסולת של יקב של יין. מוכין, לכל דבר רך קרי מוכין, כגון צמר גפן ותלשי צמר רך וגרירת בגדים בלויים, ובזמן שהן לחים אפילו מחמת דבר אחר, כגון שיהיה עליהם מים הן מוסיפין הבל הרבה. אבל לא בזמן שהן יבשין, אלא [גליון: דיבשין] אוקמי מוקמי הבלה ולא מוספי. ובבריתא תני אלו שאסרנו בשביל שמוסיפין הבל אע"פ שאינם נוגעין לקדירה אלא שסודר של בגד או של קופה מפסקת ביניהם אסור להטמין בהם, שכל כך הם מוסיפין הבל. ולא דמי לקטום דתנן [בריש פירקא דלעיל] דשרי לשהות על גבי כירה כשהיא גרופה וקטומה, דהתם יש היכרא בדבר אבל בזה אין היכרא כלל. ועוד דגחלים הקטומים באפר צוננת הולכים וכבים מה שאין כן בנזכרים בתוך המשנה.
גמרא איבעיא להו גפת של זיתים תנן וכו', משום הכי מספקא ליה לתנא דכיון דידעי' דבכלל גפת נכנס גם פסולת של יקב ואפילו הכי תנא ליה [גליון: תנא קמא] ולא בזגין, נמצא דהאי גפת אינו שם כלל אלא שם פרט ומוטב שנבין אותו בשל זיתים משל שומשמין, משום דיותר מסקי הבלה שומשמין, או דילמא בכלל גפת זיתים [גליון: נכנס גם] דשומשמין אלא להכי חלקיה לפסולת יקב מיניהו משום דאיהו מיני שמן וזה (מן) [מין] יין. קופה שטמן בה, שנתן בה מוכין וטמן בה קדירה אסור להניח הקופה על גבי גפת של זיתים אע"פ שהקופה מפסקת ביניהם. לענין הטמנה, שיטמין גוף הקדירה בתוך הגפת אפילו של שומשמין אסור דמוסיפין הבל, אבל לענין אסוקי הבלה כל כך, כגון זה שטמן בדבר כשר להטמנה בתוך כלי ויהיה כח בגפת להרתיח הקדירה, אע"פ שיש הפסק בינתים, דוקא גפת של זיתים אבל לא גפת של שומשמין.
<h2>דף מח.</h2>
דאנח כוזא דמיא, צונן אפומא דקומקמא מלא מים רותחין שהעבירו מעל גבי כירה, נזהיה רבא [לפנינו: רבה], גער מפני שיש בו כח בתחתון להחם המים שבתוך הכוזא והתחתון תולדת אור הוא ואסור. מאי שנא ממיחם על גבי מיחם, דשרי בסוף פירקין שאע"פ שהתחתון הוא חם יותר מן העליון שרי להניחו על פיו. התם אוקמי קא מוקים, שהמיחם העליון גם הוא מלא מים חמין כל צרכן ואינו צורך [גליון: ...להתחמם מן] התחתון אלא [גליון: משום הכי משהין אותו עליו משום] כדי שיעמיד לו חמימותו הראשונה שלא יפיג אבל הכא [גליון: בכוזא דמיא שהיא צונן] אולדי קא מוליד לגמרי. שהרי (מן) [מי] הכוזא צוננין היו לגמרי והוא כלי ראשון ואסור הוא, דנראה נמי [כמו] שישימוהו כנגד המדורה להחם ומה לי זה מה לי זה. דפריס סודרא אפומא דכובא, שפירש סודר של ראש אפומא דכובא מלאה מים או יין, ואחר כך הניח נטלא שהוא כלי ששואבין בו היין והניחו על גבי הכובא על הסודר הפרוס. נזהיה רבא, ולא השגיח בו. אמר לו ר' זירא למה היית... אי זו איסורא איכא בזה. דקא עצר ליה, שהיה סוחטו מן היין או מן המים שבלע ומיחייב משום ליבון. ומאי שנא זה מפרונקא, בגד העשוי לפרוס על הגיגית שפורסין אותו בשבת ולא חיישי' לסחיטה. התם לא קפיד עילויה, שהרי עשוי לכך ולא אתי לעשות סחיטה, הכא שהוא סודר של ראש ואינו מיוחד לכך קפיד עילויה ובלי ספק אתי למיסחט. ותרי גוני סחיטה הם, סחיטת הפירות להוציא מהן משקין, תולדה דדש הוא. וסחיטת הבגדים [דאין] המשקה נבלע בתוכו אלא על ידי מקרה הוי תולדה דמלבן.
מוכין שטמן בהן, יבשין שמותר להטמין בהן דחזינן מכללא דקא אסר היכא שהן לחין. מהו לטלטלן, מי אמרי' יהבינן להו דין גיזי צמר דתני בהדיא במתני' שאין מטלטלין אותן אע"פ שטמן בהן אלא א"כ יחדן להטמנה, כדקא מוכח בגמ'. והאי דלא פירש במשנתינו דאסור לטלטלן משום דלא פירש בהדיא הטמנתן, או דילמא לא חשיבי כגיזי צמר, וכיון שטמן בהן מותר לטלטלן אע"פ שלא יחדן להטמנה. ופשיט ליה דאסור עד שייחד אותם להטמנה.
לאהדורי אודרא לבי סדיא בשבתא, להחזיר מוכין שנפלו מן הכר לתוכו. ומתירין בית הצואר, שדרך הכובסין (לקצרו) [לקשרו] דלאוו קשר של קיימא הוא. ומשום דקא עביד ליה כלי לא אסור דהא כלי הוי מעיקרא. אבל לא פותחין, לכתחילה דהשתא קא עביד ליה מנא. בחדתי, שלא הוי המוכין לתוכן מעולם אסור, דהשתא קא עביד ליה מנא. בעתיקי, להחזירם לכר שנפלו ממנו מותר דלאו כלים קא עבד, דהא כלי נמי (דהא) הדיוט יכול להחזירם ולא צריכי אומן. הפותח בית הצואר של חלוקו, לכתחילה חייב חטאת והשתא קא משוי ליה מנא. וכי מה בין זה למגופת חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף ומניחה לפני האורחין, ומתרץ זה חיבור הבגד כשנארג כלו חייב אבל מגופה אינה מן החבית עצמה, ואע"פ] שדבוקה בו אינו חשוב חיבור שהרי לינטל עומדת.
<h2>דף מט.</h2>
לחין מחמת עצמן, שחתכן והעשבים לחים מתחלה בעת שתלשן ובענין זה אסורה דמחממי טפי. אבל לחין מחמת דבר אחר, כלומר, שישבו ונפלו עליה משקין אם מוסיפין כל כך חמימות, או דילמא לא שנא. מוכין לחין מחמת עצמן, כגון ממרטא דביני אטמי, מן הצמר הנמרט בין ירכותיה של בהמה שהוא מלא זיעה ולא מעצמו לעולם ואפילו לאחר שנעשה בגד. ולהכי קרי ליה מרטא דלאו בר גיזה הוא שלחין של בעל הבית תנן, דמותר לטלטלן שאין עומדין לימכר ולא קפיד עליה אי מטנפי וחזו למזגא עליהו. אבל של אומן, שמעבדן ומוכרן בחול אי מטנפי מפסיד בהו.
טומנין בכסות וכו' ובפירות, כגון חטים וקטניות. כנפי יונה, היא הנוצה של עופות. ובנסורת של חרשין, נסורת היוצאה מן העצים כשמנסרין אותן שהיא דקה, וכל שכן הגסה שנוטל המעצד. ובנעורת של פשתן דקה, שנופל מן הפשתן כשכותשין אותו, בין בגסה בין בדקה מותר. ור' יהודה פליג אנעורת של פשתן ולא פליג אנסורת של חרשין דבההיא בין בדקה בין בגסה מותר, הכי מפרש בגמרא.
טומנין בשלחין וכו', שלחין עורות של בהמה דקה, כמו והפשיט את העולה ותרגומ' וישלח. מטלטלין אותן, בין שטמן בהן בין שהפקירן לכך, ובין שלא [גליון: הפקירן לכך או שלא] טמן בהן דהא חזו למזגא עלי [גליון: ערבי ינרך?] ואין נפסלות בכך ואין אומן קפיד בהן. וכל שכן בעל הבית שאין דעתו למכרן, דכי מוכח בגמ'. בגזי צמר, טומנין בהן בעוד יום בזמן שאינן לחין. ואין מטלטלין אותן דמוקצות הן ליטוות וליארג, ואע"פ שטמן בהן לפי שעה לא הפקירן לגמרי, אלא אם כן יחדן להטמנה (אלא) [גליון: אבל] זה שטמן בהן [גליון: לפי שעה לא הפקירן לגמרי אלא א"כ ייחדן להטמנה ואינן בר טלטול] כיצד יטול קדירתו, הואיל ואסור לטלטלן והרי היא כולה טמונה בהן, נוטל כיסוי של קדירה שיש תורת כלי עליו, ואע"ג דישנן עליה לא איכפת לן ולא נעשה בסיס להן, שאין עשוי אלא לכסות הקדירה. ומיירי שמגולה מקצת הכיסוי, שאם לא היה מגולה כלל מטה על צדה קצת [גליון: ונופלין מן העליונים קצת] עד שתיגלה קצת הכיסוי ונוטלו והאי תנא קמא לא איירי כיצד יעשה אחר שנטל הכיסוי לגמרי. כיצד יעשה, יקח התבשיל אם יטנה על צדה קצת ובזומא לסטרון. דהיינו כף שמנערין בה את הקדירה. יקח התבשיל ותשאר הקדירה במקומה או שמא יגביה כל הקדירה לגמרי מתוך הקופה שטמון בה. ור' אלעזר בן עזריה ורבנן בתרתי איפלגו בהאי, דר' אלעזר בן עזריה סבר מטה על צדה קצת ובזומא לסטרון יקח התבשיל מתוכה ותשאר הקדירה במקומה כמה שישאר מן התבשיל למנחה, שאם יטול את הקדירה לגמרי חיישי' שמא יפלו המוכין שמכאן ומכאן ותקלקל הגומא שישבה בהן, ואם יצטרך לחזור ולהטמינה לא יכול לטלטל המוכין בידים לכאן ולעשות גומא להחזירה בתוכה. וגם עם הקדירה עצמה לא יוכל לדחות המוכין שנפלו אילך ואילך ולעשות גומא, דסבירא ליה טלטול מן הצד שמיה טלטול. וחכמים נמי סבירא להו שאם תתקלקל הגומא שאסור לטלטל גיזי הצמר אפילו בצידי הקדירה דטלטול מן הצד שמיה טלטול, אלא סברי רבנן לא גזרי' ליטול משום חשש לא יחזיר, אלא יגביה הקדירה לגמרי ולא חיישי' שמא תתקלקל הגומא ואתי למיפשע שמא יטלטל גיזי הצמר, או בידים או מן הצד, שאם תתקלקל הגומא יניח הקדירה על אותן הגזין שנפלו בגומא ולא יזיזם ממקומם, הכי מתפרש בגמ'. והלכתא כרבנן.
<h2>דף נ.</h2>
חריות, ענפים של דקל. כיון שהוקשו שדראות של לולבין מיקרו חריות. שגדרן לעצים, כל קציצת תמרים קרי גדירה. צריך לקשרן, יחד מבעוד יום להוכיח שלישיבה הן עומדין ובשבת יכול לטלטלן אי עביד הכי, ואם לא קשרן אפילו לטלטלן למחר אסור דלא מועיל יחוד במחשבה אלא במעשה. יוצאין בפיקרין, פשתן סרוק שנותנין על המכה. ובציפה, צמר מנופט הניתן על המכה. בזמן שצבעו בשמן גלי אדעתא דלמכה קיימי ומניחן עליה בשבת, דהא דלאו לרפואה נינהו אבל שלא ישרטו מלבושיו את מכתו, והוה ליה כמלבוש בעלמא. אבל לא צבעו בשמן, אסור דלא מלבוש נינהו והוה ליה כמשוי. אבל אם יצא בהן שעה אחת מבעוד יום אע"פ שלא עשה בהם מעשה, והיינו כדרב אסי דאמר ישב אע"פ שלא חישב, כלומר, שלא יחדן לכך. הקש שעל גבי המטה, קש סתמיה לטינא קאי ללבנים או להסקה ומוקצה הוא. ואם היה נתון על המטה ולא לשכוב עליו ובא בשבת והוצרך לנענעו בידו ולשנותו לשכיבה והיה צבור וקשה, אסור לנענעו ולטלטלו בידו אבל מטלטלן בגופו כלאחר יד. הניח כר או סדין, כלומר, ששכב עליו מבעוד יום אע"פ שלא יחדו לכך ולא חשב מותר לנענעו בידו בשבת, והיינו דרב אסי.
מכניס אדם מלא קופתו עפר, לכסות בו צואה ורוק ומערה אותו עפר בביתו בארץ ונוטל ממנו תמיד לכל צרכיו. והוא שיחד לה קרן זוית, דהוי מוכן ועומד לכך אבל אם נתנו באמצע ביתו למדרס רגלים הרי הוא בטל לגבי קרקע הבית [ו]מוקצה הוא. בכל חפין את הכלים, משפשפין את הכלים בשבת לצחצחן. חוץ מכלי כסף בגרתקון, כמין עפר הוא וקורין אותו אלום. וזהו עיקר תיקון כלי כסף וגורר אותו שהכסף רך הוא והרי הוא נמחק שהוא אב מלאכה. אבל בנתר (ובחולמית) [ובחול מותר] דלא גריר ליה לכסף. והנתר והחול מותר לטלטלו דלא גרע ממלוא קופתו עפר. עפר לבינתא שרי, כתישת לבינה שרי לחוף בו פניו ואפילו מי שיש לו זקן, לפי שאינו משיר את השער, אע"פ שאסור בנתר ובחול אלא למי שאין לו שער, כגון קטן וסריס ואשה. כוספא דיסמין שרי, פסולת של שומשמין. עפר פלפלין, שחיקת פלפלין. אהלה, עשב ששמו אהל. אסא, הדס. סגלי, שקורין נמלאש ויש בו גבעולין שפיר דמי. אבל אי הוי רובא אהלה אסור לרחוץ בו פנים, שהאהל עשוי ללבן ולצחצח. כבורית ומשיר את השער. לפצוע זיתים, בלצייר בלעז על הסלע. וכי בחול מי התירו, כדי למתק מרירותם.
<h2>דף נ:</h2>
נתקלקלה הגומא, שנפלו הגזין למקום מושב הקדירה שאסור להחזיר לפי שמזיז הגזין לכאן ולכאן, ואפילו עם הקדירה עצמה שהוא טלטול מן הצד לדחותן הנה והנה אסורי' דטלטול מן הצד שמיה טלטול. ובחוששין שמא תתקלקל הגומא קא מיפלגי דר' אלעזר בן עזריה סבר אי שרית ליה לכתחילה ליטול הקדירה בקופה זקופה פעמים שתקלקל ואתי נמי להחזירה. הלכך תקינו ליה רבנן להטות קופה על צידה. ורבנן סברי לא חיישי' לקילקולא דאי נמי נתקלקל לא גזרי' שמא יחזיר אותה למקומה אלא ישימנה על הגזים שנפלו.
סליקוסתא, עשב שהוא נאה למראה ולהריח וממלאין (בו) [כלי] עפר לח ותוחבין אותו לתוכו ונותנין אותו לפני השרים, וכשהוא רוצה נוטלו ומריח בו ומחזירו למקומו. ואי מבעוד יום דצה, דהיינו תקעה לתוך העפר ושלפה והדר דצה נוטלו בשבת ומריח בו ומחזירו, שהרי הורחב מקום מושבה והוחלק מבעוד יום ואינו מזיז עפר, הא לא עבד הכי אסור דטלטול מן הצד הוא ואסור. סכינא דביני אורבי, שנועצין סכין בין שורות הלבנים שבבנין להשתמר שרי שהרי נרחב מקומו ואינו מזיז עפר. בגזרתא דקני, קנים הדוקרנים שיוצאין הרבה בגזע אחד (ותכו) [ותכופין] זה בזה שפיר דמי לנעוץ בתוכן סכין לשמרה אע"פ שלא תקעה שם מבעוד יום, דהא אינו מזיז [גליון: בה שום] דבר איסור, בנין נמי לא הוי. ולית הלכתא הכין, לא בסליקוסתא ולא בסכינא, דבעי מבעוד יום כולי האי דצה שני פעמים אלא בחד זימנא סגי. הטומן לפת וצנונות, להשתמר בלחותן בקרקע שכן דרכן של בני אדם. האי דנקט מקצת עלין מגולין, משום דניטלין בשבת נקט לה ולא משום מידי אחרינא, דאם אין מקצת עליו מגולין אינו יכול לאחזה [גליון: להוציא משם] אלא א"כ מזיז עפר [גליון: שעליהן] בידים. לאו משום כלאים בכרם, דהא אין זו שתילה. ולא משום מעשר, שיהא צריך לעשר על הנוסף בה דהא אין מתוספת שם כלל. וניטלין בשבת, דלא מיקרי עוקר (וכיון) [דכיון] דמקצת עליו מגולין לא חיישי' אם העפר מזיז [מ]עליו מאליו. והוא הדין לסליקוסתא מותר [גליון: בלא שליפה ובלא נעיצה].
<h2>דף נא.</h2>
ואם לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך, כדאמרי' בפרק במה מדליקין [לעיל ל"ד א'] מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח, כלומר, שמא ימצא קדרתו צוננת בשליש הלילה וירתיחנה. אבל בבין השמשות דשרי להטמין אע"ג דספק לילה הוא כדתנן [שם] וטומנין את החמין, התם ליכא למיגזר שמא ירתיח דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן, מחמת שהרתיחם סמוך לחשיכה ובשעה פורתא לא נצטננה. כסהו ונתגלה מותר לכסותו, מבעוד יום ונתגלה בלילה כשנטל קדירתו מן ההטמנה כי היכי דשרינן ליה לכסותו ולא גזרי' שמא ירתיח, לפי שכיון שהרתיחו מבעוד יום ובשעה שכסהו היה רותח הרבה עודנו מחזיק חמימותו כל היום, כיון שלא עמד מגולה אלא פורתא כשלקח ממנו קצת לצורך הלילה, ועוד שלא הניח הקדירה על גבי קרקע, כדאמרי' בפרק כירה [לעיל ל"ח ב'] לא נצטנן כלל, אבל אי שרינן לכתחילה להטמין בחצי הלילה אם ימצאנה צוננת מה הועיל לו הטמנתו, אלא ודאי מבלי ספק ירתיחנה. ובברייתא תני שאם כסהו מבעוד יום ולא כסהו כראוי, יוסיף עלי' כפי שירצה משתחשך, דהא נמי ליכא למיגזר שמא ירתיח דהא כסהו רותח.
להטמין את הצונן, כגון שלג וכפור תחת כר וכסת של לבדין שאינו מחמם ואינו עושה כן אלא שלא יחמו בהבל הבית, או קיתון של מים צוננין שלא יחמו בחמה שהיו שם עומדין ואין לו מקום לפנותן. או בבית עצמו שלא יתחממו בהבל הבית. ולא גזרי' הטמנה זו אטו הטמנה שיחמו.
ממלא אדם קיתון של מים, כלומר, קיתון של מים צונן מן הבור ומטמין את הקיתון תחת הכר או תחת הכסת של לבדין שאינו מחמם כדי שלא יחמו בחום הקיץ בהבל הבית. אי נמי שהיה מתירא שמא תגע בו החמה בחצר ויכסנו בכלים כדי שלא יחמו. וראשון נראה יותר. ולא גזרי' הטמנה כדי שלא יחם אטו הטמנה כדי (שלא) יחם. ובגמ' מפרש לא שנא בין שהוא מים שאין דרכן להטמינן, אלא אפילו תבשיל שדרכו להטמין לא גזרי' הא אטו הא.
ואיתו לי מיא דאחים קפילא ארמאה, שהחם נחתום גוי ובחול קא מיירי וקמ"ל דאין בהם משום בישולי גויים. כל הנאכל כמות שהוא חי, שדרך העולם לאכלו או לשתותו בלא בישול אע"פ שהוא חשוב יותר מבושל ובשלו גוי לא נאסר בכך. אדם חשוב שאני, שהרואה אותו שהוא מקל עומד אחר ומיקל יותר.
אע"פ שאין טומנין משחשיכה לכתחילה אפילו בדבר שאינו מוסיף, כדקתני במתני' [לעיל ל"ד א'] וטעמו שמא ימצא קדירתו צוננת כשירצה להטמינה בשליש הלילה ירתיחנה בשבת. אבל אם בא להוסיף כיסוי על כיסוי משחשיכה מוסיף. גלופקרין, קוט בלע"ז הן מחממין יותר מן הסדינין דכיון שהוא מוטל ומכוסה שרי, ולא גזרי' שמא ירתיחנה. ומניח את הסדינין, כדי שלא יקדיח תבשילו מחמת רוב כיסוי. וכן היה רשב"ג, מיקל קולא אחריתי בהטמנה. לא אסרו להטמין לכתחילה, אלא המיחם שהוחמו בו דהתם הוא דאיכא למיגזר שמא ירתיח, אבל כשפנן ממיחם למיחם צונן, דליכא למיגזר שמא ירתיח דהשתא אוקרי מיקר להו במתכוין ארתוחי מרתח ליה, בתמיה. טמן את הקדירה בדבר הניטל, מה שנתן סביבותיה הוי דבר מוכן. וכסה על פיה דבר מוכן, כגון כלי. או שטמן בדבר שאינו ניטל, או אפילו בדבר הניטל וכסהו בדבר שאינו ניטל, אם אין מקצת פיו מגולה לא יטול, דהא אין לו במה יאחזוה. ואם תאמר יפנה סביבותיה, הואיל ודבר הניטל הוא ויאחזנה בדפניה ויטנה על צדה ויפול הכיסוי, כי ההוא דתנן לקמן [קמ"ב ב'] דאבן שעל פי חבית מטה על צדה והיא נופלת, הא אוקימנא התם בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האיסור. (והכא) [והיכא] דמגולה מקצת שרי, דאין זה טילטול אלא שמצדדו והכסוי נופל מאליו. הרי זה כזבל, דמוסיף הבלא ואין טומנין בה ואפילו מבעוד יום. מיחם של נחשת, וקדירה על גבי מיחם, אע"פ שהמיחם של נחשת יותר מחזיק חמימות מקדירה של חרס. וטח את פיהם, בשבת בבצק שנילושה מבעוד יום. לא בשביל שיחמו, כל הני דשרי' להניח זה על זה לא בשביל שיחמו שיהא העליון צונן נותנו עליו כדי שיחמו מחומו של תחתון, דאלו הכי אסור דהא קא מוליד אולדי הבלא, אלא שיהיו משומרין, ששניהם חמין ונותנו על גביו של זה כדי שיהא חומם משתמר בהם. כך אין טומנין את הצונן, דגזרי' הא אטו הא ור' לא גזר. ואין מרסקין, משברין לחתיכות קטנות כדי שיזובו מימיו משום דקא מוליד אולדי בשבת ודמי למלאכה שבורא המים האלה, כמי שסוחט את הענבים להוציא מהן משקה. אבל נותן לתוך הכוס, של יין בימות החמה כדי לצננן ואע"פ שמתחממין מאליהן אינו חושש.
<h2>דף נא:</h2>
במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה וכו', לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ומידי דמינטרא ביה הוי תכשיט ואורחיה הוא [ו]לא הוי משאוי דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, אבל מידי דלא מינטרא ביה הוי משאוי. יוצא הגמל באיפסר, ודבר דמינטרא ביה הוא וסגי ליה בהכי. איפסר בלע"ז קבשטרו [גליון: בערבי שנימה] ואנקה [לפנינו: נאקה] [בגליון: מפרש בערוך היא גמלה מניקה]. בחטם, זמם של ברזל שיותר קשה שמירתה מגמל. זמם מוכל [?] נוקב את חוטמו ומכניסין בתוכו והוא כמין טבעת. והסוס בשיר, טבעת בהמה כשיעור עובי צוארה. ולובדקים, מפרש בגמ' חמרא לובא בפגי דפרזלא, קבציא בלע"ז בית ראש ולחייה. בעלי השיר, כגון הכלבים המזומנים לצוד החיות. פעמים שאדם עושה אותם הטבעות סביבות צוארן לקשור חבל לשמרן ופעמים עושה אותן לנוי, כגון אלו הכלבים הנזכרים, ואפילו הכי שרי ואפילו למאן דאסר בגמ' לנוי, כיון דאורחיה בהכי בחול שרי ואפילו בשבת. אבל לפרה ושאר הבהמות שאין דרך הבעלים לעשות להן נוי בחול אסור (ו)בשבת דכמשאוי הוא. ומזין עליהן אם נטמאו במת. במקומם, כמות שהן בצואר בהמה. וטובלן, במקומם מכניסין הבהמה למים להטביל את השיר. ובגמ' מקשי' הא קימא לן דטבעת בהמה וכלים לא מקבלי טומאה. ומתרץ כיון שדרך הבעלים שמשימין ידן בין הטבעת וצואר בהמה ומושכין אותה למקום שירצו כטבעת אדם דמו ומקבלי טומאה. ומיירי כשעומדין בריוח בצואר הבהמה שהמים נכנסין בין הצואר והטבעת וליכא חציצה. גם כן צריך שהחבל [ה]קשור בהטבעת לא יהיה קשור בדוחק שלא יחוץ בטבעת.
והלובדקים בפרומביא אמ' רבא בר רב הונא חמרא לובא בזממא דפרזלא, חמור הבא ממדינת הים. לוב, כמו הכושים והלובים דאסא בדברי הימים. פגי דפרזלא, פרין בלע"ז, כעין שלנו כדאמרי' בבבא מציעא [ט' א'] קנה חמור ובית פגיה, קשמא בלע"ז, הוא בית ראשה ולחייה. נאקה באפסר, נאקה דצריכה להשתמר בחטם וקא עבד לה איפסר לבדו פשיטא הוא דאסיר דהא לא מינטרא ביה ומשאוי הוא. או כרוכין, הרצועה הקבועה בטבעת השיר תהיה כרוכה סביבות צוארה לשום נוי לבדו. או יוצאין נמשכין, כדי שימשוך אותה [גליון: ברצועה לנטירותא ושמואל] פליג ואמ' דאי הויא לנוי אסור דהיינו כרוכין בענין שלא יוכל לשום ידו בין הרצועה והצואר, שאם היה יכול למשכה משם מותר ואפילו לשמואל דלנטירותא נמי עביד.
<h2>דף נב:</h2>
חמור יוצא במרדעת, בשטי"ל בלעז ומניחין אותם עליו כל היום לחממו, דאמרי' חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה. ומפרש בגמ' בזמן שקשורה לו מערב שבת דהוי כמלבוש הבהמה, שאם לא קשורה לו מבעוד יום אסור לקשרה בשבת, שאי אפשר לקשרה לו אלא א"כ יסמוך עצמו [גליון: בצדדי] הבהמה ונמצא שמשתמש בבעלי חיים.
זכרים אילים יוצאין לבובין, מפרש בגמ' שקושרין עור קשה כנגד לבביהן כדי שכשיראו [?] החיות מנהגם לזקוף עצמן ועומדין על רגליהם ונלחמים עם החיות והחיות מכין אותן על החזה וזה [גליון: העור] מגין עליהם. אבל הנקבות אין דרכן להלחם ולהתריע כנגד החיות ואין להם תועלת בזה העור. והרחלות יוצאות שחוזות, מפרש בגמ' שאוחזין אליה שלהם וקושרין אותה על גבה כדי שיתאוו להן הזכרים ויתעברו הנקבות בזמנן. וכבולות, שאוחזין אליה שלהן למטה כשהן מניקות כדי שלא יעלו עליהן הזכרים. וכבולות, לשון בכבלי ברזל ענין קשירה. כבונות, (ש)פירש בגמ' שקושרין בגד סביביו ביום שנולד שצמרו יהא נקי ומשמר צמרו שלא יטנף (לעשות ממנו מילת) לעשות מצמרו כלי מילת. ולפי שהן נקשרין שני ראשי הבגד בחוץ ואינן... בתפירה אלא שעשויין כמין קרסי נחשת לחבר הבגד נקראו כבונות, לשון תנתן כבינתי לבתי, נשקלא בלע"ז שמחבר ראש הקמיצה מבית הצואר. והעזים יוצאות צרורות, שקושרין תחת דדיהן. פעמים שקושרין אותו בחוזק כל כמה שיכולין להגביה הדדין ולדחוק אותן כדי שימח החלב מהם, לפי שהחלב מכחישה, ובענין זה מותר חדא דכמלבוש הבהמה נחשב כיון שלצרכה הוא שלא תכחוש. ועוד שהוא נקשר בחוזק ולא אתי למיתר נפשיה מעצמו וייראו [?] הבעלים [ו]אתי לאיתויי. פעמים שעושין שעומד את הטלית בריוח לסמוך לדדי הבהמה שלא תצטער וימלאו דדיה חלב, והוא כמין תענוג והוא כמשאוי. ועוד דאיכא למיחש דילמא נפיל כיון שקשור. ר' יוסי לא גזר הא אטו הא, ור' יהודה לא גזר הא אטו הא.
<h2>דף נג.</h2>
בזמן שקשורה לו מערב שבת מפרש בפי' המשנה. ולא באוכף, דסתמו לרכיבה עביד או להוליך עליה סחורה כדרך העולם. שקורין בלע"ז בשטש, אע"פ שמועיל הוא לבהמה לחממה אסור משום דאתי למטעא. מהו ליתן מרדעת על גבי חמור בשבת, מפני הצינה כדי שיתחמם ובחצר קא מיירי ולא להוציאה לרשות הרבים ואף לא יקשרנה לה אלא ישליכנה על גופו גביו, שאם יקשרנה נמצא שמשתמש בצידי הבהמה. [גליון: א"ל] מותר כיון דלא [גליון: עליו] (כולה) מצער הוא. אבל בקרסטל, שדרך היה לתלות לבהמה סל אחד בצוארה ומשימין לה מאכלה שם כדי שלא תצטרך להמשיך צוארה ולפשוט עד הקרקע וכעין תענוג הוא לבהמה, ולפום הכי קא אסר שמואל. ודוקא בגדולים דמשום תענוג הוא, אבל בעגלים וסוסים קטנים דמשום צערא הוא, ברשות הרבים הוא דאסור לצאת הסייחין בקרסטלין שבפיהם דמיחזי כמשאוי אבל בחצר מותר.
בזנב שועל, שתולין לו בין עיניו כדי שלא ישלוט בו עין. בזהורית, לנוי לבדו. ויש לפרש משום עין הרע וכן נראה, דאי הוה לנוי הוה מותבינן מינה תיובתא למאן דשרי לנוי לכל אותן שדרכן לעשותו להן לנוי, וכן פתרן הרב אלפאסי ז"ל דיוצאין כריכין דהוא לנוי לבדו. בכיס שלו, שתולין לו באמתו לקבל הזיבה ולבדוק מנין ראיותיו שאינו תכשיט לו. בכיס שבדדיהן, לקבל חלב הנוטף. אי נמי שלא יסרטו דדיהן בין הקוצים שהיו דדיהם גסים. בחוסם שבפיה, שחוסמין אותה בשדה שלא תרעה בשדות אחרים וכשמגיעין לשדה מקום מרעה נוטלין אותה ממנה. בסנדל שברגליה, שעושין לה סנדל של מתכת שלא יזיקוה אבנים. בקמיע, כתב לרפאת חולי. מומחה שריפא אדם כבר ג' פעמים מזה החולי, ולפי שאין מזל לבהמה לא סמכינן (אממחותי) [אמומחיותו] ולא חשבינן ליה מומחה (לאדם) [לבהמה] (להוי) [והוי] כמשאוי. וסנדל לבהמה אסור משום משאוי אבל לא משום גזירה דילמא נפיל. אגד שעל גבי המכה, דכמלבוש הוה חשוב דאפילו נפיל לא אתי לאתויי דלא חשיב כל כך. ובקשקשים [לפנינו: כתיתין] בהמה שנשבר לה עצם עושין לה דפין מכאן ומכאן וקושרין אותם שם והם מעמידין העצם שלא ישבר עוד אנה ואנה עד שמתחבר. ובשליא המדולדלת בה, שאינה יוצאה אלא מקצתה כמשוי לא מיקרי כגופה הוא ואי נפיל נמי לא איכפת ליה. ופוקק לה זוג, אבל כשאינו פקוק אפילו בחצר לא תצא מפני שהענבל שבתוכה מקשקש ומוציא קול ובני אדם שומעין וחושדין אותו שהוא הולך למכור בהמותיו בשוק ביריד [?]. ואפילו פקוק לרשות הרבים לאו דמשוי הוא. אי נמי דילמא נפיל ואתי לאתויי. אי נמי דנראה כמי שמוליך אותה למכור כדאמרי' במשנתינו. תיתורי, יש מפרשים שמחברים אותם שנים שנים בקשר כדי שלא יברחו. עור שקושרין להם כנגד לבם, לפי שדרך האיילים שזוקפין עצמן על רגליהם (האיילים) להלחם עם הזאב והזאב מכה אותם בצפרניו בחזה שלהם, והכל מפורש בפי' המשנה.
<h2>דף נג:</h2>
סכין, שמן למכה. ומפרכין [לפנינו: מפרכסין], גילדי המכה בצפרני (האדם ובידי) [צ"ל: בידי האדם] כרשינין הרבה, ולפי שאכלה מהם יותר מדאי הזיקה לה לפי שהוא מאכל ערב לבהמה ומשמנה, כדאמרינן בברכות בפרק אין עומדין [ל"ב א'] מי גרם לך שתבעטי בי הלא כרשינין שהאכלתיך. ולא יריצנה בחצר, לחממה דגזרי' משום שחיקת סמנין. כדי שתתרפה, בהא ולא באלף, כדי שיהיו בני מעיה רפויים בשלשול להוציא רעי.
<h2>דף נד.</h2>
ובמה אינה יוצאה במטוטלת, והוא לגמל כמין מרדעת לחמור. ודרכה לקשור אותה המרדעת תחת זנבו ובחוטרתו, שהוא בלשון המקרא כר הגמל, ולעז חלדרובא שיש לכל גמלין בגביהן. ואם היתה קשורה בשתיהן ליכא למיחש דילמא נפלה אבל אם אין קשורה אלא באחד מהן איכא למיחש, ומשום הכי אסור במשנתינו בזמן שאינה קשורה אלא באחד. לא עקוד, עקידת יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם. רגול, שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור. ולא יקשור גמלים זה בזה, מפרש בגמ' דמחזי כמאן דאזיל לחינגא למכרם ביריד. אבל אם רוצה להוליכם לנהר להשקותם יכניס חבל כל אחד ואחד בידו ומוליכם. ומפרש בגמ', ובלבד שלא יגעו החבלים שבין צוארי הגמלים וידו לקרקע בפחות מטפח דכענין לשמירה הוא ואינו נראה כמשאוי. וצריך נמי שלא יצא מהחבל שבידו חוץ לידו אפילו טפח. ובלבד שלא יכרוך, מתרץ בגמ' ובלבד שלא יכרוך ויקשור, ולענין כלאים קא מיירי, כלאים דחבלים שהאחד של צמר והשנית של פשתן וכיון שהיו נקשרים יחד יכרכם על גבי ידו נהנה מכלאים שיחממו את ידו.
אלא לענין כלאים, ובחול קא מיירי ולא משום שבת (בגליון מספר תיבות קשות לקריאה) אילימא כלאים דאדם, שכיון שכרוכות החבלים על זרועי האדם והוא מושך נמצא שהוא מסייע לבהמה למשוך עגלה, שלא אסרה תורה אלא שני מיני בהמה יחד כענין שור וחמור. אלא כלאים דחבלים, שאחת מהן צמר והשנית מפשתים וכיון שכורכן נעשה כמחוברות ומחממות זרועי האדם. והתנן התוכף צמר ופשתים בתכיפה אחת, כגון מחט פעם אחת או שקשר קשר אחד אינו חיבור, דכתיב צמר ופשתים יחדו, לא אסרה תורה אלא יחדו כשהוא חיבור יפה המתקיים וזה אינו מתקיים, וכל שכן כריכה. אימא ובלבד שלא יכרוך ויקשור, קשירה כשתי תכיפות דמי דהא מתקיים שקושר אותם בבת וכשכורכין על ידו נמצא שהוא מהנה מכלאים. שלא יוציא חבל, ראש החבל לא יצא מתחת ידו למטה טפח, דדמי כמי (שנושאת) (שנושאה) בידו ולא מיתחזיא שהיא מאיפסר הגמל. שמואל דאמר טפח לאוריי הלכה למעשה אתא לאשמעינן, שאם בא אדם להימלך לפנינו אמרי' ליה טפח, שלא להקל באיסורין ומיהו עד טפחיים ליכא איסור. והתניא ובלבד שלא יגביה מן הקרקע טפח, אבל כל מאי דבעי נפיק מתותי ידיה. ההוא בחבלא דביני ביני, ובין ידו לגמל בההוא כמה דבעי ליהוי ובלבד שלא יגביהנו וכו', שתראה הבהמה נמשכת בו שאם היתה (מוכה בו) [צ"ל: נמוכה ממנו] לא מיתחזא נטירותא דבהמה אלא כמשוי בעלמא שנראה לכל שאין ראש החבל בידו [גליון: אסור לצאת בו].
<h2>דף נד:</h2>
אין חמור יוצא במרדעת וכו', הכל מפורש בפי' המשנה. בין לנוי וכו' אסור דאין דרך לעשוי נוי לפרה כמו [גליון: סוס לסוס [?]] ומשום הכי אסור.
אין חמור יוצא וכו', בזמן שאינה קשורה לו מערב שבת. ולא בזוג, אע"פ שהוא פקוק סתום שאינו משמיע את הקול. ואסור לפי שנראה כמי שהולך ליריד למכרו, ודרך העולם לתלותו כן להיות לנוי ויקפצו עליו לוקחים. ולא בסולם שבצוארו, מפרש בגמ' (כדתניא) [בי לועא] כשיש לו מכה בגבו קושרין בצוארו דפין חשובין [גליון: מכאן ומכאן] מזה ומזה שלא יוכל לפשוט צוארו אצל המכה לחככה בשיניו. ולפי שהדפין הן חשובין איכא למיחש אי נפלו מיניה חייס ומייתי להו. ואעפ"י שמותר לצאת בקשקשין שעל גבי השבר, לא חשיבי כל כך ואי נפל לא חייס עלייהו. אי נמי קשקשין הן נקשרין על גבי השבר עצמו ולא מיחזי כמשאוי, אבל סולם הוא שלא במקום השבר ומיחזי כמשאוי. ולא ברצועה שברגלו, מפרש בגמ' דעבידי לה לגיזרא, אנטר טלייר בלע"ז, בהמה שפסיעותיה קצרים ומכה רגליה זה בזה עושין לה כמין טבעת של דקלים או רצועות עבות וקושרין אותו למעלה מפרסות הרגל מקום שמנשקין זו בזו. ואין התרנגולים יוצאין בחוטין, מפרש בגמ' דעבדי ליה סימן שלא יתחלפו בתרנגולין של חבריהם. ולא ברצועות שברגליהן, דעבד להו כי היכי דלא ליתברו מאני שקושרין שני רגליה יחד ברצועה קצרה שלא תוכל לחזור לאחוריה ולהשתין, ובלע"ז מראווס.
ואין הזכרין יוצאין בעגלה שתחת האליה וכו', מפרש בגמ' דלא ליחמטן אלייתיהו, שלא ילקו בסלעים ובטרשים. חנונות, עץ אחד יש בכרכי הים ויחנון שמו מביאין קיסם ממנו מניחים לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו דרנין שבראשה. אבל לזכרים אינה צריכה רפואה זו לפי שדרכן להנגח זה בזה ונופלין התולעים שבראשם. ואין העגל יוצא בגימון, מפרש בגמ' בר נירא (עגל) [עול] קטן שמנהיגין לעגל בצוארו ללמדו לכוף ראשו לכשיגדל. פרה בעור הקופר, מפרש בגמ' דעבד לה דלא למציוה יאלי, שלא ינקוה עלקות כשעומדת במים ועושין לה מנעלים עד ארכבותיהן מזה העור ששערותיו הם כקוצים וכמחטים. ולא ברצועה שבין קרניה, שהיא עשוי לנוי ולא לשמר. ואין דרך פרה לעשות לה נוי כמו שעושין לסוסים ולבעלי השיר והוי כמשאוי וכו'. פרתו של ר' אלעזר בן עזריה וכו', מפרש בבריתא לא שלו היתה אלא של שכנתו היתה ולפי שלא מחה אותה נקראת על שמו כאלו הוא חטא והמזהירים ומצדיקים את הרבים יזהירו כזוהר הרקיע.
<h2>דף נז.</h2>
במה אשה יוצאה וכו', כלומר, במה אשה יוצאה דהוי תכשיט לה ולא הוי משאוי. ואיכא נמי דאסר אע"ג דהוי תכשיט, משום דגזור רבנן דילמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבות התכשיט ומוליכה בידה ארבע אמות ברשות הרבים. ולא בחוטי פשתן וצמר ורצועות, שקולעות בהן ראשה וגזירה דילמא מיתרמיא לה טבילה של מצוה וצריכה להתירם מראשה או להרפותם קצת, שיהיו רפויים ויכנסו המים ביניהם לשער, וגזירה שמא תביאם בידה ארבע אמות ברשות הרבים, והיינו דקא מסדר ואזיל. לא תטבול בהם עד שתרפם, בין בחול בין בשבת. בטוטפת, מפרש בגמ' אפזייני, דבונטל בלע"ז, והוא של זהב לשום על פדחתה ומקיף לה מאוזן לאוזן. ובסרביטין, נמי כענין זה אלא שהוא רחב מאוד שמכסה כל ראשה ותולה מכאן ומכאן על לחייה. ואסור בשבת אע"ג דתכשיט הם, גזירה דילמא שלפא ומחויא. כבול, מפורש בגמ' כיפה של צמר, כמין כובע שתחת הסבכה דמיקרי כבול הוא תכשיט חשוב וגזרי' דילמא שלפא ומחויא, אע"פ שהוא תחת הסבכה שאינה יכולה להוציאה מתחתיה אלא אם כן מגבהת כל השבכה ויראו שערות ראשה ותתגנה בהן, אפילו הכי מרוב חשיבות התכשיט וקלות דעת האשה וחמדתה שהיא רבה אם ישאלוה חברותיה הראיני כייפתיך יראנה להן ויסירנה במקרה ותחזיר הסבכה על ראשה ותתן הכיפה לחברתה וישתעשעו בה שעה או חצי שעה. ודוקא בזמן שאינן תפורין עם הסבכה, שקורין בלע"ז קפיל, אבל אם הם תפורין ליכא למיחש לאחויי שאינה חצופה להסיר זמן מרובה הסבכה מראשה ברשות הרבים שתגלה כל שערה. ויש מפרש בגמ' כבלא דעבדא, חותם שעושין לעבד בכסותו לסימן להכיר לכל שהוא עבד או שפחה. והא דנקט אשה, הוא הדין לעבד. ומשום הכי אסור דילמא מיתברא התפירה ונפלה ואתי לאתויי אם הוא של מתכת, ואפילו הוא של טיט דלא חשיב אסור, משום דילמא מחמת אימתא דרביה שלא יכעוס עליו שיהיה סבור שהוא שברו בכוונה יסיר כל הטלית מעליו [ולא] יוליכנו דרך מלבוש אלא על כתיפו והוי משוי גמור. ולא בעיר של זהב, כגון נוקשא בלע"ז, ומציירין בה — [בכתב היד מצוי כאן מקף כנראה לרמוז על השמטה וההמשך שייך לפירוש קטלא]. כעין מכנסיים ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב. נזמים, נזמי האף או נזמי האוזן. וטעמא דכולהו משום (דלא) [דילמא] שלפא ומחויא, אבל משוי לא הוי. וטבעת של זהב או של כסף אם אין עליה חותם הוא תכשיט של אשה, ומשום הכי אין חייבת חטאת, שאם היה עליה חותם משוי הוא לה כדקתני בסמוך שאם יצאה חייבת חטאת. במחט שאינה נקובה, כגון אשפיגלה בלע"ז, שמשימה כנגד לבה ופעמים שמחבר בה שני ראשי בית הצואר ופעמים שמחבר אותן בחוטין הקבועים בהם. והמחט היא תכשיט ועומדת שם לנוי ואיכא למיגזר דילמא שלפא ומחויא, ובגמ' מפרש כמין טס של זהב יש לה על ראשה, בחול חולקת בה שערה לכאן ולכאן באמצע, שקוירן בלע"ז קרין, ובשבת שאינה יכולה לעשות כן, שמא תתלוש משערה ומיחייבא משום תולש והיא תולדה דגוזז את הצמר, היא תוחבת את העוקץ בפי הסבכה והטס שבראשה השני מונח על פדחתה ודין האשפיגלא כזו.
גמרא. בעא מיניה רב כהנא מרב תיפי [לפנינו: תיכי] חלילתא מאי, כלומר, שר שרות של חוטין חלולות ועגולות מהו לקלוע בהן שערה לצאת בשבת דאינה יכולה למתחן ולדחקן על השער בחוזק מפני עבים והמים נכנסין ביניהן ובין שער האשה, ומיבעיא ליה מי הוי חציצה ולא תצא בהן בשבת משום גזירת טבילת מצוה זו, או לא הוי חציצה ומותר לצאת בהן בשבת. אמר ליה אריג קא אמרת, כלומר, חוטין רבין ארוגין יחד והן עבין וגסין, כל שהוא ארוג לא גזרו רבנן לצאת בהן בשבת משום גזירת טבילת מצוה, דכיון שכל כך הן עבין או עגולין או רחבין אינן חוצצין שאין כריכתו כל כך דחוקה ודובקה לשער שימנעו המים מליכנס בתוכן. חזינא להו לאחוותי דלא קפדן עלייהו, ליטלן מראשן כשהן רוחצות בחמין להנאת רחיצה, אלמא עיילא בהו בשערות הראש מיא שפיר, וכיון שכן הוא לענין טבילה של מצוה נמי לא צרכי להתירן ומותר לצאן בהן בשבת. מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא, כלומר, איזה הדבר נוכל לצאת בשבת ולטעם השנית אסור. איכא בינייהו דטניפא, כלומר, שאותן תיפי חלילתא הן מטנפין, האשה מקפדת עליהן שאינה רוצה לרחוץ בהן ברחיצת הנאה מפני הטיט שבהן שירד להן על ראשן או על לחייהן, ולהך לישנא דכל שהוא ארוג לא גזרו מותר, דהא ארוגין נינהו והמים נכנסין בהן. ולהך לישנא דלא קפדן, משמע דאי קפדן לטלטלן מראשן כשהן רוחצות לרחיצת הנאה אסור לצאת בהן בשבת, ואע"ג דאהדוקי לא מהדקי ולא חייצי, אפילו הכי אסור לצאת בהן דכיון דשקלי להו מעל ראשן כשהן רוצות לטבול בהן מפני הטינוף, שלא ירד על לחייהן אתי לאיתויינהו ד' אמות ברשות הרבים, שלא תרצה להחזירם נמי כיון שרחצו ראשן בנקיות לא רצו לטנפו. של צמר ושל שער אין חוצצין, דלא מיהדקי של שער. כולן בראשי הבנות שנינו, לא תימא שבראשי הבנות דקתני, ארצועות לחודייהו קאי, אלא אחוטין נמי קאי דדוקא בראשי הבנות ודאי דחייצי משום שאינה מסתכנת אם תקשרם במצחה בחוזק, בין רצועות רחבות או חוטין דקין או בהיפך, אבל בחוטין שבצואר ורצועות דומיא דחוטין שאינן גסין ורחבין כל כך אינן חוצצין, לפי שאין אשה רוצה להדיק חוטין שבצוארה וקושרתן בריוח, שיהיו רכין שלא תחנוק עצמה. אבל בחבקים, שאין רחבים הרבה שאינה יראה להסתכן היא קושרת אותן בדוחק (ל)חוצצין. ואם תאמר מה תועלת יש לה כשדוחקת אותן בצואר, כלומר, כדי שתראה כבעלת בשר שיהא בשרה בולט ותראה כבעלת בשר ומתוך שהרצועה רחבה וחלקה אינה חונקתה. של צמר ושל שער האשה אין חוצצין, לא מיהדקי על גבי שער והמים נכנסין בין החוטין ובין שער האשה. כבלא דעבדא וכיפה של צמר מפורשין בפירוש המשנה. בכבול ובאיסטמא לחצר, איצטמא כליא פרוחי, מצנפת קטנה לאחר קישוריה שקלעה ראשה וכסתו יש שערות קטנות שיוצאות חוץ לקישוריה, והן נקראין פרוחי על שם שפורחין ויוצאין לחוץ, ואוגדתן לתחת קישוריה על ידי מצנפת קטנה קצרה. כליא, מונעת אותם שערות מלצאת לחוץ, ואינה טוויה ולפיכך אינה מטמאה בנגעים דבגד כתי' משתי וערב, דהוא כעין לבד. ויש מפרש שהוא חוטין הרבה ממין צבעונין ותולין אותן בפני הכלה שלא יצערוה הזבובין שמתביישת להסיר הזבובין מעליה ותולין זה בפניה ונקרא כליא דרבי [?] והאחרון נראה יותר.
<h2>דף נז:</h2>
אין בה משום כלאים, דלאו בגד הוא כלל. ואינה מטמאה בנגעים דגרע משתי וערב. ולפי שאינו טוי אף אין בה משום עטרות כלות, שגזרו עליהן שלא תצא כלה בהן מחורבן בית המקדש ואילך ומשום צער, כדכ' אם אשכחך ירושלים וגו'.
<h2>דף נח.</h2>
יוצא העבד בחותם שבצוארו, ובשל טיט מיירי דלא קפיד עליה לאיתויי ואי משום דמירתת מאי חורבא נפיק מינה. אבל לא בחותם שבכסות, דמירתת משום אימתא דרביה שלא יכעוס עליו ומסיר כל הטלית מעליו ומקפלו ומוליכו על כתפו והוי משוי גמור. בשל מתכת, אפילו בצוארו אסור דדילמא נפיל ואתי לאיתויי דהא חשיב. דבר המקפיד, החשוב בעיניו כגון של מתכות והדומה לו. דבר שאינו מקפיד, אם יאבד ממנו כגון של טיט והדומה לו. לא תצא וכו', ובחותם של מתכת קא מיירי דהא קפיד עליה אם יאבד ממנו ואתי לאיתויי. ולא בזוג, אע"פ שהוא פקוק, דאיכא למיחש נמי דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא.
<h2>דף נט:</h2>
כדעבד ר' עקיבא, לפי שהיתה מוכרת כיפה של צמר ונותנת לבעלה שילך ללמוד לפני חכמי דורו. ומפרש בירושלמי שאשתו של רבינו הקדוש קנאה בו וצעקה על בעלה כשלא היה עושה לה כמוה, והשיב לא עשית לי כאשר עשתה אשת ר' עקיבא לבעלה.
האי רסוקא, מפורש בהלכות. ויש לפרש חתיכה מעיל רחבה או של עור. אית לה מפרחיאתה, רצועות קצרות תלויות בהן לקשרה בהן ולהדקה סביבותיה כדי למהדק שפיר, וליכא למיחש דילמא משתרי קיטריה ונפיל ואתי לאתויי, שאם לא היו שם הרצועות מרוב רחבן לא היה יכול לחגור בו מתניו ומשתרי הקשר ואתי לאתויי. מנקטא פארי, יש מפרשין הוא בגד שיש לו שנצין כעין מכנסים ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה והוא תלוי על לבה וחשוב ומצוייר בזהב.
<h2>דף ס.</h2>
לא יצא האיש בסנדל המסומר, של עץ הוא ותוחבין בו מסמרין לחזק התחתון עם העליון, ובלע"ז קורין צונקש. ובגמ' מפרש טעמא לפי שאירע תקלה על ידם לריבי רבבות מישראל גזרו רבנן שלא ילבשם אדם ביום שהוא כנופיא לרבים ויום אסור בעשיית מלאכה, כלומר, בשבת ויום טוב ולא תענית ציבור. וטעמא כדי שלא יהפך ימי שמחתם מועדים לאבל וימנעו ממצות שבת ויום טוב שהוא חובה על ישראל להתענג ולשמוח בהם על כל הטובה אשר עשה לישראל השם ברוך הוא, שהבדילם מגויי הארצות ונתן להם חקים ומצוות טובים וימים ידועים לשמור מצוותיו, שלא יהיו טרודים בעיסקי העולם ולא יצא יום אחד מכל שבעת ימי השבוע שלא יעבדוהו באותו יום בכל לבם ויום השבת על כולם, להכיר שיש אדון לעולם שבראו בחכמתו כרצונו וכמאמרו בששה. ובסוף הששה יצר האדם לעבדו ולהכירו, שאם יעבדנו מכל לבו תנוח נפשו בעולם שכולו טוב וארוך. וניתן לזכר יום השבת שנח בו ושבת ושמח בכל מיני העולם, שמצא הכל עשוי בלא יגיעה. בירושלמי [בפירקין הלכה ב'] מפרש שהיו בנות ישראל [מפילות] בראותן סנדל מסומר [ויש אומרים] ובשמען את קול סנדל המסומר. ולא ביחיד, ולא במנעל יחיד בזמן שאין ברגלו מכה. ובתלמוד ירושלמי [שם] מפרש טעמא דלא ליחשדוהו דטעין ליה לחבריה תותי כנפיה. ובגמ' שלנו משמע משום דילמא מחכו עליה ושליף ליה ומיתי ליה ד' אמות ברשות הרבים, אבל בזמן שיש ברגלו מכה לא מחכי עליה שהרי רואין המכה אשר ברגליו והיא מונעתו מלנעול ברגלו המוכה שהזיק לו המנעל הרבה. ולא בתפילין, משום דשבת לאו זמן תפילין הוא, דכתיב בהו בתפילין והיו לאות על ידך, יצאו שבתות וימים טובים שאינן צריכין אות, שהרי כל אותו היום אות. אם יצא אינו חייב חטאת, דהא מוציאם דרך מלבוש ולא דרך הוצאה ידו. ולא בקמיע, שכותבין או טוענין עוקרין בצואר. שאינו מן המומחה, מפרש בגמ' שלא ריפא כי אם שני פעמים מחולי זה שאם ריפא שלשה שרי ליה למיפק ביה. תכשיט הוא לו, כאחד ממלבושיו אע"פ שאינו מוחה אינו חייב חטאת, שהרי אינו מוציאו בידו אלא דרך מלבוש מוציא לו. שריון אזכרנן בלע"ז, שיעור הגוף לבדו מן צוארו עד מתניו. קסדא, סנוריתא ברבורא בלע"ז שיעור הראש וצורת הפנים. מגפיים, פזמקים בראה ונירש בלע"ז לכסות בהם ירכותיה עד למטה מהארכובה. לפי שאין דרך ללובשן אלא בשעת מלחמה אסור ללבשן בשבת אבל אם יצא אינו חייב חטאת דהא אינו מוציאם אלא דרך מלבוש.
שמעו קול מאחורי בית הכנסת, קול של סנדלים. אין משלחין סנדל מסומר, לפי שאינו ללבישה (ובלבד) שאין ניאותין ממנו, אין משלחין מביתו לבית חברו. ולא מנעל שאינו תפור, ומוקים לה ביום טוב. ואע"ג דנקיט בסכי, יתדות דקות של עץ או של מתכת, שנראה ככלי, ואפילו הכי אסור כיון שאינו ראוי ללבישה. לא שנו דאסור אלא כשהושמו שם המסמרים לחזק העקב, שהוא שוליא בלעז, שהיתה דבוקה עם הפנתא, שקורין אינפנייא. אבל לנוי מותר, דלא גזרו אלא מעין המאורע שהיו לחזק כשאר מסמרים. (וסנדל) תריסיותיו, רצועותיו, תפרו מבפנים, שנתן מנעל של עור לפנים מן הסנדל תפרו, פרוויידר בלע"ז. אמר ליה ר' אמי מותר, שמעתי מר' יוחנן רבי וטעמו לא ידעתי. עשאו כמין כלבוס, שהוא עשוי שני ראשין חדין כפופין ונועץ שני ראשין בעץ, כדאמרי' בסוטה [דף י"ט, ב'] קלבוס של ברזל מטילין לה לתוך פיה, ובלעז אשפה. רחבה כשיעור המנעל מלמטה מותר, הואיל ונשתנה משאר מסמרים דלא גזרו אלא מעין המאורע. חיפהו כולו במסמרים מלמטה, שנשתנה משאר סנדלים. אפילו ממטה למטה, דגזרי' דלמא נפיק ביה לרשות הרבים, דכל שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי, דהא תורת כלי עליו. עשאו לראש המסמר רחב כמין טס או כראש יחד. ויש מפרשין, או שעשאו חד כמין יתד ואני שמעתי ולא אבין אלו. וכר' יוחנן דאמר עשית של שמאל מוכה [לפנינו: מכה] כשנתן לו תלמידו בהשכמה מנעל של ימין לנעלו ראשון, הקפיד ר' יוחנן ואמר לו אם אשמע לך שאנעל ראשון של ימין ושוב לא אנעל של שמאל ונראה לכל כאילו יש ברגלי של שמאל מכה, שיוצא במנעל אותו שאין בו מכה ואותו של מכה יחף. ור' יוחנן הוה סבירא ליה שדרך ארץ לנעול ראשון שמאל ואחר כך של ימין. ובמשנה [במסכת] דרך ארץ הופך הדבר לפי שהימין עדיף וראוי לכבדו, ובחליצה של שמאל ראשון ואחר כך של ימין, כדי שלא יעמוד רגל שלו יחף.
<h2>דף סא:</h2>
תלתא קמיעי, משלשה חוליים משונים. לתלתא גברי, ולכל אחד ואחד ריפא שלשה פעמים. איתמחי גברא, שהרי ריפא שלשה חליים משונים, וכל קמיעה שכתב שלא נוסת עד עתה מותר לצאת בה אותו האיש שהתפלל לו עליו. אבל אם יכתבנה סופר אחר ויעתיקנה אות באות ותיבה ותיבה אסור לצאת בה, לפי שלא נתרפא אלא בעבור תפלת הראשון, והשני שמא אינו מיכוין בתפלתו כמוהו. ואיתמחי קמיעה, שאם יעתיקנה אות באות ותיבה בתיבה כל מי שירצה מותר לצאת בה, שהרי כל כח רפואתה הוא בעבור ההזכרות שנכתבו בה וכיון שכן כל מי שיכתבנה תועיל למי שיוליכנה עמו. תלתא קמיעי, משלשה חליים משונים. לחד גברא מאי, קמיעה ודאי לא אתמחי, שהרי לא ריפא אלא אדם אחד וכיון שכן אם יעתיקנה אדם אחר אפילו אות באות ותיבה בתיבה אסור לצאת בה בשבת. אלא גברא איתמחי או לא איתמחי, שהרי ריפא שלשה חליים משונים. ולא אמרי' מזלו של זה החולה היה, שכל מי שיתפלל עליו תהיה מקובלת תפלתו. או דילמא, אינו דומה שלשה חליים לאיש אחד לג' חליים לשלשה בני אדם, לפי שיש מזלו של זה החולה גרם אבל לאדם אחד לא יועיל. לאצולינהו מפני הדליקה, אפילו למבוי שאינו ראוי להשתתף בו (עבדי') כשאר ספרי הקדש. אבל למבוי המשותף או לחצר המעורבת ליכא ספיקא בהא דמיחייב להצילן. אלא לענין גניזה, אפילו בחול וכל שכן בשבת למבוי המשותף וחצר המעורבת.
עד דמיתמחי גברא, שריפא שלשה בני אדם משלשה חליים משונים זה מזה. ואיתמחי קמיעה, שכל קמיעה וקמיעה ריפא שלשה בני אדם שהיה להם חולי אחד. מן המומחה, משמע מאדם מומחה דלא קתני בזמן שאינו מומחה, שהיה משמעותו דקפיד אמיחוי דקמיע עצמו. איזה קמיע מומחה, לקמן מוקים לה בקמיע מן המומחה, כלומר, שזה הקמיע מעולם נוסה עד עתה, שעשאו איש שהיה בקי וניכר לכל שתפלתו נשמעת לפני השם ובכל אשר יפנה יצליח. שהרי ריפא ושנה ושילש, כלומר, משלשה חליום שלשה בני אדם, שלזה היה לו קדחת ולזה דלקת ולזה שחפת, וכיון שריפא אותם ניכר לכל שלא היה זה בעבור מזל החולה שהיה מזלו לקבל קמיעות, שהרי לא ריפא אלא פעם אחת אותו האיש אלא [גליון: ש"מ] שבזכות הכותב היה, וכיון שבזכותו היה כל קמיעה שינסה ויכתבנה בכוונה שלימה מועילה לאותו חולי שכתבה להועילה, ומותר לצאת בה בשבת. אבל אם יעתיקנה סופר אחר לא יועיל שהרי לא היה אלא בזכות תפלתו של אותו האיש. אבל כשהקמיעה עצמה רפאה שלשה בני אדם ניכר לכל כי לא היה בעבור תפלת הכותב הראשון, שהרי הוא לא התפלל על אלו השניים, אלא ודאי בעבור כח ההזכרות והשמות שנכתבות שם. וכן כל אחד ואחד מישראל שיעתיקנה מותר לצאת בה בשבת, שהרי היא מנוסה.
<h2>דף סב.</h2>
לא תצא אשה וכו' מחט הנקובה, שתופרין בה הבגדים שאינה תכשיט כלל ואע"פ שהיא מוציאה במלבושה ולא בידה, אעפ"כ חייבת חטאת דסבירא ליה דאומן דרך אומנתו חייב חטאת. וטבעת שיש עליה חותם נמי אע"פ שמוציאתו באצבעה, שהוא דרך מלבוש חייבת חטאת, שכן דרך להוציאה בחול שכשהבעל מסיר אותו מאצבעו ונותן לאשתו להצניעה בקופסא, נותנתו באצבעה שלא תפול מידה והולכת בו שעה או חצי שעה. ואע"פ שהוא תכשיט לאיש כשיש בו חותם, לא הוי תכשיט לאשה וחייבת חטאת. וכמו כן טבעת שאין עליה חותם, לאשה הוא תכשיט, אבל לאיש הוי משוי וחייב חטאת אע"פ שמוציאו דרך מלבוש, לפי שגם בחול כשהאשה נותנתו לו שיוליכנו לאומן הוא מוציאו באצבעו. ולא בכוליאר, מפרש בגמ' מכבנתא, כלי עגול שמסככת הראש כולו, והוא משום שאין רוב הנשים יוצאות בו. כובלת, מפרש בגמ' חומרתא דפילון, קשר שקשר בו הסם ששמו פילון וריחו ערב ושמו, בלע"ז בלסמו, האשה שריחה רע טוענתו עליה, וכן צלוחית של פליטון. ור' מאיר מחייב חטאת על כל אלו, דמשוי הוא לגמרי ולא תכשיט, ודרך חול להוציאם דרך מלבוש. וחכמים פוטרין בשני אלו האחרונים, דסבירא להו דתכשיט הוא אבל לכתחילה אסור, דילמא שלפא ומחויא. אבל בכוליאר מודו ליה דחייב חטאת שלא לצורך הוא וצריך עיון.
ולא בשריין מפורש בפי' המשנה. וחילופיהן באיש, ולא אמרי' כיון דהוי תכשיט לאשה ואם יצתה פטורה יהיה נמי תכשיט לאיש ואם יצא בשבת ליהוי פטור, אלא אמרי' משוי גמור הוא לאיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם וחייב חטאת.
<h2>דף סב:</h2>
מביאין את האדם לידי עניות, דשרא דעניות נביל שמיה ונביל קרי ליה. שאשתו מקללתו, כדאמרי' לקמן על עסקי תכשיטיה שאינו מרחם והיא תלוי' בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם, וכשם שלא ריחם על מי שתלויים בו כך לא ירחם הבורא עליו.
<h2>דף סג.</h2>
לא יצא האיש וכו' סייף, חרב שיש לו שתי פיות. תריס, מגן אלאמצא בלע"ז, דמשוי הם ולא תכשיטין. בירית טהורה, כלי הוא לקשור כל אחת ואחת מבתי השוקים שלא יפול על רגליה והוא טבעת של כלים. ומשום הכי טהורה דטבעת בהמה וכלים מקבל טומאה. ויוצאין בהן בשבת, דלא חיישי' דילמא שלפא ומחויא, שהרי יפלו בתי שוקיה לארץ ומיגניא ביה. כבלים, שלשלת של ברזל או של זהב שקושר לאותן שתי טבעות של בתי השוקים מזה לזה, כדי שלא תעשה הנערה פסיעות גסות ויפלו בתוליה וטמאין הם, שתכשיט הוא לאשה ולא לכלים. ואין יוצאין בהן בשבת, דילמא שלפא ומחויא שהרי לא יזיק לה דבר אם יטלם משם שלא יפלו בתי שוקיה לארץ.
<h2>דף סג:</h2>
בירית באחת כבלים בשתים, מפורש בפירוש המשנה. ותכשיטין שבחוץ, אצעדה וצמיד וטבעת עם התכשיטין שבפנים, דהיינו כומז.
<h2>דף סד:</h2>
יוצאה אשה בחוטי שער, לכרוך בהן שערות ראשה ולקלוע בהן קליעת ראשה, ולא חיישי' דילמא מאיסי לה דשליף להו משערות ראשה ומייתי לה עד ביתה להצניעם לעשות מהם מלאכה אחרת. בין משל בהמה, ולא תימא דוקא דבת מינה היא ולא מינכרי, אבל בבהמה דמינכרי אימא נחוש דלמא שליף להו ומיתי להו, קמ"ל דלא חיישינן, דכיון שכרך בהן שערה מתחלה לא אתי למשלפינהו. בזמן שהן תפורין לסבכה, וכיון שכן לא אתיא למישלף להו לאחווינהו, שהרי נתגלה ראשה כל אותו זמן שתראה לחברותיה. בכבול ובפאה נכרית, בכבול כיפה של צמר שתחת הסבכה, אע"ג דאסור לצאת בו לרשות הרבים, אבל בחצר שרי ולא גזרי' דילמא נפיק להו לרשות הרבים, דשרי לה כדי שלא תתגנה על בעלה שרינן לה להתיפות בשבת בעודה בחצירה. והיינו טעמא נמי לפאה נכרית, שהיא כעין כיפה עשוי משער חברתה משום דיש לה מועט. אי נמי משום דיש לה שער לבן ושער חברתה שחור. ואע"פ דכל מה שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור משום דלא תתגנה על בעלה שרינה לה. למאן דמפרש כבול כבלא דעבדא שרינן בחצר כדי שלא יכעוס האדון על עבדו. במוך שבאזנה, שנותנת בה לכלות ליחה שבאוזן. ובמוך שבסנדלה, הנתון שם להתענג. ובמוך שהתקינה לנדתה, באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף את בגדיה, וכיון דמאיס אי נפלי לא אתי לאתויינהו ברשות הרבים. פלפל וגרגיר [צ"ל: גלגל] מלח, פלפל ארוך נותנת בפיה מפני שריחה רע. גלגל מלח, כמו גרגיר מלח לרפאות חולי שיניה שנתנה פיה מבעוד יום. וכל דבר שתתן לתוך פיה לרפואה לא גזרינן דילמא מחוי ליה, אע"פ שהוא חשוב הרבה ודמיו יקרים, כיון שהתקינו לכך ויצאה בו מבעוד יום ועודנו בתוך פיה. אבל אם נפל מפיה לא שרינן לה להחזירו בפיה ולצאת, דדמי כאלו נתנו בתחלה בשבת וגזרי' דילמא אתי למעבד בתחלה, ואיכא למיגזר משום שחיקת סמנין, דהא לרפואה קא עבדא להו (לפני) [להני] פלפל וגרגיר מלח. שן תותבת, שן נושבת בלחיים ממקום אחר והיא של זהב. ר' מתיר לצאת בה, דהא ליכא למיגזר בה דילמא שלפא ומחויא, דהא מיגניא ביה אם יסירנה משם. וחכמים אוסרין, דסברי דאע"ג שהיא לא תראנה לחברותיה אפילו הכי איכא למיחש כיון דמשונה הוא משאר השינים [גליון: הלחיים?] דילמא מיחייכי עליה וקשקלה מהתם וממטיא לה בידה.
אבל ילדה בשל זקנה, אמאי רוצה לצעת בשערות ראשה שהלבינו הלא הם גנאי לה, [גליון: סיפא שלא לצורך].
תהא בנדתה עד שתבא במים, אפילו תעמד מאה ימים בנקיות לא תטהר לבעלה עד שתרחץ במעיין או במי מקוה הכשרין שלא נקוו שם על ידי אדם. כיון דמאיס לא אתי לאתויי, אבל במוך שבאזנה ובסנדלה דלא מאיס בעינן שיהא קשור היטב כי היכי דלא לאישתרי קיטריה. ועם כל זה שיהיה מהדק ודחוק המוך באזנה ובסנדלה, עשתה לו בית יד ואינו קשור ביריכה מהו, מי הוא מאוס לה אע"פ שיש לה בית יד או לא. [גליון: א"ל] עשתה לו [גליון: בית יד] מותר, כלומר, אפילו עשתה לו בית יד נמי מותר דאפילו בבית יד מאיס לה ולא אתי לאיתויי.
<h2>דף סה.</h2>
פוטר בכובלת ובצלוחית של פליטון, והוא הדין דלכתחילה נמי מותר אלא כיון דאמר ר' מאיר חייב חטאת, קאמ' איהו נמי דפטור, דמאן דרכה למיפק בכובלת ובצלוחית של פלייטון אשה שריחה רע, לא שלפא ומחוויא. למטה מן השבכה, כגון כיפה של צמר תחת השבכה יוצאה בו דלא חיישי' דלמא שלפא ומחויא כיון דמיגלי שערה ומיגניא ביה.
יוצאין בסלע, מטבע שיש בו צורה. שעל הצינית, מפרש בגמ' בת ארעא כלומר, (מכת) [מכה] שתחת פרסת הרגל וקושרת בו סלע לרפואה. ולפי שהסלע היא קשה ומגינה על המכה מקוצין ויתידות הדרכים וכמו כן מועיל למכה חשוכתא, לחלוחית שיוצא מן הכסף, ובלע"ז רודיל. וצורת המטבע שהיא שוקע מועיל למכה [ו]כל אלו שלשה דברים מועילים למכה. וכיון שהתקינו לכך מבעוד יום ויצא בו לא גזרי' משום שחיקת סממנין.
הבנות יוצאות (בחוטות) [בחוטין], הבנות הקטנות שמנוקבות אזניהן ואין עושין להן נזמים עד שיגדלו ונותנין חוטין או קסמים שם שלא יסתמו נקבי אזניהם. וקמ"ל ואפילו, רבותא היא דאע"ג דלאו תכשיט הוא, מיהו כיון דאורחא בהכי לא משאוי הוא. (ערבות) [ערביות] נשי(ם) ישראל (שבטבריא) [שבערביא] יוצאות רעלות דרך הערביות להיות מעטפות ראשיהן ופניהן חוץ (העניים) [העיניים] לבדן והוא בלשון ערבי רעלות. וזהו הרעלות דכתי' גבי תכשיטי נשים (דכתיב) בישעיהו. מדיות, ונשים ישראליות שבמדי פרופות, שמתעטפות בטליתות ותולה רצועה בשפתה האחת כנגד צוארה ובשפתה השנית. פורפת אבן או אגוז, וקושרת הרצועה בכך [ובגליון: כעין קרסים בלולאות] ואין הטלית נופלת מעליה. פרופות, כמו קרסים דמתרגמי' פורפין, כל דבר המחובר בגד לחברו קרי פריפה. ובלבד שלא תפרוף, לכתחילה בשבת. ובגמ' פריך והא אמרת רישא פורפת, וההוא ודאי לכתחילה קאמר בשבת, דאי מבעוד יום ולאשמועינן דיוצאה בו בשבת מיהא תנא ליה רישא מדיות פרופות. ומתרץ דסיפא דקא אסר לכתחילה אתאן למטבע דלאו בר טלטול הוא אבל אבן שהוכנה לכך ראויה לטלטל ושרי לכתחילה בשבת דכמלבוש היא חשובה.
בת ארעא, מפורש בפירוש המשנה. גניין גבי הדדי, לישן זו אצל זו כשהן בתולות כי היכי דלא ללפו הנאת גופא נוכראה ויתאוו לישכב עם איש. ועביד להו מקוואות ביומי ניסן, שלא היה רוצה שיטבלו במי הנהר לפי שהיה חושש שכל מה שנתרבה הנהר שהוא מלא על כל גדותיו בימות הגשמים מפני השלגים שנתפשרו סמוך לסוף ימי הגשמים, וקימא לן דמי גשמים אין מטהרין אלא במקום שהוא אשבורן, דהיינו מקום עמוק שעומדים המים במקומן ואינן רצין, דזהו מקום מקוה. אבל הנובעין מטהרין כמה שהן זוחלין ומושכין הגבוה לנמוך [גליון: כדרך הנהר] ומפצי ביומי תשרי, שכבר יבשו מי הנהרות ולא נשאר בהם אלא המים חיים [גליון: שנובעין מאליהן ולא נשאר בהן ממי הגשמים אפילו טפה אחת]. שבו ואותן מטהרין בזוחלין, היה מתיר לבנותיו לטבול שם, אלא שהיה חושש לטיט שבנהר שלא יטבע להן ברגליהם ויחוץ בהן, לפיכך היה פושט המחצלאות בתוך הנהר במקום שהיו טובלות ומונחות רגליהן עליהן ונועלות [?]. אי נמי סמוך לירידת הנהר נתרבה הטיט מפני שנתמעטו המים ושם היה מניח המחצלאות כדי שלא יראום בני אדם העוברים סמוך לנהר לפי שלא היו עמוקים, שאם היה הנהר מלא על כל גדותיו יכולות להצניע עצמן מה שאין יכולין לעשות כשאין המים מגיעין אלא שליש קומתן או חצי קומתן.
<h2>דף סה:</h2>
סיפא אתאן למטבע, מפורש בפי' המשנה. להוציאה לבנה קטן לאוכלה, אי שרינן לה להערים בכך, שהרי אם תרצה לכרוך לצורך הגבהת מלבושיה יכולה לעשות לכתחילה.
הקיטע יוצא בקב שלו, והקטע שנקטעה רגלו יוצא בקב שלו דמנעל דידיה הוא. ור' יוסי אוסר, דלאו תכשיט הוא. ואם יש לו בית קיבול כתיתין, כלומר, שנחקק בו כדי קיבול כתיתין של בגדים רכים וכמו כן להניח ראש שוקו עליהן. טמאי', מקבל טומאה טומאת מגע שרץ דלאו פשוטי כלי עץ הוא. אבל אם אין לו אלא בית קיבול ראש שוקו ואינו מניח שם כתיתין, לאו בית קיבול הוא לטומאה והוה ליה כפשוטי כלי עץ, דדומיא דשק בעי שקיבול שלו עשוי לטלטול על ידי מה שנותנין בתוכו, אבל שוקו [אינו] מיטלטל אגב הכלי. סמוכות שלו, סמוכות של קיטע. יש קיטע בשתי רגליו מהלך [על] ארכבותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו, וטמאות מדרס אם זב הוא, דהא לסמיכת כל גופו עביד [ו]מדרס הזב נעשה אב הטומאה, מה שאין בקב קיטע של רגל אחד שהרי אינו נשען כלו עליו. ויוצאין בהן בשבת, דתכשיט דידיה הוא. ונכנסין בהן לעזרה, דאע"ג דתנן [ברכות נ"ד א'] לא יכנס אדם להר הבית במנעלו אבל הני לאו מנעל נינהו, דלאו בראש רגליו הן אלא בארכבותיהן. כסא [ו]סמוכות שלו, יש קטע שיבשו וכווצו גיד שוקיו ואפילו על ארכבותיו (ד)אינו יכול לילך ועושה כמין כסא נמוך ומושב עליו, וכשהוא הולך (וסמך) [נסמך] על ידיו בספסלים קטנים, נעקר גופו מן הארץ ונדח לפניו וחוזר ונח על אחוריו, והכסא קשור באחוריו. סמוכות של אותו קיטע, עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו הן תלויים, וכשהוא נשען על ידו ועוקר את עצמו נשען גם על רגליו, משום הכי טמאים מדרס. ואין יוצאין בהן בשבת, דאיידי דתלו לא מנחי אארעא זמנין דמשתלפי ונפלו. נכנסין בהן לעזרה [לפנינו: אין נכנסין, נראה שנשתרבב לכאן קטע השייך לרישא] דהא לאו מנעלין נינהו. לוקטמין, מפרש בגמ' חמרא דאכפא, בלע"ז קכל פושיט, חמור הנושא בכתפיין, הליצנין עושין אותו ונראה כמי שרוכב עליו. טהורין, דלאו כלי הוא כלל. ומשוי הוא לגבי שבת ולית ליה להוציאו בשבת.
<h2>דף סו:</h2>
חמרא דאכפא, מפורש בפי' המשנה. קישורן, [לפנינו: קישרי] אשקצש שמהלכין בהן במקום הטיט, וצריך עיון אם כן אמאי טהורין מן המדרס.
הבנים יוצאין וכו', הבנים הקטנים יוצאין בקשרין, מפרש בגמ' קשרי פאה שעושין אותו לרפואה. שלשה קשרין מאלה מועילין למי שנושאן, שמעמידין לו החולי שאינו מכביד. חמשה מרפאין לגמרי. שבעה אפילו לכשפים מועילים. ומפרש בענין אחר בגמ' משום דקשיא ליה מאי אריא דנקט בנים אפילו בנות נמי, ומאי איריא הקטנים הגדולים נמי [גליון: דהא לא גרע] [מ]קמיע של עיקרין הוא שאפי' גדולים יוצאין בו, ולא ידעתי לפרשה. ובני מלכים בזגין, אשקליטה של זהב העשויה לנוי. וכל אדם, כלומר, כל בני אדם בעודן קטנים אע"פ שאין בני מלכים אלא שדברו חכמים במי שדרך האב לעשות לו געגועין לבנו כאלו הוא בן מלך, אבל גדולים אסור דדילמא שלפי ומחויא.
פרמי, לבקנא הנקשרת על הפרצוף להבעית מי שאין לו דעת שלימה. יוצאין במוך שעל המכה, אפילו אינו עומד שם לרפואה אלא שלא יסרטו בגדיו את המכה, וכן קליפת השום והבצל כמלבוש חשיב.
ותולה וקושר בשמאלו, בזרוע של שמאל של הקטן. והרצועה המנעל של ימין, יש לומר ממנעול ימין הבן עצמו, ויש לומר ממנעול של ימין האב. ורפואה זו לא שייכא בבנות, לפי שאין האב מחבבן כל כך שיהו מגעגעות עליו ויצטרכו לרפואה זו ולהכי נקט בנים. סחופי כסא, כגון כוס שיש הבל מחמת שעירו חמין וכופהו על הטבור למי שהוא חש במעיו ואוחז הכוס את הבשר ומושך הכוס את הבני מעים ומושיבין במקומן שפיר דמי, ולא גזרי' משום שחיקת סמנין. יש לומר שהוא חולי של סכנה ומשום הכי לא גזרי', דיש לומ' שאותה רפואה נכרת לכל דרוב פעמים אינו מועיל לפי' אין גזרי' בה. כי הוו מיבסמי [בגליון: כגון חייב אדם לבסומי בפוריא] כשהיו שכורין. לגוויאתה דידהו, תוכי ידיהם דהיינו כף כפיהם. כי היכי [גליון: דצייל], שהולך ונעשה צלול כל שעה ושעה. מותר לחנק. מי שנפרקה חוליא של מפרקת צוארו ונפל בגרונו, לפיכך תולין אותו בראשו שיראה צוארו נפשט [גליון: בשביל שתשוב החוליא למקומה] ודמי לחניקה. לפופי ינוקי, לכורכו בבגדים וקושרו בחגורה רחבה ומתיישבת פרקי איבריו שהן רכין ונשמטין בחבלי הלידה. ולא שהפילה אלא שמא תפיל, כלומר, שמתיירא שמא תפיל מפני שכל משפחתה רגילה בכך. והוא דאיכווין ותקל, שנמצא משקל החפץ מאליו כמשקל האבן ולא שחסרו ממנו ולא הוסיפו עליו לכוונו. באריג בכסותו, דליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתויי. טוענו(ת) באבנים גדולים, כי היכי דליכחוש חיליה, לפי שמרוב שמנינות שיש בו הוא משיר את פירותיו.
<h2>דף סז.</h2>
יוצאין בביצת החרגול, מפרש בגמ' דעבדי ליה לשיחלא, לרפואת כאב האוזן. ובשן של שועל, דעבדי לשינתא, יש שנושאו כדי שיישן ויש כדי שלא יישן. ואם נתלשה מעקרה לאחר מיתת השועל מועילה למי שאינו יכול לישן. ובמסמר הצלוב, מי שנתחייב תלייה למלכות המסמר הקבוע בעץ (שקורין) [שתולין] אותו שם במסמרים, שלא יפול עד זמן מרובה. מועיל לזירפא, לנפח של מכת חרב. וחכמים אוסרין אף בחול משום דרכי האמורי, כת' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וכת' ובחוקותיהם לא תלכו.
<h2>דף סז:</h2>
כל השוכח עיקר שבת, כסבור אין שבת בתורה שלא נאסר מעולם לישראל. [בגליון: פי' השוכח עיקר שבת כסבור אין שבת בתורה ומתני' בהכיר ולבסוף שכח והוא הדין לתינוק שנשבה לבין הגויים וגר שנתגייר בין הגויים דהוי כהכיר ולבסוף שכח] ועשה מלאכות הרבה בכל שבת ושבת, וכך היה משפטו שבתות הרבה ולא נודע לו אלא לזמן מרובה, אינו חייב מכל מה שעשה אלא חטאת אחת. בגמ' יליף לה מדכתיב שמירה אחת לשבתות הרבה דכתיב את שבתותי תשמרו שמירה אחת לשבתות הרבה, וכתי' במקום אחר, ושמרו בני ישראל את השבת, שמירה לכל שבת ושבת, כלומר, שחייב קרבן אחד על כל שבת ושבת, ומסתברא דכתיב שמירה על הרבה שבתות על כי האי גונא כתי', דכולא חדא שגגה הוא וקרבן שוגג קא אתי. היודע עיקר שבת, שיש (ב)שבת ונאסרו בה ארבעים אבות מלאכות ויודע שבכל שמונת [צ"ל: שבעת] ימים שבעולם שיום אחד אסור בעשיית מלאכה, אלא שלא נתן אל לבו אי זהו יום שבת. ועשה מלאכות הרבה, ברוב שבתות על ידי שגגת שבת, ששכח שהיום ההוא שבת ולא נודע לו בנתים שחטא כלל. חייב על כל שבת ושבת חטאת אחת לכל שבת, אע"פ שלא נודע לו בין שבת ושבת, נמצא שהעלם אחד הוא, אפילו הכי מיחייב על כל שבת בפני עצמו, משום דאמרי' ימים שבנתיים הוו ידיעה לחלק, שאי אפשר שלא שמע בנתיים שאותו היום יום שבת היה. אי נמי שהרי גם הוא היה יודע שאי אפשר בלא שבת ושמנת [צ"ל: ששת] ימים ביניהם אלא שלא נזכר במלאכות שעשה בו. ושגגה קמיתא משום שבת הוא הואי, והא אתידיע לו ביני ביני, הילכך כל שבת ושבת שגגה בפני עצמה היא, שהרי נודע לו בנתיים. ומיהו מלאכות הרבה שבכל שבת ושבת לא מיחייב אלא חדא, דכולה שבת חדא שגגה היא [גליון: ומשום הכי חשבי' ליה מלאכות הרבה כמלאכה חדא משום] דהא לא היה מסתפק במלאכות שהרי לא יודע הוא שהמלאכות אסורות, אלא אשבת הוא דשגג, על זה כתי' שמירה לכל שבת ושבת. היודע שהיא שבת. כלומר, שהיום שבת ואסור בעשרים מלאכות ועשה אותם העשרים הנשארים, שלא היה יודע שהיו אסורות, ועשאן כמה פעמים בכמה שבתות, הן וכל תולדותיהן, חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת. ואע"פ שחזר וכפלה כמה שבתות כולה חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בנתיים. ולענין שגגת שבת הוא דאיכא ימים שבנתיים והויין ידיעה לחלק, אבל לענין שגגת מלאכות לא אמרי' הכי, דמשום ימים שבנתיים אין לו לדעת איזו מלאכה אסורה ואי זו מותרת, אלא אם כן ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת. והלכך מיחייב עשרים חטאות ולא יותר, שהרי בהעלמה אחת חזר ועשאן כמה פעמים. אבל בחטאת אחת לא מיפטר על כל מה שחטא בשבת אחת, דהא שגגתו לא היתה שגגה אחת, דהיינו בשבת, אבל שגגות הרבה היו לו מכל מלאכה ומלאכה בפני עצמה, על כן חייב קרבן על כל מלאכה ומלאכה, וזהו עשרים חטאות כמספרי המלאכות שנתעלמו ממנו. וכיון שלא היה ידיעה בנתיים אע"פ שחזר וכפלם כמה פעמים בכמה שבתות, אינו חייב כי אם כ' חטאות, כדין מי שאכל כזית חלב בכל יום ויום ולא נודע בנתיים דסגי ליה בחטאת אחת. והאי דנקט אב מלאכה לאו למעוטי תולדות, דהוא הדין לתולדות, כלומר, שאם לא חטא אלא בתולדות של כל אחת ואחת מן העשרים מלאכות שהיה שכוח בהם, דמחייב עשרים חטאות, אלא למעוטי בא שאע"פ שעשה כל אותן עשרים הם ותולדותיהן כולן לא מיחייב אלא עשרים, כדאמרי' בסמוך דעל אב ותולדה דידיה לא מחייב אלא אחת.
כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח וכו', מפורש בגמ' דלהכי תני כלל גדול משום דקא בעי למיתנא סיפא, ועוד כלל אחר אמרו בשבת כל הכשר להצניע וכוליה, באותו כלל לא כלל בו כי אם שני דברים ובהאי כלל כולל ארבעה דברים שדינן חלוק בין זה לזה. אי נמי אורחיה דתנא למיתני כלל גדול דהכי נמי אשכחן בשביעית [פרק ז' א'] דתני כלל גדול (ובבכרות דתני כלל גדול) ו[ב]מעשר ובכולהו איכא טעמא בגמ' [ס"ח א'].
<h2>דף סח.</h2>
העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, דהיינו אב וכל תולדות דידיה שהן רבות ולא נודע לו בנתיים, אינו חייב אלא חטאת אחת, דחשבינן ליה כאילו חוזר ועושה האב כמה פעמים בהעלם אחת שאינו חייב אלא חטאת אחת, ולעולם אין חילוק חטאות להעלם אחד אלא בגופי עבירה שאינן דומין זה את זה, כגון זרע וקצר, או חלב ודם, או בחילוק שבתות לענין שגגת שבת, דאמרי' ימים שבנתיים הוו ידיעה לחלק וידיעה היה לו בנתיים. וכללא דנקטינן במשנה זו דבזדון שבת ושגגת מלאכות, דאיכא שגגות טובא, מיחייב על כל מלאכה ומלאכה. ובשגגת שבת וזדון מלאכות אינו חייב אלא אחת, דהא ליכא שגגות הרבה אלא חדא שגגה ונפקא לן מקראי בגמ'.
<h2>דף סט:</h2>
גמרא. אמר רב יהודה היה מהלך במדבר וכו', מונה ששה ימים, מיום ששם אל לבו שכיחתו ומשמר השביעי. לקמן מפרש ואזיל שאף באלו הששה לא שרינן ליה למעבד יותר מכדי פרנסת היום לבדה, לפי שיש לו לחוש שמא שבת הוא. אבל פרנסתו שרינן למיעבד משום וחי בהם ולא שימות בהם. בקידושא ואבדלתא, לזכרון בעלמא שיש לו חילוק משאר ימים ולא ישתכח שם שבת ממנו. אם היה נזכר מקצת היום שיצא בו, לא שזכור אי זה היום היה בשבת, אבל זכור שהיום יום שלישי ליציאתו ומתוך כך ידוע איזהו שמיני ליציאתו ועושה מלאכה כל יום שמיני, וכן לעולם, דובדאי איזה היום שיצא בו לא היה שבת דקים לן דבשבת לא יצא לדרך, שהרי בישוב לא שכח את השבת. במעלי שבתא נמי לא נפיק, שאין דרך לצאת מפני כבוד השבת ועל כרחך בכל יום שמיני ותשיעי לישתרי דהא ליכא ליספיק בהו בשבת.
<h2>דף עג.</h2>
אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ותולדותיהן רבים. הזורע הוא אב בזרעים וכנגדו באילנות, נוטע או מבריך או מרכיב, אבל זומר תולדה. ואם עשה כל אלו הארבעה, בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת, ולאילו הנזכרים יש תולדות רבות. והחורש הקרקע לזרוע בתוכו. ובגמ' [ע"ג, ב'] פריך אמאי לא נקיט ברישא החורש קודם הזורע, שהרי אין דרך העולם כן. ומתרץ להודיענו שאם היה בארץ קשה ונחרשה ונזרעה, אם חזר וחרשה אחר כך מיחייב נמי משום חורש. והקוצר הוא אב... לזרעים. ובאילנות, הבוצר בכרמים. והמוסק בזיתים. והגודר בתמרים. והאורה בתאנים. והמעמר, מי שמאסף הזרעים הנתלשים שהניחום הקוצרים, והאוסף אותם וצוברם במקום אחד וקושרן נקרא מעמר. הדש, בפירות להוציא הבר מן הפסולת שעליו. והכותש להסיר קליפת החטה והשעורה הדקה [ה]מחוברת עמו לגמרי, לפי שרוצה לאכלם במעשה קדירה, הוא מקרי מגמ' כותש והוי תולדה דדש. הזורה, ברחת לרוח או בכברה שנקביה גסין להפריש בין התבן ובין האוכל. הבורר, פסולת מתוכו, כגון צרורות ועפר. המרקד, בנפה להסיר הסובין והמורסן ואע"פ שכל אלו השלשה זורה ובורר ומרקד כולם דומין זה לזה, שכולן להסיר הפסולת מן האוכל, אפילו הכי חשבינן להו כשלשה, לפי שאין מעשיהן שוין ואינן בזמן אחד ובבת אחת, אלא בזה אחר זה. הלש והאופה, וסדורא דפת נקט [עיין גמ' ע"ד, ב'] ובסמנין הבולל והמבשל. והמגיס בקערה של בשר העומדת על האש מיחייב משום מבשל לפי שהוא ממהר בישולו. וכן המשים כיסוי של קדירה על הקדירה מיחייב משום מבשל ושיעור הלש והאופה הוי כגרוגרת, דבהני חשיב לענין שבת.
וכל אלו הארבעים אבות מלאכות ממשכן גמרי' להו, ולהכי כתיבא מלאכת שבת גבי מלאכת המשכן, להודיענו שכל אותה מלאכה שהיא חשובה במשכן, דכתיב ביה מלאכת מחשבת, היא אותה בשבת. ובבנין המשכן והיריעות שש ועזים ועורות האלים והתחשין והסמנין הצריכים לצבעם בתכלת היו כל אלו ארבעים חסר אחת. הגוזז את הצמר, כגון צמר רחלים וכבשים. ותולש אב בנוצה של עזים וכן בכנף העוף. המלבנו, מכבסו בנתר. מנפצו, אשככפיי בלע"ז, במסרקות של ברזל שיש להן שינים הרבה. המסיך, אורדיך בלעז. בתי נירין, ליצש שנתן שני חוטין בתוך בית ניר. ושיעור מלבן ומנפץ וצובע וטווה מפורש בפרק האורג [לקמן ק"ה א']. וגוזז שלא נזכר שם, נראה שהוא כשיעורם, ושיעורם כמלא רוחב הסיט כפול הסיט, הוא הפרש שבין אצבע לאמה כמה שאדם [יכול] להרחיבם, ופי שנים כזה הוי שיעורם. האורג שני חוטין, אע"פ שלא יארוג אותן ברוחב כל היריעה אלא כשיעור מלא רוחב הסיט כפול מיחייב. הפוצע שני חוטין, שני ראשי חוטין כשנפסק החוטין באמצע היריעה ורוצה לחבר לו ולהשלימו פוצע שני חוטין ושוזר אותן בראשי אצבעותיו, ואע"פ שלא יקשרם יתקיים עד שיושמו ביריעה. ופעמים שקושר אותן בלא פציעה. והקושר, הוא הקושר הנזכר בזו המשנה. והמתיר, פעמים שהוצרך האורג להתיר קשרים הנמצאים בחוטי האריגה שנקשרו בשעת הטוויה, וכשאינן מתוקנים ונקשרים כהוגן מתירו ומתקנו כרצונו. התופר שתי תפירות, ובגמ' פריך הא לא קאי, ומשני בקושר בו קשר עד שאינו יכול לצאת, ומיחייב תרתי משום תופר ומשום קושר. הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, אע"פ שמקלקל הוא, כיון שכוונתו לתקן בסוף מיחייב. ופעמים שהנקב עגול ואינו יכול לתפרו יפה אלא אם כן קרעו, וכענין זה במשכן, שכן יריעה, שנפל בה דרנא קורעין אותה ותופרין אותה. וכל מקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן, אבל מקלקל לגמרי שאין סופו לתקן פטור אבל אסור. והקורע בחמתו, אע"פ שפטור משום שבת, מיחייב משום שנראה כעובד ע"ז שהיום אומר לו יצר הרע עשה כן ולמחר אומר לו לך עבוד ע"ז. ואם קורע למירמא אימתא אאינשי ביתיה, או על מי שנתחייב לקרוע עליו במותו, מיחייב משום שבת שהרי מתקן הוא. הצד את הצבי, וכל מלאכות אלו נוהגות בתחשים ובעורותיהם שהיו צדין תחש. השוחטו, לפי שתחש בימי משה עור של בהמה טהורה היה ובשרו היה כשר ולכך היו שוחטין אותו, [ו]גם באילים המאדמים, ומיחייב משום נטילת נשמה והוא הדין למנבלו או לעוקרו. המולחו, לעור אע"פ שלא נשלם עבודו בכך והוא ראש עבודו. ובגמ' פריך, היינו מעבדו היינו מולחו, ובמעבדו סגי ליה. ומשני אין הכי נמי, וכי תימא בצריך להו עייל שרטוט במקומו, שכשהוא בא לחתכו משרטטו תחלה כפי שהיה רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר, ואחר כך מעביר הסכין דרך השרטוט. המעבדו, בסיד ובשאר עבודי העורות לעשותו קלף או לעשותו עור. המוחקו, מגרר שערו או הבשר שנשאר בעור מצד הבשר. מחתכו, מקצצו ומחתכו לרצועות שוות זו כזו, וכן לסנדלים, וכל דבר הנחתך לשני דברים שווין זה כזה מיחייב משום מחתך. ובמשכן היו חותכין עורות האילים המאדמים, שאם היו עושין כדי שיזדמן זה רחב וזה קצר וזה ארוך וזה קצר, השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כך, לפני מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה. הכותב שתי אותיות, שכן היו כותבין בקשרי המשכן באחת אות אחת ובשנית שתי אותיות, לידע איזה הוא בן זוגו. והאות באחת לא היה סימן אם לא יבא השנית שכתוב בם שתי אותיות, או שתי סימנין. אי נמי היו כותבין בשני קרשים שני אלפין, אחת בזו ואחת בזו. ובשני קרשים הסמוכין להן שני בתין, אחת בזו ואחת בזו. אבל בזה הענין יש לטעות אלא א"כ כותבין הראשונה למעלה ובקרשו השנית למטה הרבה, שלא יטעה בין אלף לאלף ובין בית לבית. המוחק על מנת לכתוב שתי אותיות, שפעמים במשכן היו טועין בכתיבתן כשרושמין הקרשים והיו מוחקין אותו סימן על מנת לתקן. הבונה והסותר על מנת לבנות, שכן היתה סתירת המשכן על מנת לבנותו בשעה שהן חונין. ויש מן התנאין [לעיל ל"א, ב'] שאומר כשסותר על מנת לבנות במקומו מחייב, כגון חס על הפתילה להדליק בה פעם אחרת, אבל חס על השמן או על הנר שאין הבנין במקום הסתירה פטור. ואם תאמר הלא משכן סותר על מנת שלא לבנות במקומו הוא. ומתרץ כיון דכתיב על פי יי' יחנו ועל פי יי' יסעו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי, ויש מי שמחייב גם כחס על השמן ועל הנר אע"ג דאינו על מנת לבנות במקומו, דדמי לגמרי למשכן וכיון דסופו לתקן מיחייב. המכבה והמבעיר [לפנינו: המבעיר והמכבה] באש שתחת הדוד של סממנין. פעמים שמכבה האש שלא יקדחו הסממנין שבקדירה ומבעירן אחר כך כדי לבשלם, וזהו כמו הבונה והסותר, והוא מכבה על מנת להבעיר במקומו. אי נמי מכבה על מנת לעשות פחמין ולהבעירם, כשמתיכין אדני המשכן וקרסיו וטבעותיו. המכה בפטיש, שכן דרך האומנין כשגמרו מלאכתן מעיינין בה אם דבר מעט נשאר לתקן ומתקנה בקורנס שבידו, לעגל אותה, או להרחיבה במקום שאינו רחב כשאר החתיכה, או לקצר אותה אם הוא רחב משאר החתיכה והוא נקרא מכה בפטיש, לפי שבפעם אחת בלא טורח גדול לתקן. וכל דבר שהוא גמר מלאכה נקרא מכה בפטיש ומתחייב עליו, וכן אמרי' בגמ' [ע"ה, ב'] מי שמסיר הקשרים הנעשים ביריעה בשעת אריגתא מיחייב משום מכה בפטיש, שזה גמר מלאכת האריגה לעיין ולתקן מה שנשאר בה לתקן. והמוציא מרשות לרשות, מרשות היחיד לרשות הרבים, כדאשכחן במשכן איקרי מלאכה כשהיו מוציאין נדבתן מרשותן ומביאין אותה לרשות הרבים, מחנה לויה שהוא מחנה משה, שהיה רשות לכל ישראל לעמוד שם יומם ולילה. ולבוא לפניו לדין, ולשאל איסור והיתר, וכל שכן ספיקותיהם. וקאמ' להו משה לישראל איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה, כלומר, שלא יוציאו מרשותם עוד נדבה להביאה אל מחנה לוייה, וכדכתי' ויכלא העם מהביא, נמצא שקורא הוצאה מלאכה, אע"פ שאין בה טורח מרובה, שיש מישראל שהיה מתנדב עלה של זהב או גרגיר למלאכת המשכן וקא קרי ליה (מלאכת הם) [מלאכה] הכי נמי כשנכתב בשבת לא תעשה כל מלאכה, הוצאה בכלל מלאכה היא והכנסה תולדה לה. וכן זורק ארבע אמות ברשות הרבים (לה וכן זורק ד' אמות ברשות הרבים) או מעביר ד' אמות ברשות רבים. הרי אלו אבות מלאכות וכו', ומקשי' בגמ' [ע"ה, ב'] למה לי למיהדר ומתני אלו אבות מלאכות הא תנא להו כולהו. ומשני אלו למעוטי מדר' אליעזר דמחייב תולדה במקום אב, קמ"ל דמי שעשה אלו הארבעים חסר אחת עם כל תולדותיהן לא מיחייב, אלא כחשבון האבות. אע"ג דסתים נמי לעיל לאפוקי מדעתו של ר' אליעזר, כדקתני העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת, חסר אחת לאפוקי מדר' יהודה, שמוסיף עליהם שתים, שובט ומדקדק, קמ"ל דשובט ומדקדק תולדות הן, דשובט תולדות מיסך. ומדקדק תולדות אורג. שובט, משוה השתי בכרכר, שקורין ריול. מדקדק, כשמותח חוט הערב מכה בכרכר עליו במקומות הרבה כדי לישבו שלא יהיה מתוח יתר מדאי, שהמתיחה מעכבתו מלהתחבר יפה על הארוג. שובט הוא בכלל מיסך ממש, שמסדר חוטי השתי, ומדקדק בכלל אורג. ולא דמי לזורה ובורר ומדקא חשבינן להו בשלשה אבות מלאכות אע"ג דדמי להדדי, דהתם בשלשה ענינין הן, דזה בקשין וזה בצרורות וזה קמח.
<h2>דף עג:</h2>
[גליון: תנא] הזורע וכו', זורע הוא אב מלאכה ונוטע נמי אב מלאכה באילנות, או בירקות הניטעים וכן מבריך ומרכיב. אבל זומר תולדה הוא דנוטע, דלצמחוי אילנא עביד. ואי עביד כל אלו החמשה בהעלמה אחת הוא שאינו חייב אלא [גליון: חטאת הוא דכולהו כזורע [כ]אוכל חלב וחלב בהעלם אחת הוא שאינו חייב אלא] אחת. אספספא, שחת [גליון: בצל ?] וקוצרין אותו ג' פעמים וחוזר וצומח וכיון שהוא צריך לאותו שחת מיחייב משום נוטע כזומר, [גליון: כאמרי' בזומר אילנות] דקניב סילקא, חותך כרוב מן המחובר ונשאר חציו מן המחובר, או נוטל עליו הצדדים לבדן ונשאר מן השורש עם הצמח האמצעי וחוזרים וגדילים ומוסיפים על הראשונים.
החורש, בשדה במיני חרישה. והחופר, בסכין ומניח עפר במקומו. והחורץ, שמסיר העפר ממקומו כמו חריץ, כולן תולדות של חורש הם ולא מיחייב אלא חטאת אחת. ושלשתן בשדה מיירי. וחורש [אולי צ"ל חורץ] נמי ראוי לזרוע על העפר שמוציא ומניחו סביבות החריץ. ותולש עשבים ליפות את הקרקע תולדת חורש הוא, שהרי כשתולשן מזיז העפר והוא מענין חורש. גבשושית, תל של עפר שהיתה לו ונטלה בבית חייב משום בונה, שמתכוין להשוות קרקעיתו, שלא יגוף בה בלכתו בביתו. בבית שייך בנין ובשדה חייב משום חורש דקא מרפה ארעא. אי נמי שמתקן מקום לזריעה, שמחמת שהיה גבוה לא היה [ראוי] לזרוע בו. גומא וטממה בעפר, בבית הוי כבונה שמתכווין להשוות קרקעיתו. בשדה, היינו חורש העפר שמלאו בו הוא רפוי וטוב לזריעה, ועוד שהשוה הקרקע להיות נזרע עם השדה. אלא לעפרה, לכסות בו צואה. פטור עליה, אין כאן משום בנין דהא חופר הוא ומקלקל הוא הבית, ולזריעה נמי לא חזיא דהא בבית הוא. (ובשויה) [אולי צ"ל: ובשדה] נמי מקלקל הוא. ולא דמי לחורץ האמור למעלה, דהתם מנח העפר סביבות החריץ ומכשירם לזריעה, אבל הכא הרי מן העפר עושה שאר צרכיו. אבל אם היה צריך לחפירה עצמה מיחייב, משום שגם בבית דרך הוא לחפור בו ולהכניס ולאצור בו חטים ושעורים ופולים ועדשים. ואפילו לר' יהודה דאמר בפרק המצניע [צ"ד, ב'] גבי מוציא את המת במטה שאע"פ שאותה הוצאה אינה צריכה לו בחוץ, שאינו דומה להוצאת מת [בגליון שלש מלים קשות לקריאה. ואולי יש לקרוא קטע זה בתמיה]. לחפור בו [אולי צ"ל: בור] ואפילו הכי מיחייב. אכתי לא דמי דהתם מתקן הוא שהרי מפנה ביתו מן הטומאה אבל הכא מקלקל הוא את ביתו.
הקוצר בזרעים או בשחת. והבוצר בגפנים, והגודר בתמרים, והמוסק בזיתים, אורה בתאנים כולן מלאכה אחת הן, כלומר, כולן קוצר הוא אלא שאין שם זה נופל על זה, ואבות הן כל אחת ואחת ולא תולדות, אלא שאב אחד הוא ולא שנים ושלשה ולא מיחייב מכל החמשה אלא חטאת אחת. דשדא פיסא לדיקלא, זרק פיסת רגבים לדקל. ונתר תמרי, השיר התמרים חייב משום תולש שהוא תולדה דקוצר, ומפרק תולדה דדש, שמפרק תבואה משבליה, גם זה מפרק האילן שאינו סובל כל כך מלשון פורק את החמור. רב אשי פליג ואמר דאין דרך תלישה ופריקה על ידי זריקה אלא ביד או בכלי, ותולש ומפרק כלאחר יד הוא ופטור. ויש מפרשים מפרק שמפרק התמרים מן המכבדות, שהן כפסולת שעל גרגיר החטה ושניהם אינם ברורים.
דכניף מילחא ממילחתא, שצבר מלח ממשרפות המים שממשיך לתוכן מים מן הים והחמה שורפתן והן נעשות מלח, לאותו חריץ קרי מלחתא, ותרגום משרפות מים חרצינא דמיא. משום מעמר, שאף הוא מאסף השבלים למקום אחד.
הדש, בתבואה, [ו]בפרות. המנפץ, פשתן מגבעולין. והמנפט, צמר גפן בקשת כדרך האומנין. וצמר גפן גידולי קרקע הם. להכי נקט נפוט דידיה תולדה דדש ממפרק גרעינין הנמצאין בתוכו, (שאין) [שמין] זרע הצמר גפן. אבל בצמר רחלים ואילים תקון שלו נקרא מנפץ במשנה והוא אב בפני עצמו ואינו תולדה דדש, אלא הא מנפץ בגבעולי קא מיירי ומנפט בצמר גפן. ואם עשאם שלשתם [גליון: אינו] מיחייב אלא חטאת אחת, דדש גמור הוא אלא ששמם משתנה ואב אחד הוא.
<h2>דף עד.</h2>
בורר ואוכל לאלתר, [בורר] להניח [לאלתר] שתכף (שהגבהתה) [שהגביה] נתנה לתוך פיו או להניח על השולחן על מנת לאוכלם מיד קודם שיזוז מעל השולחן, שאין זה דרך בוררין לאוצר להצניע. נחמני, אביי. וברר והניח, רב אשי מתני חייב [לפנינו: רב אשי מתני פטור] דכבירור הוא אע"פ ששניהם מיני אוכלים הם ואין בהם פסולת [לקמן] (ל)מוקמינן ליה דקא עביד בנפה ובכברה כדרך בעלי הגרנות אבל בקנון ובתמחוי על יד פטור אבל אסור דמיחזי כבורר. הבורר תורמסין, לאחר ששלקן הוא בורר אוכל מתוך קליפה ואפילו לאכול לאלתר אסור וחייב חטאת דשלקי ליה שבעה זימנין למתקן. לא שקלי לאוכל מתוך פסולת, ומתוך שהוא רך ונימוח על ידי שנשלק הרבה וסרוח, הילכך אוכל נמי כל זמן שמעורב הוי כפסולת. אע"ג דאוכל הוא מחמרינן למיהוי הוא דשקיל לפסולת מתוך אוכל.
<h2>דף עד:</h2>
דפרים סילקא, ולא בסמך, מחתכו הדיק. דסלית סילתי, מבקיע עצים גסים לעשות מאחת שתים ושלש מיחייב משום טוחן. ואי קפיד אמשחתא [גליון: פי', אמידא דקיימא לן כל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו נקרא מלאכה מחתך] במדה שיעור זו, מיחייב משום מחתך, כדתנן [במתני'] והמחתכו, ועור מחתכן במדה. ופי' שכתוב בהלכות בסלית סילתו, צריך עיון דלא גרעו עצים מסילקא דמיחייב משום טוחן.
דשדא סיכתא לאתונא, יש לפרש שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה, ושמא תאמר לשרורי מנא לחזק ואין כאן בישול, קמ"ל דשייך ביה בישול משום דמירפא על ידי האור והמים [חמין] שבתוכו [ו]לאחר שיצאו המים ממנו קמיט ומתקשה, וכי רפי ברישא הוי בישול. דארתח כופרא, שהתיך הזפת שאע"פ שחזר ומתקשה.
התולש את הכנף, נוצה הגדולה מכנף העוף בעודנו חי. והקומטו [לפנינו והקוטמו], לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק וראוי להניח בכר וכסת, ולצד זנבו שהוא קשה, מורט שערו מכאן ומכאן ומשליך הקנה ונותן השער בכר וכסת. שלש חטאות, התולש חייב משום גוזז את הצמר, קומטו חייב משום מחתך, שקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי. וגם מן הקנה אורג [כובעין ולכן מורט הנוצה, כן עפ"י רש"י] ומורטו חייב משום ממחק. וקושר ומתיר שכן צדי. (דרנא קושרין ומתירין) [צ"ל: וקושר ומתיר, שכן צדי חלזון קושרין ומתירין. וכן בגמ' ע"ד ב'].
<h2>דף עה.</h2>
[דרנא], תולעת ומנקבת בה נקב עגול וצריך לקרוע למעלה ולמטה את הנקב כדי שלא תהא התפירה עשוייה קמטים קמטים. והמותח חוט של תפירה, בגד התפור ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת [ו]חוטי התפירות נמשכין ומתח את ראש החוט להדק ולחבר חתיכות, וזו היא תפירתו ואע"פ שלא קשר חייב משום תופר שתי תפירות, שתפירות רבות יש שם וקאי. ויש מי שמפרש והוא שקשר אחד מתתחת ומיחייב תרתי דאי לאו הכי לא קיימי ולא מיחייב כלל.
והלומד דבר מן המגוש, הוא מין וחייב מיתה לפי שממשיכו לע"ז. ואפילו דבר תורה אסור ללמד ממנו. והיודע לחשב וכו', לפי שהוא חכמה מפוארה מכיר גדולת קונו שתקנם כרצונו ואין בהם כח לשנות מה שנגזר עליהם לא להיטיב ולא להרע, אלא כרצון הבורא שדן בדין בריותיו כחפצו, ויכיר טעות המשתחוים לשמש ולירח שטועים ואומרים שמריעים ומטיבים ויודע להשיב את אפיקורס ואת המגוש.
<h2>דף עה:</h2>
היינו מולחו היינו מעבדו, אטו מליחה לאו לצורך עיבוד הוא ובמעבדו סגי ליה למיתני. ולא דמי לזורה ובורר ומרקד דקא חשבינן להו לתלת, דהתם בשלשה עניינין הם זה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח אבל באלו לא נשתנה העור. אפיק חדא מינייהו, מן החשבון אך לא מן החייב. ועייל השרטוט, שכשהוא בא לחתכו משרטטו תחלה כפי שרוצה להאריך ולהרחיב ולקצר החיתוך ואחר כך מעביר הסכין דרך השרטוט, וכן היו עושין בעורות המשכן כשחתכום.
השף בין העמודים, כגון עמודי אכסדראות העשויות לחלונות ונסמכין בחלונות בין עמוד לעמוד, והשף שם בקרקעית הבנין שנשענין עליו וכונתו כדי שיהיה חלק חייב משום ממחק. המגרר ראשי כלונסות, שיהיו ראשיהן שוין זה כזה וזה הוא מחתך דתנן. והממרח רטיה, תחבושת המסרת מעל המכה ונתגלתה מצד אחד ורוצה להשוותה באצבעו להסיר מזה ולהניח במקום זה, וזה נקרא ממרח העושה כזה בשבת חייב משום ממחק. מסתת את האבן, לאחר שנעקרין מן ההר ונחצבה והוא מחליקה וזהו גמר מלאכתה, וזהו מכה בפטיש. הצר בכלי צורה, שעומד לכך להיות לנוי וצורה זו זהו גמר מלאכתה. והמנפח בכלי זכוכית, שהותך ובניפוחו הוא נעשה מיד ואין צריך תיקון אחר. דשקיל אקופי מגלימא, ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום קשרים כשניתק חוט וקשרוה, וכן קשרין דקין שנארגו בה בלא מתכוין ונוטלין אותם ממנה לאחר אריגה וזהו גמר מלאכתה, והעושה כן בשבת חייב משום מכה בפטיש. והוא דהוה קפיד עליהו מעיקרא, שאם לא היה קפיד עליהו מתעסק בעלמא הוא.
כתב אות גדולה וכו', לפי שבקרשי המשכן שתים היו כותבין אחת בזו ואחת בזו כדי לזווגן כשחותכין [אולי צ"ל: כשסותרין] אותו. מחק אות גדולה וכו', חייב לפי שאין מלאכת מחיקה חשובה אלא משום על מנת לכתוב והרי יש מקום לשתי אותיות. ובפי' המשנה מפורש עד סוף הפרק. (ואידך כיון דחלשא ליה לשונרא, לא מצנע ליה).
ועוד כלל אחר אמרו בשבת כל הכשר להצניע, שהוא מן העשוי לצורך אדם. ומצניעין כמוהו, כמות זה כפי השיעורין הנזכרין במשנה, זו בכה וזה בכה, דמוציאו בשבת כל מי שירצה חייב, כיון דחשיב לכל. וכל שאינו כשר להצניע, מפרש בגמ' כגון עצי אשרה, וזה האיש בא להצניעו אם הוציאו המצניע חייב, אבל שאר אדם לא מיחייב. ור' שמעון פליג עליה באידך פרקין [בראש הפרק] ואמר שאפילו על אלו השיעורים הנזכרים המשנה פחותים מכגרוגרת ורביעית לכל משקין לא מיחייב כל אדם, אלא המצניעין אותם. ור' אליעזר [בגמ' ע"ו, א' ושם ר' שמעון ב"א] מחמיר מכולם שאפילו על עצי אשרה שאין ראוי להצניע כיון שהצניעו, כל מי שיוציאנו מרשות המצניע מיחייב [בגליון: ואידך כיון דחלשא לשונרא לא מצנע ליה].
<h2>דף עו.</h2>
המוציא תבן כמלוא פי פרה, לפי שמנהג הפרה לאכול תבן, ואפילו יוציא תבן לצורך גמל דלא סגי כמלוא פי פרה, מיחייב כיון דחשוב הוא לפרה. עצה, כמלא פי גמל. מפרש בגמ' שהוא קש של מיני קטנית, ודרך הגמלים לאכלו ולא בהמה אחרת לפיכך אזלי' לשיעור גדול. עמיר, קש של שבלים כמלא פי טלה. ועדיף מפי הגדי ואין כח בגדיים לאכלו. עשבים. ראוי נמי לגדי ואזלינן לשיעורו לחומרא, ואם יוציא מלא פי הגדי לפרה או לגמל מיחייב דהא חשוב לכל להצניעו. לחים כגרוגרות, דהא מאכל אדם הוא. וכל שיעורי מאכל אדם כגרוגרת הם ולא חזי לגדי כשהן לחים אלא כשהן יבשים. ואין מצטרפין זה עם זה, מפרש בגמ' שאין מצטרף הקל עם החמור, כגון קצת עצה להשלים לתבן כמלא פי פרה. אבל מצטרף חמור לקל, שאם יש כאן מלא פי גמל מעצה פחות משהו יצטרף תבן עמו והמוציאו לגמל מיחייב.
<h2>דף עו:</h2>
המוציא אוכלים המיוחדים לאדם כגרוגרת. ומצטרפין כל אוכלי אדם זה עם זה, אע"פ שמינין רבים הן. ואותו גרוגרת דבעינן, מן הזרעונין בלא קליפתן בעינן. ומתמרין, בלא גרעיניהן, ובתאנים, חוץ מעוקציהן שאינן נאכלין. וסובן, קליפת חטים הנושרת מחמת כתישה. ומורסן, הנשאר בנפה. ר' יהודה אומר כל הקליפין אין מצטרפין כדקא אמרת, אבל קליפי עדשים מצטרפות עמהם שהרי מתבשלות עמהם, לאפוקי קליפת החיצונה שהן גדולות עמהן בתוכה, שהן נושרות כשעושה מהן גורן. ובברייתא מוסיף אף קליפי פולין בעוד שהן לחין אבל יבשין לא, שאין נאכלין לפי שהן נראין כזבובין בקערה ואין דרך בני אדם לאכלם כשהם יבשים אלא טומנן ועושה מהן גריסין.
המוציא יין כדי מזיגת הכוס, כשיעור כשנותנין יין חי לתוך כוס להוסיף עליו מים כהלכתו ולמזוג אותו בהן על חשבון כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא. ותני בבריתא כדי מזיגת כוס יפה ומפרש בגמ' דהוא כוס של ברכה, דקימא לן דצריך רביעית כשיהיה מזוג [גליון: לחשבון על חד תלתא, כלומר, כשיהיה מזוג שנמצא רובע רביעית מיין חי, ואם יוציא בשבת מיין] א"כ אם יוציא יין חן כדי רובע רביעית מיחייב, שהרי כשימזג לחשבון על חד תלתא יהיה בו רביעית. וחלב כדי גמיעה, וגמיעה וגמיאה אחת היא מלשון הגמיאיני נא מעט מים. דבש כדי ליתן על הכיתית, ומפרש בגמ' [עיין ע"ז, ב'] מורשא קמא דכתיב בבריתא הוי על פי כתית לבדו בלא סביביו והוא דבר מועט. כתית, יש מפרשין שחין היוצא בעור הבשר, ובלע"ז פלורונק, וכשמגיע לעשות לחה הוא עושה ראש למעלה משופע והוא נקרא פי כתית הראש העליון. שאע"פ שהדבש עיקרו אכילה לא אזלינן ביה לשיעור גרוגרת או כדי משקין לרביעית כיון דרפואתו שכיחא, והוא משהו. ואזלינן בתר שיעורא זוטא לחומרא כדאמרי' בפרקין דלעיל [ע"ו א'] בעשבים דשערינן למלא פי גדי, אע"ג דגמל נמי אכיל להו משערינן לחומרא כיון דדבר חשוב הוא, וכן בכולהו. שמן כדי לסוך אבר קטן, מפרש בגמ' אבר קטן של קטן בן יומו, והוא אצבע קטנה שלו. ולפי שהמשיחה מן השמן מועילה למכה, לפיכך אדם מצניע שמן זית למשוח בו אצבע קטנה של קטן בן יומו (ד)כשנולד לו שם שום מכה. מים כדי לשוף, לשפשף ולהמחות בהן. קילור, שנותנין על העין. ושאר כל המשקין, שאין עושין בהן רפואה שיעורן ברביעית, רביעית הלוג, דהיינו ביצה ומחצה, שהרי הלוג ששה בצים. וכל השופכין, מים הסרוחין ברביעית, דראויין לגבל בהם את הטיט. ר' שמעון אומר כולם ברביעית, אף יין והחלב והדבש, ולא נאמרו שיעורין הנאמרין במשנה זו לכל אדם אלא למצניעיהן לכך בחול וחזר המצניע והוציאו חייב, אבל שאר כל אדם שהוציאו אין חייבין עליהן. וסבירא ליה לר' שמעון דמצניע עצמו בעי שיעורא ובציר מהאי שיעורין הנזכרים לא מיחייב, דאמרי' בפירקין דלעיל [ע"ה, ב'] דלית ליה לר' שמעון כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמותו שיתחייב המצניעו.
תנא כדי מזיגת כוס יפה מאי כוס יפה כוס של ברכה כוס של ברכת המזון, שהצריכוהו חכמים ליפותו כדאמרי' בברכות [נ"א א'] עיטור ועיטוף, הדחה ושטיפה, חי ומלא. צריך שיהא בו רובע וכו', מפורש בפירוש המשנה. חלב של בהמה כדי גמיעה, דהא [א]אדם [בינוני] קאי ולא לרפואה כלל [גליון: חלב של אשה ולובן ביצה כדי ליתן במשיפה, פי' ב"ט חך אל שיאף אליאלמסן]. לסוך אבר קטן בן יומו, כשיש לו בו מכה.
<h2>דף עח.</h2>
המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה, והוא שיעור גדול מלעשות תלאי לנפה ולכברה. מקשינן בגמ' [ע"ח, ב'] ניזיל לחומרא, כדי לעשות ממנו תלאי לנפה ולכברה. ומשני כיון דהדיק ליה למנא, כלומר, שהחבל אוכל העץ ומשבר אותו לא עבדי אינשי מיניה תלאי לדבר קשה אלא לדבר רך, דהיינו (סופה) [קופה] שהיא עשויה מלולבי תמרה. גמי לעשות תלאי לנפה וכו', לתלות בו ונפה וכברה אינם כבדים ודבר מועט סובלן. ור' יהודה פליג ומחמיר דבמועט מזה מיחייב, לעשות ממנו כדי מדת מנעל לקטן, לקשור אותה בו שלא תיפול מרגלי הקטן. ויש מי שמפרש מדת מנעל, להראותן לאומן כמדה זו אני צריך.
נייר, מעשבים עושין אותו. קשר של מוכסין, יש שנותן המכס בראש הנהר [ו]במקום אחר רחוק עומד מכס שני, וזה הראשון מוסר לו סימן להראותו למוכס שני שמחל על המכס או שנתנו לו. והסימן שלו הוא שדרכו לכתוב שתי אותיות [עפ"י רש"י צ"ל: גדולות] מאותיות שלנו. נייר מחוק, שאינו ראוי לקשר של מוכסין לכתוב עליו, לפיכך צריך שיעור גדול. לכרוך על פי צלוחית קטנה של פליטון.
<h2>דף עח:</h2>
עור שאינו ראוי לכתוב עליו תפילין ומזוזות, לפי שאין כותבין תפילין ומזוזות אלא על עור חלוק לשנים. וכותבין על חצי שהוא מצד השער ששמו קלף כותבין בו תפילין באותן הפנים החדשים שלא היו נראין תחילה, וכותבין על החצי שהוא מצד הבשר ששמו דוכסוסטוס, כותבין בו מזוזה מצד הפנים חדשים שלא נראו בתחלה. כלומר, שהכתיבה באמצע העור, ומזוזה ותפילין כאלו נושקין זה את זה, נמצא (השיעור) [העור] אינו כשר לתפילין, לפיכך משערינן ליה בקמיע. קלף שהוא ראוי לתפילין כמו שפירשתי שהוא נחלק לשנים ומצד שהוא נקרא. קלף שהוא ראוי לתפילין, כמו שפירשתי שהוא נחלק לשנים ומצד שהוא נקרא קלף הוא כשר לתפילין ומצותו בכך יותר ממזוזה, דמצות מזוזה לכתחילה על דוכסוסטוס, להכי משערינן ליה כפרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל, שהיא פרשה בפני עצמה בבתים שבראש. ואע"ג (דקבעי') [דקאמרינן] דמזוזה נמי אם כתבה על הקלף כשרה, אפילו הכי לא משערי' ליה בשמע והיה אם שמוע כשיעור מזוזה, דאזלינן לחומרא כיון דראוי לתפילין משערינן ליה בפרשת שמע לבדה. ובדוכסוסטוס שמצות מזוזה ליכתב עליו, ואם כתב תפילין עליו פסולין אליבא דהלכתא, משמע דלא מיחייב אלא כשיעור מזוזה כולהו דהיינו שמע והיה אם שמוע. ובין בקלף ודוכסוסטוס לא משערינן בקמיע או בקשרי מוכסין שהוא מועט דמועט והוי חומרא, לפי שדמיהן יקרין לא עבדי מיניה כלל קשרי מוכסין.
דיו כדי לכתוב שתי אותיות, להיותם סימן על כלי של חוליות או על קרשים כדי לזווגן. כוחל כדי לכחול עין אחת, ודרכן של צנועות לכחול עין אחת לבדה, שהצנועות הולכות מעוטפות ואין מגלות עין אחת וכוחלות אותו וכשנתרפאו מכסות אותו העין ומגלות השני וכוחלות אותו. ואע"ג דחזינן בגמ' [פ' א'] דלעירניות בעינן שיעור לכחול שתים עינים, איכא למימר דההיא ר' שמעון היא דסבר שלא נאמרו שיעורין הללו אלא למצניעיהם וסתם מתני' לא סבר כוותיה.
דבק, גלוד בלע"ז. כדי ליתן בראש השבשבת, כגון זמורה ומתרגמי' שבישתא, שנותנין בהן דבק ונועצין אותו בקרקע או באילנות ובאין עופות ונוחין בהן ונתפשין וצדין בהן את העופות. זפת וגפרית כדי לעשות נקב, כדי לסתום נקב גדול שנסדקת החבית ומקלח היין בחוץ מרוב רחבו, וכשהוא רחב זה שמקלח, אין דרך לסתמו בשעוה לפי שאינה נדבקת בכלי כזפת והגפרית. אבל בנקב קטן שאינו מקלח אלא שותת ויורד משערינן בשעוה. ובירושלמי משמע כן דתני על זפת וגפרית, אמר רב הושעיא במזנק. ובבריתא [פ' א'] תני שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן של יין, לפי שהיין זב דרך נקב קטן יותר משמן ודבש שהן משקין עבין. ובא למעט דבש ושמן שהוא שיעור גדול.
חרסית, וראוי לעשות ממנו כמין נר קטן לצרוף בו זהב. וטיט, ראוי לעשות ממנו פי כור של צורפי נחשת ואם יעשוהו מחרסית יתבקע מרוב חמימות כיבוי הנחשת. סיד, כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות. לפי שדרכן לסוד את כל הגוף להאדים, ומי שהוא פקח אינו סד בבת אחת אלא אצבע היום ואצבע למחר עד שישלים את כל הגוף. ר' יהודה אומר כדי לסוד כלכול, והוא צידעא, בלע"ז פולש. והא מחמיר מדרבנן כי היכי דחזינן דמחמיר ר' יהודה בחבל. ור' נחמיה מחמיר מכולהו, וקאמ' כדי לעשות אנטיפי, מפרש בגמ' לעשות ממנו סמנין לכלי העשוי למכור בו יין או שמן, שמסמנין בו בסיד עד כאן בדינר, ומחייב ר' נחמיה אפילו בסימן אחד. אדמה כחותם המרצופין, כלי עץ גדולים שנושאין בהן פרקמטיא בספינות וחותמין אותם. כחותם האגרות, שחותמין אותם שלא יקרא בהן איש אלא מי שנשתלחו לו. לזבל כרישא [צ"ל: כרוב] בלע"ז פורי יהו [אולי צ"ל: והוא] אלכארת. כרישא, קפלוט ושיעורו קטן משל כרוב. על מלא כף סיד, כף של סיידין שמערבין בו חול כדי לחזקו, אע"פ שהוא אינו לבן כל כך ומקלקלו בזה, אבל מתקן הוא לענין חיזוק.
[גליון: ת"ר] הוצין של עץ, שקורין בלעז אמרנש. לכפיפה מצרית, שהוא נמי עץ. סיב, גמי הוא אבל הוא תלוש שאין עושין ממנו לא חבלים משיחות אלא שמדרין [אולי צ"ל: מבדרין, כלומר מפזרין] אותן בקרקע הבית לנוי או לחמם הבית. ועושין ממנו כמין מסננת, כלומר, שלוקחין מהן וכופלין אותן ומשימין אותו על פי הכלי שמריקין בו את היין כדי שלא יצאו היתושין דרך פיו. רבב, כמין שומן חזיר או חלב בהמה [גליון: שאינה] טהורה, כדי להטיח מקום המכה, והאספלנית [נותנין] על אותה הסרה [?]. והכל מפורש בפי' המשנה.
<h2>דף עט:</h2>
קלף, מפורש בפירוש המשנה. וקמ"ל רב השתא שעל קלף ראוי לכתוב בין תפילין בין מזוזה, אבל בדוכסוסטוס אין ראוי לכתוב אלא מזוזה. וזו היא מצוותיו [צ"ל: מצוותו] לפי שהוא יותר חזק, ומצות מזוזה שתהיה משורטטת כולה ואם לא היתה קשה ועבה לא היתה מתקיימת. אבל תפילין אין צריכין שרטוט אלא שיטה ראשונה, משום דר' יצחק [גיטין ו', ב'] דאמר אסור לכתוב ארבע אותיות אלא בשרטוט, וכיון שמשורטט הראש הדף סגי ליה בהכי, ולפיכך הוכשרו להכתב בקלף. גם לפי שאדם כופל אותם בכמה כפלים כעיגול ספר תורה ונגללין מתחלתן לסופן ומעמידין אותן בבית אחת קצר וצר, טוב הוא לזה הקלף שהוא דק הרבה, מה שאין כן המזוזה שאין צריך לדחוק בה, ויש מספר לשיטותיה עשרים ושתים אין לפחות מהן ואין להוסיף עליהן ומונחת בתיק ארוך כמדת גבהה ראוי לה דוכסוסטוס שהוא עב.
<h2>דף פ:</h2>
קולמוס, שכותבין בו. ואם היה עבה או מרוסס שאינו ראוי לקולמוס שיעורו לבשל בו כדי ביצה קלה, דהיינו ביצי התרנגולת, דקים להו לרבנן שקלה היא לבשל מכל שאר הביצים. ובגמ' [פ', ב'] מפרש לא לבשל כל הביצה אלא כגרוגרת ממנה דכל שיעור אוכלין בשבת מכגרוגרת. וטרופה ונתונה באלפסי, שהיא מתבשלת מהרה לשלהבת העולה מן הקנה: עצים [לפנינו: עצם] כדי לעשות תרווד, כף בלשון הקודש, בלע"ז קוליי'ר. לעשות חף, חף של פותחת של עץ שנשבר ממנה שן אחד. ור' יהודה מחמיר כמשפטו בחבל. זכוכית כדי לגרוד בו, להחליק בו ראש הכרכר שקורין בלע"ז דיויל. כדי לזרוק בבהמה דלא טרח איניש למשקל צרור משום עוף להבריחו, דבקלא בעלמא דרמי ליה אזיל ליה.
<h2>דף פא.</h2>
אבנים של בית הכסא שהתירו לו חכמים לטלטלן משום דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, והוא לאו לא תסור, שהוא אסור (אסורה) [איסורא] דרבנן כגון טלטול, אבל איסורא דאורייתא, כגון לאו של כלאים והדומה לו לא דחי, המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק. וקא שאיל השתא שיעור האבנים שיהיו ראוין בקינוח, דאי לא חזי להאי, טלטול שלא לצורך הוא. ובפחות משלשה פעמים (כי) לא מיטהרי בקינוח. כמלוא היד, בין שלשתן שיוכל להחזיקם בידו אחת. ודוקא מקורזלות, כלומר, עגולות או חלקות, שאם לא היה כן היו מזיקין לשניו התחתונות. כזית כאגוז כביצה, שלש מכניסין לקינוח ומקנח זו אחר זו [גליון: בבת] אחת, אחת מקנח [גליון: בכזית] ואחת כאגוז ואחת כביצה, בתחלה מקנח ומהלך סביבותיו. אבל לא את הפיס, כמו שקל פיסא, כמו רגבי עפר. הואיל ומיפרכא לא חזיא לקינוח ואסור לטלטל. כרשיני בבלייתא, לפי שבבל ארץ לחה והמחרישה מעלה רגבים, לפיכך מייחס אותם לבבל. אם יש מקום קבוע לבית הכסא, שאם ישתיירו בהם ערבית יקנח בהם שחרית, שרינן ליה מלא היד, ואם לאו לא שרינן ליה להכניס אלא אחת. והוא כהכרע, כלומר, כשיעור המכריע והיא כאגוז דנפיש מכזית וזוטר מכביצה. מדוכה קטנה של בשמים, ומלאכתה לאיסור ואסורה לטלטל אפילו לקינוח דמוקצה הוא מזה הענין. ואם יש עליה עד קינוח, המעיד שעשויה לכך מותר לטלטלה לקינוח. מהו להעלותן לגג אחריו אם עלה שם לפנות מי חיישינן לטרחה יתירא או לא [בגליון: מספר תיבות קשות לקריאה] וכו', ומוקמינן בפרק מי שמתו [ברכות י"ט, ב'] בלאו דלא תסור, והכא נמי טלטול מדרבנן אלאו דלא תסור סמכינן ליה ובמקום כבוד הבריות נדחה. משום דרבה וכו', והכא חיישי' (דלא) [דלמא] שקיל מעילאי ממקום שהוא גבשושית ושדי לתתאי למקום שיש בו גומא ומשוה החרישה והוי תולדה דחורש. בבית שייך בנין והוא שמשוה הגומות בנין הרצפה הוא ובשדה מתקן החריש. צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו, דלא אמרי' צרור זה מלחלוחית הקרקע הן יונקין וכשמגביהן הרי הוא כעוקרן מגידוליהן. והתולש ממנו, כלומר, שהתולש ממנו בשבת חייב חטאת דכמחוברין דמי, אפילו הכי שרי להגביהן דלא מיקרי עוקר, שהרי גם בעודן בידו הן יונקין מאויר דהא ליכא חציצה. ואפילו הוה בזה איסור שרינן משום צורך הבריות.
<h2>דף פא:</h2>
והכי קא אמרי' בגמ' מתקיף לה רב כהנא אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך, להגביה עציץ נקוב מן הקרקע ולהניחו על גבי יתדות. ובהדיא קא אסר ומחייב המגביהו משום תולש והמורידו מן היתדות לארץ משום נוטע. וצריך עיון אמאי לא כתבה הרב אלפאסי ז"ל.
אסור לקנח בחרס משום סכנת הכרכשתא. אמרה להו מאי אעביד לכו וכו', סבורה היתה שהם לא היו בקיאים בהתרת כשפים, וסברה שבעבור שנשמרו באלו הדברים לא הזיקום כשפיה. ולמדה אותם אלו השלשה שמזיקין לאדם כשאינו נשמר וטהר [?] מהם. ולא אכיל כרשא ירקא מכישא דאסר גינאה, כלומר, שלא יתלוש אחד מהם מתוך האגודה בעודנו קשור בקשירת הגנן אלא יתיר קשרו ויאכל מהם.
<h2>דף פב.</h2>
מקנח בחרס, כדקאמר בסמוך בחרס דאוגני כלים (שהמחלק) [שהם חלקים] ואינו מסרט ואינו מקנח בצרור דלאו בר טלטול הוא. אי נמי משום דמפריך איפרוכי. ואינו מקנח בעלין, פי' מחוברין וחיישי' דילמא תליש להו. מקנח בעלין שהרי יבשין הן וליכא משום תלישה, ולא גזרי' יבשין אטו לחין דאית בהו תלישה. ואינו מקנח בצרור, כדאמרי' שמא ישימנו במקום גומא ומיחייב משום חורש, ולפום גירסת הרב רבינו שלמה ז"ל [עיין רש"י ד"ה ואינו מקנח בצרור] וכל הספרים הנמצאים אתנו משמע דמותר בלחין ואסור ביבשין ומשום שימוש במחובר לא מיתסר, כדאמרי' בעירובין בפרק שלישי, דלא אסרו אלא באילן ובקנים ובעוזרדין ופרישין שהן קשין ונשברין במהרה אבל בעשבים לחין לא שכיח שבירתם. רוח רעה, היינו ריח הפה שהזבל נרקב במעיו ומוציא הרוח דרך פיו. רוח זוהמא, כל גופו מסריח בזיעה מסרחת שהרי נבלע [ב]בשרו ובאיבריו והוה לו לזיעה מזוהמת. ואינו יכול לפנות, שאין הנקב נפתח. יסתלק לצדדין, כשיבדוק עצמו בזוית זו יסתלק בזוית אחר ויבדוק. טייעא, ישמעאל. הנכנס לסעודת קבע [גליון: צריך שיבדוק עצמו], וגנאי יהיה לו אם יצטרך לעמוד מתוך הסעודה וליפנות. עשרה פעמים, ימתין בין פעם ופעם ויבדוק עצמו. ואמרי ליה ד' פעמים של עשר עשר, דהכי עדיף טפי שהילוך מרובה מוריד הזבל לנקב.
חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו, כשמסדרין פצימים או קורות ועושה צואר של קורות בארץ ויש חלל בין זה לזה סומכין מתחתיו כדי שלא יתעקם והוא שיעור מועט, ר' מאיר אומר כדי לחתות בו את האור, מקירה [צ"ל: מכירה] גדולה, שאפילו גחלת קטנה אינו ראוי לחתות כי אם בחרס גדול מפני שהוא נכווה. והאי כדי לדחות ר"ל לפי ששיעורא דר' מאיר נפיש משיעורא דר' יהודה ומדקתני כדי לחתות ולא קתני כדי שיקח, משמע שגחלים רבים יש שם וחותה אדם מהם כרצונו. ר' יוסי אומר כדי לקבל רביעית מים, שהוא מועט משיעורא דרבי מאיר. והכי קאמר קרא, לא מיבעיא שיעורא רבה, דהיינו לחתות אש מיקוד, דלא משתכח אלא אפילו שיעורא זוטא, דהיינו לחשוף מים מגבא לא משתכח.
א"ר עקיבא מנין לע"ז שמטמאה וכו', איידי דאיירי בפרק המוציא בסופו ואייתי פסוק לשיעורא [?] כלי חרס זכר לדבר, אדכר נמי הכי שהעמידם מנין בבא ראשונה כר' עקיבא דמטמא במשא. אי נמי אליבא דרבנן כשרץ, כדכתי' שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא [גליון: ואסור] אליבא דדברי הכל. ומשום דבעי למיתני בהדיה מנין שמרחיצין את המלה כלל להו להנך מנין כולהו. במשא, אדם הנושאה. אי נמי באבן מושמא, כגון אבן ששמוה על גבי יתדות וכלים [גליון: שהושמה כבר ע"ז על זו האבן ודרך האבן לשום אותה על גבי כלים] תחתיה, כדכתי' והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא [גליון: וכן מטמאין אבן זו שנתיישבה בו ע"ז עליה כמו] ונדה או זב יושבין עליה אע"פ שלא הכבידו על הכלים טמאים הכלים, כדכתי' בכל אשר יהיה תחתיו, וכתי' תזרם כמו דוה, בע"ז משתעי. וכשם שנדה וזב מטמאין במשא ובאבן מושמא (הם) הכי נמי ע"ז. והאי דאיתקש ע"ז לשרץ, דכתי' שקץ תשקצנו, מוקים לה ר' עקיבא למשמשי ע"ז שאין מטמאין אלא כשרץ, מה שרץ אינו מטמא במשא אף משמשי ע"ז אינן מטמאין במשא, והם הכי נמי כע"ז דקימא לן שתופסת את דמיה לאיסור, כדכתי' והיית חרם כמוהו, כל שאתה מהיה אחריו הרי הוא כמוהו, ואותן הנתפסין מטמא כשרץ. ובהא פליג ר' עקיבא ורבנן דסבירא להו דהאי שקץ תשקצנו אגוף ע"ז עצמה קאי, ור' עקיבא סבירא (להו) [ליה] דאוהיית חרם כמוהו קאי, דהיינו נתפסין שדינן, ודין משמשי שלה ראוי כאחד [?] שהרי אין איסורם מחמת עצמם אלא מחמת דבר אחר.
<h2>דף פג:</h2>
מנין לספינה שהיא טהורה, בספינה של חרס צריך קרא דלספינה של עץ לא איצטריך קרא, דהא ילפינן לה משק מה שק מיטלטל מלא וריקן ואינו נשבר, אף כל מיטלטל מלא וריקן, יצאו כלי עץ שאינן מטלטלין מלאין וריקנין דהיינו כשמחזיקין מארבעים סאים ולמעלה, אלא נשברים אם יטלטלום מלאים טהורים. אבל כלים של חרס דלא כתיבי בפרשת מדין, מצינן למימר דטמאין כי היכי דאשכחי' להו חומרא שמטמאין מאויר ואשכחן נמי דלית להו טהרה במקוה, להכי קא בעי קרא מנא לן דספינה של חרס נמי ההולכת בים שהיא טהורה כיון שהיא גדולה כל כך שיכולה ללכת בים. דרך אניה בלב ים, פשיטא דרך אניה בלב הוא ולמה נעלם משלשה, שאמר שלשה נפלאו ממני, אי [אולי צ"ל: אלא] זה רוצה לומר, האי דאיתקשיא אניה לים דמה ים טהור דכתי' אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, אף אניה טהורה, מספקא ליה ולא ידע כמו שמצינו שהיה שואל טעם לפרה אדומה דמזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא. ובדרך הנשר בשמים שואל טעם למה נבלת עוף טהור מטמא בגדים אבית הבליעה, דהא כתי' לעיל מיניה ונבלת נשר שהוא עוף טמא לא מטמא בגדים אבית הבליעה, דהא כתי' לעיל מיניה אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, וסמיך ליה והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו, וקאי אעוף דסמיך ליה ולא קאי ליה אחיה. ובדרך נחש עלי צור שואל נמי טעם למה הנחש אינו מטמא, נימא קל וחומר מחולדה מה חולדה שאינה ממיתה מטמא, הנחש שממית ומרבה לו טומאה אינו דין שיטמא. ובדרך גבר בעלמה שואל למה אם שמשה בתחלת היום אז אם תפלוט תוך כל שני ימים טמאה אע"פ שנשתהה במעי אשה ארבעים ושבעה שעות, ופולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה אע"פ שאין שם אלא עונות שלימות ומקצת מסוף יום ראשון ומקצת מראש יום שלישי טהורה, דאמרינן דמסריח היא, אע"ג דלא אישתהי בבטן האשה אלא עשרים וששה שעות, אלא גזירות הם כל אלו ונעלמה מעיני כל חי החכמה. ולפי שהיה שלמה גודר גדרים ועושה סייגים למצוות, כדאמרי' בשעה שתיקן שלמה עירובין וידים, כדכתיב אזן וחיקר ותיקן משלים הרבה מלמד שעשה אזנים לתורה, לפיכך היה מחשב באלו הארבעה הנזכרות שהלכה בהם התורה לצד קולא, אם היה מוצא בחכמתו להם טעם ובקש ולא מצא והניחם על הקבלה ולא החמיר בהם. ודבר מיטלטל מלא וריקן על ידי שוורים, אע"ג דעל ידי אדם לא הוה מיטלטל, כגון ספינת הירדן שטוענין אותה ביבשה ומורידין אותה למים על ידי שוורים, או כגון עגלה שבנוי עליה תיבה גדולה עד מאד והיא מיטלטלת על ידי שוורים טמאה.
אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת, שהרי כמה שנים נשנית משנה זו דספינת הירדן טמאה לא הוה ידעינן מאי טעמא דהא דומיא דשק בעינן, מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן, וספינת הירדן הא מחזקת יותר מארבעים בלח שהן כורים ביבש. ובא ר' חנינה בן (עקיבא) [עקביא] ופירש טעמא לפי שטוענין אותה ליבשה ומורידין אותה למים, וקמ"ל דטלטול על ידי שוורים שמיה טלטול. ולית ליה לר' חנינא בן עקביה האי (תוכחה) [אולי צ"ל: הוכחה] דרך אניה בלב ים, דאי הוה ליה אפילו ספינת הירדן טהורה, דהא אזלה בלב ים, והכי מוכח בגמ' [פ"ג ב'] אבל ילפינן מיניה לתיבה העשויה בראשי העגלה דמטמאה אע"פ שמחזקת ארבעים סאה, כיון דטלטול על ידי שוורים שמיה טלטול. לעולם יזדהר איניש וכו', יהיה זריז ויזהר כשיאכל התאנים והתמרים והרימונים שלא יאכל תולעתם מפני הסכנה.
<h2>דף פד:</h2>
מנין לערוגה שהיא ששה טפחים שזורעין לתוכה חמשה זרעונין, ואפילו הכי לא ינקי מהדדי. ובין זרע לזרע יהיה שלשה טפחים, כגון שיטע באמצע כל רוח שני טפחים פחות חומש באורך וברוחב שיעור גרעין, מישאר חרב סמוך לקרן שני טפחים וחצי חומש. וכן הקרן השני שני טפחים וחצי חומש, כן משפטו לכל רוח, נמצא שבין זרע רוח מזרחית לזרע רוח דרומית שלשה טפחים [גליון: כשתמדוד אלכסון של שני טפחים] וחצי חומש על שני טפחים וחצי חומש, תמצא שהם שלשה טפחים, דהא קימא לן כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא, ואלכסון שנים על שנים הרי ארבעה חומשים, וחצי חומש מזה שהיה לנו הרי שלשה טפחים באלכסון בין זרע לזרע, וכן לכל קרן וקרן, ואחת באמצע, גרעין אחד לבדו שאם יעשה שנים או שלשה לא יהיה ג' טפחים בינו לבין זרע צפון, וכן בינם לבין זרע דרום. אבל בארבעה הרוחות זורע בכל רוח שני טפחים פחות חומש באורך ברוחב שיעור גרעין לבדו כזה, וכן לכל רוח ורוח, אבל באמצע גרעין אחד לבדו ואסור לו לעשות ערוגה אחרת בסמוך לה שהרי לא היה ביניהם אלא שני טפחים גובל כל ערוגה וערוגה, דהיינו טפח כמלא רוחב פרסת כל רגל, כדכתי' והשקית ברגליך כגן הירק וערוגה ששה כמו שאמרנו חוץ מגבוליה שהן טפח מכאן וטפח מכאן, אבל אם ירחיק ערוגה מחברתה שיעור טפח מותר שהרי יש בין זרעוני ערוגה זו לזרעוני ערוגה זו שלשה טפחים. כיצד, שני גובלי הערוגות וטפח אויר ביניהם. ואם לא ירצה לזרוע גרעינין הרבה ממין אחר כאשר פרשנו, אלא גרעין אחד לבדו מכל זרע, יכול לזרוע בה תשעה גרעינין מתשעה מינין ובין כל גרעין וגרעין שלשה טפחים חוץ ממקום הגרעין.
<h2>דף פו.</h2>
מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי, לשימושיה שהיא טמאה עד יום רביעי. וביום השלישי אכתי לא מסרח אותו שכבת זרע וראוי להזריע הוא, כלומר, ראוי לקלוט ולהיות ולד נוצר ממנו, שנא' היו נכונים לשלשת ימים, שהקפידה תורה על פולטת שכבת זרע בשעת מתן תורה, והצריכם לפרוש מנשותיהן ג' ימים, שהרי ביום הד' נצטוו על זה ולא קיבלו תורה עד יום שבת, שהוא רביעי לפרישה שאפילו היו פולטות לא תזיק להם בצאתו לאויר העולם. אבל לא יכלו לקבל תורה בששי בשבת שאם היו פולטות היו טמאות, נמצא שחמש עונות שלימות הן, דסבירא לן דבהשכמה ירד משה להזהיר ישראל שלא יגשו אל אשה, וזהו ששים שעות שתעמוד בגוף האשה שאם פחתה מזה השיעור טמא. ואם תאמר למה לא קיבלו תורה בליל יום שבת. ומתרץ בגמ' [פ"ו ב'] משום דכתי' לא בסתר דברתי, ובפרהסיא רצה הקב"ה לתת תורה לישראל. ור' עקיבא קתני להאי מתני' משום ד[ב]ברייתא הכי תניא ר' עקיבא (קתני לה) אמר לעולם חמש ואם יצתה מקצת שעה ראשונה הרוצה לטהרה צריך שישלים לשיעור פליטתה שעמדה שם חמש עונות שלימות במעי האשה בלא פחות. אבל בשביל האנשים לא הוצרך לפרישה גדולה כזו שהרי ביום אחד סגי ליה כדין בעל קרי, אלא ודאי בשביל הנשים הקדימה להפרישם ושכבת זרע עד שתצא לאויר העולם לא מיטמא, דהא כתיב ורחצו במים וטמאו עד הערב, משמע שאם תטבול תכף ששימשה טהורה, אבל משום טומאת נדה או זבים ומצורעים לא הקפידה לנו לפי שכל אלה חולי הוא וכל מי שיש בו אחד מאלה לבו דוה עליו, אבל בעל קרי ופולטת שכבת זרע שהם עצמם גרמו להם הטומאה ומחמת תענוגם הזהירם הקב"ה כדי שיקבלו את התורה ברתת ובאימה ובזיע. ופולטת שכבת זרע משמע דכרואה מעצמה חשבינן לה, דאי כנוגעת בשכבת זרע חשבינן לה לא אתסר לנוגע לשכבת זרע שיזהר ממנו כמו שלא הוזהר על נגיעת המת שהוא חמור ממנו. ויש מי שגורס במשנתינו לפולטת ביום השלישי, כלומר, שהיא טהורה שנא' היו נכונים לשלשת ימים כי ביום השלישי, כלומר, לפרישתכם סבירא להו בחמשא בשבת עבוד פרישה ולא בהשכמה, אלא סמוך לערב שהיה בו קצת יום ראשון וקצת מיום שלישי ואמצעי שלם, טהורה דמסריח הוא, ור' אליעזר בן עזריה קתני לה דלא קפיד אעונות אלא אימים ולעולם אם שמשה בתחלת היום אם תפלוט אותו כל אותו היום ומחרתו כלו שהן, ארבעים ושמונה במעי האשה, וגזירת הכתוב הוא שתלה בימים ולא במנין שעות. ועל כגון זה נאמר, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ושכבת זרע הפולט מן האיש שלא נכנס במעי האשה אע"פ שמסריח עדיין ראוי להזריע אפילו לאחר עשרה ימים, כל שהיא לחה או שתוכל לחזור ללחות מטמאה את האדם הנוגע בה.
מנין שמרחיצין את המילה וכו', כלומר שמחמין לו חמין אפילו בשבת לפי שמצונן הוא ואפילו ביום השלישי, וכל יום שלישי ושני ויום ראשון אחר המילה, שאילו קודם המילה, אם לא היה להם חמין שהוחמו מערב שבת אסור להחם לו בשבת ואין מלין אותו עד לאחר השבת, דגברא לא חזי למילה אלא אם כן היה להם חמין שהוחמו מערב שבת, לפי שהמים חמין מבריאין גוף התינוק ומחזקין אותו ובלא חמין חולה מקרי ואין מלין אותו בשבת. ומשנה זו ר' אלעזר בן עזריה קתני לה, דאי אליבא דרבנן לא שרי ביום השלישי לחלל עליו את השבת אלא ביום הראשון לבדו. והלכה כר' אלעזר בן עזריה בהרחצת כל גופו ואפילו להחם לו חמין בשבת מפני שסכנה הוא לו אפי' ביום השלישי ולא מיבעיא תרי קמאי.
ומנין שקושרין לשון של זהורית וכו', ומנין שהבטיחם הקב"ה שיראה להם בפרהסיא האות הגדול הזה דכתיב אם יהיו. בגמ' ירושלמי [בפירקין הלכה ג'] מפרש בתחלה היו קושרין כל אחד ואחד מישראל לשון של זהורית בחלונות בעלייתו וכפי מעשיו של אותו האיש היה מראה לו, והיו מתביישין זה מזה, התקינו שלא יהו קושרין אלא בחיל. ועדיין היו מתביישין כל ישראל כשלא היה מלבין, התקינו שיהו קושרין בהיכל שלא היה נראה לאנשים ולנשים. ועדיין היו מתביישין זה מזה, התקינו שיהיה כולו בראש שעיר המשתלח ולא היה רואה אלא מוליכו לבדו.
ומניין לסיכה שהיא כשתייה, לענין איסורא דקאמר ולא לענין כרת, ומשום הכי תנא אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, מה שלא אמר בשאר (האם מדחי ומים) נמצא שמשוה סיכה לביאת מים בקרבו דזהו שתייה.
<h2>דף פט:</h2>
המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה, דהיינו ביצת התרנגולת. ולא לעשות מהם גחלים כל כך שתוכל ביצה אחת להתבשל בגחליה. דלא בעינן כולי האי, אלא שתוכל להתבשל בשלהבת האש שתהא טרופה שבורה ונתנוה בתוך האלפס שהוא נוחה להתבשל, ולא כולה אלא כגרוגרת ממנה. ואע"ג דתנא בפרקין דלעיל גבי קנה מרוסס להכי (מסדר) ומיהו דס"ד קנה אינו ראוי לכלום כשנשבר אלא להסק קאי, אבל עצים דקין שראוים מהם שינים לפותחת כשנשברו שניו, אימא אפילו כדי לעשות מהם אחת נחייב, קמ"ל כיון שדרך העולם להסיקן משערינן ליה בהיסק.
תבלין, כגון קנה וקנמון ומצטרפין זה עם זה, שאם יש בין כולם כדי לתבל ביצה קלה, כלומר, כגרוגרת ממנה. קליפי אגוזים, קליפתן העליונה שנושרת מעליהן מאליה. וקליפי רימונים, שדרך העולם לצבוע בהן בגד קטן. פי סבכה כמין ציץ במצח. מי רגלים, מפרש בגמ' שהוסרחו, שכבר עברו עליהם ארבעים יום ועומדים לכבס בהן את הכתם.
<h2>דף צ.</h2>
פלפל כל שהוא, אפילו אחד מיחייב שהוא עשוי להסיר ריח הפה. ואע"ג שהוא עשוי לתבלין ועשוי נמי לרפואה, אזלינן בתר רפואתו לחומרא. עטרן כל שהוא, (דחצי) [דחזי] לצלחתא, כאב חצי (הראשון) [הראש], כלומר, למשוח בו ראשו. ריח רע שמעשנין בהם החולין והתינוקות, כגון חלתית להבריח מהן המזיקין. וכן מיני בשמים לרפואה עשויין. מיני מתכות כל שהוא, שראויין לעשות מהן דרבן לבהמה. מאבני המזבח, שיש בהן קדושה וחייב כל אדם לגנזן אפילו משהו מהן ולפי קדושתן הן חשובין. אף המוציא משמשי ע"ז כל שהן, דתיקון גדול עושה כשמוציא ע"ז מביתו, ולא דמי למוציא את המת לקברו דהתם לא הוה איסורא רבה עליו כשמעמידו בביתו [גליון: אבל הכי איכא איסורא רבה עליו].
המוציא קופת הרוכלין וכו', אינו חייב אלא אחת. ואם תאמר פשיטא דהא הכל בהעלמה אחת הוא, ואפילו הוציא וחזר והוציא (ו)אינו חייב אלא אחת. ויש לומר אפילו לר' יהושע דאמר תמחויין מחלקין, שאם אכל כזית חלב מבושל וכזית חלב צלי מיחייב תרתי, אע"פ שהם בהעלמה אחת, אבל בהוצאת מינים הרבה שלא תקנם הוא, לא מיחייב אלא אחדא הוצאה דמה לו מין אחד ומה לו שני מינין, דמה הוא החשיבות שיש בהוצאת מין זה ממין זה, אבל מטעמים דדבר גדול הוא מיחייב תרתי. זרעוני גינה וכו', לפי שאין אדם טורח להוציא לזריעה בפחות מכגרוגרת וכל אחד ואחד לפי חשיבותיו.
<h2>דף צ:</h2>
חגב חי כל שהוא, דחזי לתינוק מה תאמר דילמא מיית ואכיל ליה [גליון: דהא טהור הוא בלא שחיטה]. מת כגרוגרת, דהא מותר באכילה ואוכל אדם הוא. ציפורת כרמים, כך שמה ועושין ממנה רפואה כשהיא מתה, וכל שכן בעודה חיה דראוייה לקטן. [גליון: ציפורת כרמים אמר רב פיליא ביארי אמר אביי ומשתכחא בדיקלא דחד גברא ועבדי לה לחכמה אכיל לה לפלגא דימינא ופלגא דשמאלה ראמי ליה בגובתא דנחשא וחתים ליה בס' גושפנקא ותלי ליה באיברא דשמאליה, וסימניך לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, וחאכים כל מה דבעי וגמר כמה דבעי והדר אכיל לאידך פלגא דשמאלה דאי לא מיתעקיר. [כל זה מגמ' צ' ב'] ועוד שמצניעין אותה לרפואה. חגב טמא שיש לו ארבע רגלים בארבע כנפים ואין קרסוליו חופין את רובו, אע"ג דלא חזי לגדול חזי לקטן לשחק בו ורבנן סברי לא חזי לתינוק דדילמא אי מיית [גליון: וחיישי'] אכיל ליה וגדולים מצווים על הקטנים, כדאמרי' ביבמות [קי"ד א'] לא תאכלום לא תאכילום.
המצניע לזרע ולדוגמא וכו', לדוגמא להראות לכל שיש בידו אלו המינים ויבואו לקנות ממנו חייב [ב]כל שהוא, כלומר, המצניעו לבדו אע"פ שהוא פחות מן השיעורין הנזכרין במשנה בפרק המוציא ובפרק א"ר עקיבא, וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו (היודע) [הידוע] למעלה, כל אחד ואחד כשיעור המפורש בו, בזרעונין חמשה, ובזרע קישואין או דלועין או פול המצרי שנים שנים. ובשאר דברים, כגון יין ואוכלין או גמי, כשיעור המפורש בכלל גדול והמוציא. ובגמ' [צ' ב'] פריך למה לי למיתני המצניע ליתני המוציא לזרע ואנא ידענא כיון שהוציא בכוונה זו כאילו הצניעו לכך [גליון: דמי]. ומתרץ לה כי תנא הכי שאע"פ ששכח בשעת הוצאה למה הצניעו והוא מוציאו סתמא כיון שהצניעו לזרע ולדוגמא, אע"פ שבשעת הוצאה לא הוציאו בפירוש לזרע מיחייב אמשהו שחשב בראשונה, ולא אמרי' בטולי בטלה למחשבתו הראשונה ולא לחייב אלא כשיעורין הנזכרין בכל אדם, אלא מיחייב במשהו כפי מחשבתו הראשונה אפילו בחטה אחת. חזר והכניסו, זה שהצניעו פחות מכשיעור והוציאו אם חזר ונמלך שלא לזרעו והכניסו, אינו חייב בהכנסה זו אלא א"כ יש בו שיעור שלם [גליון: דכיון] שנמלך שלא [גליון: לזרעו] ביטל מחשבתו [גליון: והרי הוא] ככל אדם.
<h2>דף צא:</h2>
המוציא אוכלין ונתנן על האיסקופא, מוקים לה בגמ' באסקופת כרמלית שגבוהה שלשה ורחבה ארבעה. אפילו הוציאן הוא עצמו לרשות הרבים פטור שהרי לא עשה מלאכתו בבת אחת דהוה ליה עקירה מרשות היחיד והנחה בכרמלית והדר [גליון: עבד] עקירה מכרמלית והנחה ברשות הרבים, הא אם הוציאו בבת אחת שלא הניחו בכרמלית אלא שעבר דרך עליו חייב, ולא אמרי' מהלך כעומד דמי כדקסבר בן עזאי.
קופה שהיא מלאה פירות ונתנה על האסקופה החיצונה, דזהו רשות הרבים גמורה אלא שנשאר מקצת הקופה עדיין מבפנים, אע"פ שרוב הפירות מבחוץ, כגון שאם היו שם [גליון: בקופה] שלש סאין חרדל והשנים סאין מבחוץ והסאה השלישי הוא מבפנים עדיין לא אמרי' כיון שרוב הכלי הוא מבחוץ כמאן (דנפיל) [דנפיק] כולו דמי וליחייב, קמ"ל מתני' דפטור, [דלא] (ד)אמרי' כיון שרוב הכלי הוא מבחוץ כמאן (דנפיל) [צ"ל: דנפיק] כולו דמי [דבעינן] שיוציא כל הקופה בבת אחת בלא שום שיור [גליון: טלטול] עד שתצא כולה מרשות היחיד, אבל זאת הקופה שהוציא ראשה האחד תחלה והניח ראשה בקרקע רשות הרבים אע"פ שחזר [גליון: והגביה חציה... הנשאר מבפנים ודחה אותה לחוץ] והגביה פטור דכלל מה שבכלי ככלי לבדו הוא חשוב ולא נעשית מלאכת זה הכלי בבת אחת, שהרי הונח ראשו תחלה בארץ קודם שיצא סופו מבפנים.
<h2>דף צב.</h2>
המוציא בין בימינו וכו' שכן היתה משא בני קהת, מפורש בתלמוד ירושלמי [בפירקין הלכה ג'] ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה, שמן המאור בימינו ושמן המשחה שהוא מועט ממנו בשמאלו, וקטורת הסמים בחיקו ומנחת התמיד בכתפו. לאחר ידו, על גבי היד. ובמרפקו, אצילי ידיו איישלש. ובאפונדתו, אזור חלול ומשים בו מעותיו וקשרה ותלה ראש האזור למטה. ואין זה דרך המשמרים לעשות כן לפי שהקשר עשוי להתיר מאליו, אלא פיה למעלה סמוך לקשר שחוגר בה מתניו ומשמש בה בכל שעה ושעה. אי נמי בין אפונדתו לחלוקו, חציה מכאן וחציה מכאן נתלית על האזור ופעמים שמכביד מצד האחד ונופל לארץ. בשפת [גירסת הרי"ף: חפת] חלוקו, שפה התחתונה וכיון שכל כך רחוק מידו אינו מקום נשמר. אי נמי פעמים שניתרת התפירה מחמת הטיט והצואה שנוגעת בו ובלה והולך ראשון לכל החלוק. במנעלו, פעמים שנפסקת ונופלין הזהובים דרך הסדקין, ואנן בעינן מלאכת מחשבת דילפינן ממשכן דכתי' ביה מלאכת מחשבת. אי נמי מחשבת שהוא דרך אומנות וכיוון הדעת. ואע"ג דמוציא על כתפיו חייב אבל על ראשו פטור שאין דרך איש בן דעת.
אמר רב משום ר' חייא המוציא משא על ראשו פטור. ואע"ג דתנן במתני' דעל כתפו מיחייב, לא דמי על ראשו לעל כתפו דעל כתפו דרך כל העולם בכך כמשא בני קהת, דכתיב כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, וכתי' וכדה על שכמה, אבל בראש אין דרך העולם [גליון: לישא משוי] אלא הדיוט שבהדיוטים. ואם תאמר [גליון: והלא] אנשי הוצל דרכם בכך, בטלה דעתם אצל כל העולם ולא גמרינן מינייהו. ואע"ג דגמרינן [ע"ח א'] מבני גליל למים ברפואתן מפני שהשמן והיין להם ביוקר ולפיכך משערינן במים כדי לשוף בהם את הקילור. לא דמי גליל להוצל דגליל מלכות גדולה היא והוצל עיר קטנה היא.
<h2>דף צב:</h2>
המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו, וכגון שצרר מעות בסדינו ונתן הסודר לפניו כדי שיהיו תלוים לפניו ויהיו נשמרים יותר. ובא לו, פטור שהרי לא נתקיימה מחשבתו והוה ליה מתעסק ולא כמתכוין. ולאחריו ובא לו לפניו חייב, אע"ג דמתכוין לשמירה פחותה כיון דעלתה בידו שמירה מעולה מיחייב. באמת אמרו האשה החוגרת בסינר, מכנסים קטנים וחוגרת אותו לצניעות, ואם תלתה בו משום להוציא ובא לו לצד אחר חייבת. שכן ראוי להיות חוזר, לחזור דרך סביבותיה ומתחלה ידעה שסופה להתהפך והוי מתכוין להוציא לאחריו ובא לו לאחריו דחייב דהא איתעבידא מחשבתה. ורישא לא פטר אלא במתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו דפחיתה ליה שמירתו הא לאחריו ובא לו לפניו חייב. ר' יהודה אומר אף מקבל פטקן [לפנינו: פותקין] של מלך, למלכים לרבים, [אולי צ"ל למסרם לרצים] הוליכם, אף הם חגורים בסינר ותולין פיטקין במתניהם, ופעמים שבאים לפניהם ופעמים שחוזרים לאחוריהם, ובא להשמיענו ר' יהודה שאפילו בדבר מלכות שצריכין שמירה מעולה יתחייבו בסינר שעל מנת כן נתכוון.
המוציא ככר לרשות הרבים חייב, והא לא איצטריך ליה למיתני דפשיטא היא אלא משום דקא בעי למיתני הוציאוהו שנים דפטורין להודיענו דשנים שעשאוה פטורין, דהיינו זה יכול וזה יכול. וסתם משנה זו דלא כר' מאיר דר' מאיר מיחייב בברייתא בכולהו ולא פטר אלא בזה עוקר וזה מניח, אבל כששניהם עוזרים בעקירה ועוזרים בהנחה מחייב אליבא דר' מאיר. לא יכול אחד להוציאו, מרוב כבידו והוציאוהו שנים, שנעזרו זה על זה בעקירה והנחה חייבין שניהם כר' יהודה דמחייב בברייתא בזה אינו יכול וזה אינו יכול. ור' שמעון פוטר בכולם, בין בזה יכול וזה אינו יכול [גליון: וכן בשניהם יכולין] וכל שכן בזה עוקר וזה מניח, חוץ מזה יכול וזה אינו יכול דחייב היכול ושאינו יכול פטור לגמרי, אבל היכול חייב דסיוע של זה שאינו יכול אין בו ממש, כיון דזה יכול לעשות לבדו והשני אין בו כח לעשות לבדו אין בסיועו ממש, הכי מתפרש בגמ' [צ"ג א'].
<h2>דף צג:</h2>
המוציא אוכלין וכו', אפילו פחות מכשיעור אמרי' דליהוי [כלי] טפילה לאוכלין ולא מיחייב כלל, וכל שכן אם היה בו כשיעור דמיפטר משום כלי שהרי טפל הוא לו. ואם תאמר ליחייב משום אוכלין נפקא מינה שאם היה מזיד על האוכלין, שיודע שאסור להוציא כשיעורין זה בשבת ושוגג על הכלי שסובר שזה הכלי תכשיט הוא ומותר להוציאו, הוא פטור מקרבן כלל וחייב מיתה על האוכלין. החי במטה וכו', פטור על החי לפי שהחי נושא את עצמו ועל המטה פטור לפי שטפילה הוא לחי. את המת במטה חייב על המת, אע"פ שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, שהרי במת אין לו בו תועלת לרשות הרבים כשאר כלים. והוצאות שצריכות לו [כלומר, אין חיוב בהוצאה אלא א"כ] מועלות לו לרשות הרבים, אפילו הכי מחייב משום מת, שהרי נהנה כשפינה את ביתו מטומאת מת, אבל משום מטה פטור שהרי טפילה לו, שאם לא היתה טפילה לו על זה והפריש עליו קרבן שנודע לו מן הכלי מחייב תרתי, אבל השתא פטור שהרי טפילה לו. וכן כזית מן המת וכעדשה מן השרץ, שמפנה את ביתו מטומאה אליבא דר' יהודה מיחייב. ור' שמעון פוטר לגמרי דסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ולא משכחת לר' שמעון דמחייב אלא במוציא [גליון: מר] מרשות הרבים לחפור בו, או בספר תורה לקרות בו, שצריך לו הכלי באותו מקום שהניחו דזהו רשות הרבים, וכל שכן אם היה צריך המר לעשות לו שם ואחר [?] לחפור בו וכן בספר תורה להגיה בו אות אחת או שתים וליקרות בו לצרכו דמיחייב, דהא לצרכו ולצרכה הוא. (את החי במטה וכו', פטור על החי לפי שהחי נושא את עצמו ועל המטה פטור שהרי טפילה היא לחי).
<h2>דף צד:</h2>
ההוא שיכבא דהוה בדרוקרת וכו', והיה מסריח ולא היה מקום לבעל הבית לפנותו על ידי ככר או תינוק מבית לבית ומזוית לזוית, ומשום כבוד החיים התירוהו להוציאו לכרמלית, דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה דלאו דלא תסור. ולא משום כבוד המתים נעשה ולא הוצרכו לככר ותינוק אלא כאורחיה הוציאוהו שם. ומוטב הוה בלא ככר ותינוק משום דהוי עבדי איסורא בהוצאת הככר והתינוק לכרמלית. ואם תאמר בטלים הם לגבי מת, הא לא הוי, שהרי הדבר בהפך שלא הותר מת על ידי ככר ותינוק אלא משום דהוי המת בטל לגבי ככר ותינוק.
הנוטל ציפרניו זו בזו, אע"ג דקא עביד שינוי מחייב ר' אליעזר משום תולש, ורבנן פוטרין משום דקא עביד דרך שינוי, אבל במספרים מודו דמיחייב משום תולש, שהוא עוקר דבר מגידולו והוא תולדה דקוצר. ור' אליעזר נמי לא מחייב אלא בצפרניו של עצמו אבל בשל חבירו פטור [אין] דרך בני אדם [בכך] משום מיאוס. וכן הגודלת והפוקסת חייב משום בונה. וכוחלת משום כותבת. ורבנן פוטרין דלא סבירא להו דשייך משום בונה בשער האשה. וכוחלת נמי לא שייכא כתיבה. גודלת שערה כמין גדילין תעשה לך. ופוקסת נמי תיקון בשער הוא (כוחלת בעיניה).
הנוטל כמלוא פי הזוג בשבת חייב משום תולש שהוא תולדת הגוזז את הצמר. ושער [שייך לדין מלקט לבנות מתוך שחורות] נמי משום לא ילבש גבר שמלת אשה, דמתרגמינן לא יתקן גבר בתיקוני איתתא שהנשים מקפידות עליה שלא יתגנו בעיני בעליהן אבל לזכר אסור. שפירש רובה כלפי הגוף, ביד מותר לכתחילה לפי שצערו גדול כפול ומכופל, ועוד דעביד על ידי שינוי. בכלי בסכין או במספרים פטור אבל אסור, אבל חיוב חטאת ליכא כיון שכל כך מצער אותו. והוא שפרשו כלפי למעלה, מצד הגוף מקום שנדבק הצפורן בבשר.
<h2>דף צה.</h2>
אשה חכמה, אשת תלמיד חכם או בת תלמיד חכם ששמעה מאביה שאסור להתכוין לשום אשוויי גומות אלא שנתכוין להנאת עצמו. מרבצת ביתה, ורוחצת קיתוניות בזוית זו וכוסות בזוית זו וקערות בזוית זו. והערמה בדרבנן למי שהוא צורבא מרבנן דלא מידמי מילתא למילתא מותר, כדאמרי' [קל"ט ב'] בההוא צורבא דרבנן דהוה ניים במברא [בגליון: ספינה] ומעברי ליה בעוד שהוא ישן [ו]שומר פרדיסיו ושדותיו וכו', ומשום הערמה קא אמרת הערמה בדרבנן שאסור לעבור בספינה מצד אל צד גזירה שמא יעשה כלי של שייטין והערמה בדרבנן לצורבא מדרבנן לא גזרי'. והאידנא דסבירא לן כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר שרי אפילו לכתחילה, לפי שהמרבץ אינו מתכוין להדביק עפר בגומא ולהשוות הבית [אלא] שלא יעלה אבק.
התולש מעציץ נקוב חייב, דהוי כמחובר שיונק מן הקרקע על ידי הנקב שמריח לחלוחית הקרקע. מכח הגמ' ניכר דרבנן מיחייבי חטאת אפילו כשלא ניקב העציץ מארעיתו אלא מן הצדדין, ולא סמוך לארעיתו שעדיין נשאר מן הדפנות כל כך שיחזיק רביעית. ור' שמעון נמי דפטר אפילו מעציץ נקוב לא פטר אלא בכי האי גוונא, אבל אם ניקב בארעיתו או בסמוך לארעיתו הצדדין שלא נשאר בו מן הדפנות כדי שיחזיק רביעית מודה ר' שמעון בשני אלו דמיחייבי חטאת.
<h2>דף צו.</h2>
הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, שהוא נקראת הוצאה או מרשות הרבים לרשות היחיד, דהיינו הכנסה חייב. ושני אלו מיקרו תולדות, דהא לא אשכחן זורק במוציא מרשות לרשות במלאכת המשכן אלא במוציא בידו ממש מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע. ור' עקיבא מיחייב משום דסבירא ליה דחשבינן ליה כאלו נחה ברשות הרבים, דקלוטה באויר רשות הרבים והיינו למטה מי' כמי שהונחה ברשות הרבים, וחייב משום הוצאה. אבל לא מיחייב ר' עקיבא שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה דלא אשכחן תנא דמחייב תולדה במקום אב אלא ר' אליעזר ור' בברייתא [עיין צ"ז א']. וחכמים פוטרין לגמרי, דלא אמרי' קלוטה כמי שהונחה דמיא, דהא לא נחה ברשות הרבים כלל, וכוונתו להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד היתה ופטור. כיצד שני גזוזטראות וכו', רבנן קא אמרי לה. גזוזטראות, זיזין היוצאין מן הכותל ומניחין עליהן נסרים להלך ועומדים זה כנגד זה בשני צדי רשות הרבים. ואלו הגזוזטרות רשות היחיד, שגבוהות עשרה ורחבן ארבעה, המושיט מזו לזו או זורק פטור לפי שלא מצינו זריקה והושטה במלאכת המשכן מרשות היחיד לרשות היחיד ורוחב רשות הרבים מפסיק ביניהם, שלא היתה עבודת הלוים כך להושיט קרשים מעגלה לעגלה בצדה לרוחב רשות הרבים, שארבע עגלות היו לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן, והן הולכות שתים זו בצד זו. כשפורקין את המשכן לטעון את העגלות היו בני מררי מעמידין אותם כדרך הליכתן שתים זו אצל זו סמוכות למשכן, ושתים זו אצל זו לפניהם דרך הליכתן לאורך רשות הרבים שהיו רוצים להלך בו אחר עמוד הענן ההולך לפניהם, ופורקין קרשי המשכן [גליון: ומושיטין הקרשים לאותן שעל העגלות שהם סמוכות למשכן והם מושיטין לאותן שעומדין על העגלות שלפניהם. אבל מעגלה לעגלה שבצדה לא היו צריכים להושיט שהרי שתיהן סמוכות לפורקי המשכן ובזה הענין היו עושין ונותנין כל קרש שהם חצי קרשי המשכן כלו] כלומר, הצד צפון כולו עד חצי המערב, ונותנין אותן לאותן שתי העגלות הסמוכות להן ולא היו צריכין להושיט מזה לזה והיו סודרין הקרשים מעגלה שבצפון לעגלה שבדרום, ראש הקרש שהיא עשר אמות על רחב עגלה שבצפון, שהוא שתי אמות ומחצה, וראש הקרש השני כמו כן על רחב שבדרום לא היה משלים לרוחב העגלות אלא חצי אמה ישאר מרוחב כל העגלה לפי שרוחב העגלה שתי אמות ומחצה ובין רוחב העגלה לרוחב העגלה חמש אמות ואמה לבן לוי, נמצא אויר שש ואוכל מרוחב העגלה ב' אמות מכל עגלה שני ראשי הקרש היו נשענין על רוחב עגלות בעבור שלא יתקלקלו הקרשים מרוב כובדן, ובין רוחב עגלה לרוחב העגלה האויר חמש אמות בשביל אופני העגלות לכל צד העגלה שתי אמות ומחצה. ואותן האופנים היו סמוכין הרבה שלא יגיעו קרשי המשכן הנסדרים על העגלות בהן ואופני העגלה לכל צד שתי אמות ומחצה וכן העגלה השנית. נמצא מחזיקין שתיהן חמש עשרה אמה [גליון: והיינו רשות הרבים...] שיהיה רחב עוד אמה אחת שילך בה לוי אחר שיסדר הקרשים אם יזוזו ממקומם, לפי שלא יכול הלוי ליכנס בין שני האופנים, הם אופני העגלה החיצונים אלא אם היה לו מקום לברוח בו להמלט מן האופן המתגלגל. נמצא שרוחב רשות הרבים שש עשרה אמות, והיה מאותה אמה חציה מצד צפון וחציה מצד דרום להימלט מזה חמש עשרה אמה לגוף העגלות וחצי אמה מכאן [גליון: וחצי אמה מכאן] לבני לוי השומרים הקרשים שלא יפולו, ואורך כל עגלה ועגלה חמש אמות ורוחב עובי כל קרש אמה, מלבד הטבעות הקבועים להכנס בהם הבריחים לכל קרש וקרש שלש טבעות שלא יהיו נכפלים כלל וכלל, נמצא שלא יהיו נכפלים לכל כלל ונמצא שלא היו יכולים לסדר אלא ארבעה קרשים באורך העגלה ומסדרין [גליון: שני פני קרשים שאין בהן טבעות זה עם זה ונושקין] זה את זה ומעמידין לראש העגלה טבעות הקרש האחד בולטים חוץ לעגלה וטבעות הקרש השני בולטים לאמצע העגלה. וכן עושין לשני הקרשים האחרים, נמצא שרוחב אמה אויר נשאר על גבי זה מלבד עמודי החצר ואדניהם ובריחיהם המונחים על הסדרים ויריעותיהם. ואפשר שהכל מלבד הקרשים היו נושאין בני מררי שנים נושאין אדן אחד [גליון: בימינו] על הכתף, כי חלולים היו ולא היו צריכין הכירא איזה אדן מזה הקרש לפי שלא היה להקפיד בזה כמו זה ורוחב אחד להם.
נחזור לענין פי' המפורש במשנתנו שלא היו מושיטין הקרשים מעגלה לעגלה שבצדה שהיו בין שניהם נושאות הקרש, כאשר פרשנו, כי כמו שהיתה האחת סמוכה לפורקי המשכן כן היתה השנית. וזה שהיו סודרין ומשימין ראש הקרש בזו וראש השני בעגלה שבצדה זו, לא היתה נקרא הושטה, שהרי נשאר מן הקרש בידו, אבל זו שנקרא הושטה שלא נשאר בידו דבר מכל מה שהיה מחזיק. אבל מה שהיו מושיטין כל אותן עשרים וארבע קרשים לחבריהם שלפניהם העומדים על שתי עגלות הראשונות זו היתה נקראת הושטה גמורה שלא היתה אגדה [צ"ל: אגודה] בידו וזה ההושטה היתה מרוח אחת, ולהכי תנן היו שתיהן בדיוטא אחת, כלומר, בעלייה אחת באורך רשות הרבים על פני הבית ויש הפסק רשות הרבים ביניהן, הזורק מזה לזה פטור אליבא דרבנן, הואיל ולמעלה הוא ולא מצינו זריקה במשכן לא באורך ולא ברוחב מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים. והמושיט חייב, שמצינו הוצאה כיוצא בה למעלה מעשרה במקצת מרשות היחיד לרשות היחיד וקצת אורך רשות הרבים מפסיק ביניהן. שכן היתה עבודת הלוים, ומפרש ואזיל כיצד מצינו כזו עבודתן, שבשתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, ופורקי המשכן שהיו מושיטין לאותן שסמוכין להם בעגלות והם מושיטין אחר כך לאלו שלפניהם אבל לא זורקין, שאין אותן הקרשין שעובין אמה ורחבן אמה וחצי אמה ואורכן עשר אמות ראויות ליזרק מפני כבדן.
<h2>דף צט.</h2>
חולית הבור וכו', העפר היוצא מן הבור מניחין אותו סביביו כדי שיהא לו (כעיקר) [אולי צ"ל: כמעקה] [גליון: כמעיקרא ושיהא מחזיק יותר] ואם עם זו החוליא עמוק הבור עשרה, אע"פ שאותה חוליא אינה ראויה להשתמש עליה מרוב קצרותה אפילו הכי מצטרפת לעשרה, והוי הבור חשוב לרשות היחיד ואסור לטלטל מתוך הבור לרשות הרבים כיון שהוא [גליון: עמוק עשרה ויש בו רוחב ד' טפחים לבדו ואם הניח ברשות הרבים] על חוליא זו, אע"פ שאינה רחבה ארבעה מיחייב, משום דאמרי' לאחרים גורמות מחיצה לעצמה לא כל שכן. ובסלע, תנא בור לעמק ותנא סלע לגובה, ואם נטל מרשות הרבים ונתן על גב הסלע מיחייב חטאת משום הכנסה והנוטל מעל גבן ומניח לקרקע מיחייב משום מוציא. פחות מכאן, כלומר, שאין בעומקים אלא תשעה ומחצה, או בגובהם אלא תשעה ומחצה אבל ברחבם ד' כרמלית הוא. והאי פטור דקתני פטור אבל אסור הוא. ואם אין בעומק אלא תשעה, למאן דאמר תשמיש על ידי הדחק שמיה תשמיש רשות הרבים גמור הוא ומותר לכתחילה מרשות הרבים לזרוק לתוכם, שהרי רבים מכתפין בו. וכן סלע שבגבהם ליכא אלא תשעה רשות הרבים גמור הוא, שהרי הרבים מכתפין עליו. ואי פחות מתשעה הוא בעומק או בגובה, אם יש ברחבם ד' כרמלית הם ופטור אבל אסור הוא ואם אין ברחבם ארבע מקום פטור הם. והאי פטור [גליון: פטור] ומותר הוא.
<h2>דף ק.</h2>
הזורק ארבע אמות בכותל וכו', כלומר, כגון שיש ד' אמות מצומצמות בינו ובין הכותל, וכגון שזרק דבר שהוא נדבק לכותל, כגון דבילה שמינה או בצק, וקמ"ל משנה זו שלא נאמר כיון שלא נחה בחור אלא בפני הכותל לא חשיבא הנחתו הנחה, קמ"ל דחשיבא כיון שנחה קצת שאינה עומדת באויר חייב, דכל אותן עשרה טפחים שלפני הכותל דין רשות הרבים להם. ואם נחה בפני הכותל למעלה מי' טפחים פטור דרשות הרבים אינו עולה אוירו למעלה מעשרה. ודוקא דבילה שמינה שנחה בפני הכותל שאם אגוז או צרור שלא היה יכול לנוח שם אלא בקרקע הוה פטור, שהרי ד' אמות מצומצמות היו וכיון שנפל האגוז לארץ אי אפשר שלא נתגלגל טפח או טפחיים רחוק מן הכותל, נמצא שלא זרק ד' אמות. ודוקא דבילה שמינה שאין דעתו לבטלו שם [גליון: אפילו... פטור] לפיכך אינה מועטת [צ"ל: ממעטת] עובי הדבילה הארבע אמות, הא אם היה טיט או צואה שדעתו לבטלו שם אפילו למטה מי' פטור, שבהנחת החפץ (ש)נעקרו המחיצות, כלומר, הארבע אמות ונחסרו. ואם היה נחה למעלה מי' טפחים בחור שיש בו בכותל, אם יש בו רוחב ד' מיחייב משום זורק מרשות הרבים לרשות היחיד גמור, ואם אין בו ד' פטור אע"פ שיש בעובי הכותל כדי לחוק בו ד' טפחים ויותר פטור. דסבירא לן כרבנן דלית ליה חוקקין להשלים והוי מקום פטור. אליבא דר' מאיר דאית ליה חוקקין להשלים מיחייב.
הזורק ד' אמות בארץ ברשות הרבים עצמו חייב, דתולדה דמוציא הוא. זרק לתוך ד' אמות, כלומר, כונתו היתה לזרוק לתוך ד' אמות ולא נתקיימה מחשבתו אלא [שמאחר] שנחה משהו שעכבו הרוח כמאן דנחה דמי. אבל אם הלכה במקום שנתכוין פטור כיון שעכבתה הרוח באויר מועט אע"פ שהלכה יותר במקום שנתכוין בתחלה חייב דכיון שנתעכבה שם כמין שנחה דמי, הכי מתפרש בגמ', שאם לא עכבתה שם הרוח אמאי תנא ברישא פטור דסיפא חייב איפכא איבעי ליה למימר.
<h2>דף ק:</h2>
הזורק בים פטור, לפי שהים כרמלית הוא (ו)כיון שהיא עמוקה כל כך שאין דרך הרבים לילך שם. ואם היה רקק מים וכו', כלומר, אם לא היה ים אלא מים שאפשר בו לעכבו ברגליו, אע"פ שצער לרבים לעבור בתוכו, כיון דעברי ליה על ידי הדחק אמרי' הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך. פחות מד' אמות [אין במשנה שלפנינו], שאם היה החריץ רחב יותר מארבע אמות אין דרך בני רשות הרבים ליכנס שם וטורח להן להקיף החריץ ההוא מוליכו לתוכו. ורקק מים וכוליה, תנא פעם שנית להודיענו דבין בימות החמה בין בימות הגשמים אמרי' הילוך על ידי הדחק [גליון: שמיה הילוך].
הזורק מן הים ליבשה ומן היבשה לים וכו', ים הוא כרמלית וספינה רשות היחיד. והא לא איצטריך למיתני דהא (לא) תנא ליה הזורק ד' אמות בים פטור ש"מ דכרמלית חשובה, אלא משום דקא בעי לאורויי בספינות קשורות, לפיכך תנא מן הים לספינה ומן הספינה לים.
ספינות קשורות כו', בגמ' פריך פשיטא דכיון דקשורות למה תעלה על דעתנו דאסור. ומתרץ שהספינות של שני בני אדם הן וכיון שקשורות צריכין לערב מזה לזה ואוסרות זו את זו. ואם אין קשורות עתה, שהותרו, אסורות לטלטל מזו לזו. ואם חזרו [גליון: והוקשרו] יחזרו להיתרן הראשון כל זמן שהן שוגגין בקשירתן, שכל מחיצה שנעשית בשבת שמה מחיצה בין לטלטל בין לזרוק. אבל אם נקשרו במזיד לא הויא מחיצה לטלטל אלא לזרוק משום קנסא, הכי מתפרש בגמ'.
איתמר ספינה רב הונא אמר מוציא ממנה וכו', ספינה מפרש בספינה בים כיצד יטלטל מן הים לספינה ומן הספינה לים, הלא הים כרמלית היא וספינה רשות היחיד. מוציא זיז כל שהוא מטפח מדופן הספינה קרוב למים ארבעה טפחים או יותר (מעשרה) [אולי צ"ל: משלשה] וירד מן הספינה אל אותו זיז שהוא מקום פטור וישאב מן המים שהן כרמלית למקום פטור, ואחר כך יכניס לספינה שהוא רשות היחיד, ומקום פטור לרשות הרבים [אולי צ"ל: רשות היחיד] קא מכניס. ודוקא זיז כל שהוא, שאם היה לזיז ד' טפחים וגבוה ג' מן המים [היה] כרמלית כמוהם, ולא הוה מהני ולא מידי. ורב חסדא ורבה בר רב הונא פליגי עליה דסברי אע"ג דממקום פטור לכרמלית ולרשות היחיד מותר לכתף עליו, הכא בים הגדול גזרי' דילמא מבעי לעמוד בזיז כל שהוא, שאם היה רחב ד' הוא אסור שאם היה גבוה מן הים עשרה טפחים רשות היחיד הוא, ואם תעשה כרמלית הוא כמוהם, לפיכך גזרי' דילמא לא יוכל לעמוד שם ויעלה לו ויטלטל מן הספינה לים. אלא כיצד יעשה, עושה מקום ד', כלומר, מקום ד' חלול ודפנות מכל צד גבוהות עשרה ודולה באותו נקב מן הספינה לים לכתחילה, אע"פ שאין דפנות אותו מקום החלול מגיעות עד הים, מותר לשאוב באותו מקום, דאמרי' גוד אחית מחיצתא. ודגים שבים אע"ג דבקעי ביה לא מבטלי מחיצה דקל שהקלו חכמים במים ודי לו כעין דכוורת רחבה ד' וגבוהה עשרה. ורב הונא דהוה סגי ליה בזיז כל שהוא ולא גזר דילמא מבעית, אי נמי דילמא עביד מקום ארבעה, התם היינו טעמא דסבירא ליה דכרמלית כי משחינן ליה מארעא משחינן להו. ויש אומרים נהר או מקוה מים כשאינו עמוק עשרה טפחים הוי כרמלית, אבל עמוקים מעשרה מקום פטור הוא. והוא הדין ובלא זיז נמי הוה מותר לטלטל מן הספינה לים, דכיון שהספינה הולכת שם, אי אפשר שאין הספינה עמוקה יותר ויותר מעשרה טפחים, אלא משום גזירת שאר דוגיות קטנות דשאר מימות שאינם עמוקים עשרה טפחים מצרכינן ליה [גליון: לזיז]. אבל רב חסדא ורבה בר רב הונא סבירא להו אפילו הם עמוקים מאה אמה כרמלית הם, לפיכך היו מחמירין וחוששין לאיסורא [ד]יכול לבוא ממנו ומתקנים בענין שלא יטעה בו [גליון: כל אדם, אבל] שופכין שלו שהם מים מאוסים שאינו יכול להשליכם דרך אותה תיבה חלולה שעשה, משום דמאיס ליה אם ישליכם [גליון: שם וילכלך] אותה תיבה שרינן ליה שישליכם על מדרון שעשה בספינה והם שותתין או מקלחין לים. אע"ג דאתיין מכוחו בכרמלית לא גזרו.
<h2>דף קא:</h2>
ועל ידי עירובן, שהרי אוסרין זה את זה כמין שתי חצרות שאין כותל מפסיק ביניהם שמערבין אחד ואין מערבין שתים. נפסקו נאסרו, שבטל העירוב מפני שנפרדות. שוגגין, שגגת שבת או שגגת מלאכות. מוטעין, מתעסקין בדבר אחר לקושרו ונקשר זה המחצלת הפרוסות ונעשו מחיצות הרבה ושבתו בהן יחידים זה בזו וזה בזו, חזרו להיתרן הראשון ובאותו עירוב שעשו בכניסת שבת סגי להו. לא שנו אלא לזרוק, דהיינו לחומרא שהוחזק מרשות הרבים לתוכן חייב אבל לטלטל אסור דלקולא לא (אמאי) [צ"ל: אמרינן] דשמה מחיצה. והיכא דשרי' אפילו טלטול דכשחזרו ונקשרו, לא דמי דהתם היינו טעמא משום שמתחילה היתה שם המחיצה אבל היכא שלא היתה שם מחיצה כלל מעולם לא שרי' לטלטול. אמזיד איתמר, משום דקנסינן ליה.
<h2>דף קב.</h2>
הזורק ונזכר וכו', הזורק בשוגג ונזכר שהוא שבת לאחר שיצא אבן מידו וקודם שתנוח קלטה אחר דהוה ליה שנים שעשאוה כגון (של עקר) [שנעקר] ממקומו וקיבל. או שקלט הכלב בפיו, דלא הויא הנחה דבעי' מקום ד' פטור. ומפרש בגמ' דחסורי מחסרא והכי קתני, הא נחה במקומה שלא נעקר ממקומו חייב, בד"א שהוא חייב, כגון שחזר ושכח שכיון שהיה תחילתן וסופן שגגה מיחייב, אע"פ שהיה [גליון: שעה] אחת שהיה דחוי מקרבן אפילו הכי מיחייב. אבל אם חזר ושכח פטור, דלא סגי ליה בקרבן לחודיה, שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שיהא תחלתן וסופן שגגה, ולכשיודע להן מיתו קרבן. ואם היה אגדו בידו, כגון שקשר סכין או אבן בחבל ארוכה מאוד וזרקה ועדיין ראש החבל בידו, אע"פ שלא נזכר פטור, כיון דאיגדו בידו אין מחשבתו מחשבה לכלום, דלא כלום קא עביד שהרי יכול להחזירה למקומה.
הזורק לעשות חבורה, מתחלתן בשגגת שבת ונזכר שאסור לעשות חבורה, שהיר שבת היא, קודם שעשאה פטור. וכמו כן בחסורי מחסרא, הא לא נזכר מיחייב הוה, אע"ג דאגדו בידו, שהרי אנו מחייבין אותו משום חבורה ולא משום זריקה, והחבורה אין בידו עוד להחזירה ונעשית מחשבתו. ובא המשנה להודיענו ממשנה יתירא שאם לא היה בעבור חבורה, אפילו נעשית מחשבתו פטור כיון דאגדו בידו הוא.
<h2>דף קב:</h2>
הבונה כמה יבנה וכו', הבונה שאמרו באבות מלאכות כמה יבנה ויהא חייב. כל שהוא, כגון שאם יש לבעל הבית נקב בביתו וסותמו מיחייב, שכן מצינו במשכן שכשנפל דרנא בקרשי המשכן מתיך לתוכו אבר וסותמו דמלאכת מחשבת היא. מסתת, מרבע את האבנים ומתקנם, הכל לפי המקום, יש מקומות שרגילין להחליקם ויש שרגילין לחרוץ בו חריצה כבארץ אשכנז. והמכה בפטיש, הוא פיק בלעז, שמפוצץ בו את הסלע לאחר שנחצב האבן סביב ומובדלת מן ההר קצת הוא מכה בפטיש גדולה והיא מתפרקת מן ההר, והיא גמר מלאכתה, וכל גמר מלאכה בשבת מיחייב משום מכה בפטיש. ובמעצד, אף הוא כמין קורנס גדול של ברזל לבנין ברזל. ויש מי שפירש מעצד שהוא עשוי לכלי עץ להסיר נסורת העליונה מן הקורה, ובלעז דולדירא. והקודח, נועץ עץ בכותל. כל שהוא, אכולהו קאי, אמסתת ואמכה בפטיש ובמעצד והקודח, זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת, מהן מתקיימין כיוצא בו ואין מוסיפין עליה, אם עושה כן בשבת חייב חטאת. קורנס, בלעז מרטיליו. על הסדן, בלעז אנגלויא. מפני שהוא כמתקן מלאכה, ואע"פ שאינו מכה על הפעולה אלא על הסדן חייב, שכן במשכן באותן מרדדי טסי משכן לציפוי קרשים עושין כן, שמכה שלש על הטס ואחת על הסדן להחליק הקורנס שלא יהא בו פגימה, שלא יבקע הטס שהוא דק ובעלי המטבעות עושין כן.
העושה נקב בלול של תרנגולין, לול של תרנגולין לול של עץ שהוא סתום ומנקבה שיצא הריח שלה של צואה משם ולא יזוקו בהם. משום בונה, דדמי לבנין דעבדי בה חלונות לאוירא להכנס בהם אויר. משום מכה בפטיש, והוא גמר מלאכה בלול וכל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש כדאמרן בכלל גדול. עיל שופתא בקופינא דמרא, שופתא יתד קטן שתוחבין בתוך בית יד של מלמד בהיותו בנקב הברזל להדקו שלא יצא, שקורין קניון בלעז. קופינא הוא חור בתוך המר.
<h2>דף קג.</h2>
החורש כל שהוא, שהוא ראוי ליטע בתוכו זרע של דלעת שהוא חשוב שבזרעים. אף ע"ג דאמרי' בפר' אמר ר' עקיבא [צ' ב'] זרע דלועין שנים, אבל מקום החרוש ליטע בו אחת חשוב הוא ומלאכה שכיוצא בה מתקיימת היא, וכמו כן מצינו במשכן שכן ראוי לקלח אחד של סממנין. המנכש עשבי השדה, מתוך הירקות. ויש מי שמחייבו משום זורע, שיותר גדל הירק כשאין עשבים בצדו. ויש מי שמחייבו משום חורש, שהוא מרפה הארץ בתלישת עשבים כמו חורש. המקרסם, קוצץ ענפים יבשים מן האילן לתיקון האילן, שהוא גדל יותר אחר כן והוא ממין נוטע. המזרד, ענפים לחים חדשים של שנה זו, ופעמים שהן מרובין ומכחישין את האילן דמתיבש וקוצצין אותו ממנו. והמלקט עצים, מלקטין לנקות את האילן או את הקרקע וקוצצו מן המחובר בכל שהן מיחייב, שתיקון גדול הוא מתקן את האילן משום נוטע, ומתקן את הקרקע ומיפה אותו משום חורש. אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה, כגרוגרת מביצה קלה, דהכי אמרי' בהמוציא [פ' ב'] שהיא ביצה [גליון: [של] תרנגולת שהיא קלה מכל הביצים] וטרופה באלפס. אם לבהמה, למאכל בהמה כמלוא פי הגדי והוא השיעור הקטן שבכל הבהמות, ואע"פ שהוא מיפה את הקרקע כשתולשין לבהמה, אם אין הקרקע שלו לא מיחייב משום מיפה, דהא לא ניחא ליה באותו היפוי וכיון דלא ניחא ליה ליכא למימר מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. ואם הקרקע שלו, אע"ג דלא מתכוין מיחייב תרתי, כיון דניחא ליה ביפוי.
הכותב שתי אותיות בשמאלו, בגמ' מוקים לה בשולט בשתי ידיו. בין משם אחד, שני אלפין. ומשני שמות, אלף בית. משני סממניות, אחת בדיו ואחת בסיקרא. ובכל לשון, בכל כתב ולשון שבעים לשון. אבל אם היה רושם בדיו שלא היו אותיות שלימות פטור. ור' יוסי פליג עליה ואמר שאפילו בשביל שני רישומין בדיו או שתי חריצות בסכין מיחייב, כיון שהן צריכות לו. ותנא קמא מיחייב בשתי אותיות אע"פ שהם שם אחד, כגון שש, תת, חח, גג, רר. ור' יהודה פליג עליה דלא מיחייב אלא כשהן שני שמות, כגון שם משמעון, נח [מ]מנוח, דן מדניאל. ותנא קמא נמי לא בעי שיכתוב השם כולו, אלא אפילו יכתוב שתי אותיות שש מששך, או שש מששבצר, ותת מתתי או מתתו, וחח מחחים, ורר מררים, וגג מגגים ומיחייב כיון שכנגדה מתקיימת.
בשולט בשתי ידיו הוא דחייב בשכותב בשמאל, אבל אם לא היה שולט בשתי ידיו פטור אם כתב בשמאל. ולא דמי למוציא בין בימינו ובין בשמאלו דחייב דהוצאה מילתא דשכיחא הוא לשמאל כמו לימין, אבל כתיבא שהיא מלאכה (דקא) אימא לך דבשמאל פטור דלאו אורח ארעא למכתב בשמאל.
<h2>דף קד:</h2>
הכותב שתי אותיות בהעלם אחד, מצטרפין וחייב אבל בשתי העלמות, כגון שהיתה לו ידיעה בנתיים פטור שאותה הידיעה חלקתם. וסתמא כרבנן דפליגי בסיפא בהאי פירקין בהדי רבן שמעון בן גמליאל. כתב בדיו בסם בסיקרא, ואע"ג דהא תנא ליה משני סממניות משום דאיצטריך למיתני חיובין רבים תנא להו נמי הני. על שני כותלי, זוית אחד במזרח ואחד בצפון סמכות זו לזו במקצתו. על שני לווחי פינקס, כאותן של שלחני שכותבין שם מי שקונה מהם באשראי. והם לווחים הרבה חקוקים וטוחים בשעוה. על שני לווחי הפינקס, רבותא אשמעינן דאע"ג דלאו על לווחי אחד הם, אם נהגים ונקראים זה עם זה כיון שכותבין על שני לווחים הדבוקין וסמוכין זה לזה כלוח אחד דמו. הכותב על בשרו בדיו חייב, והוא שצריך לאותה כתיבה להזכיר דמי חשבון שעשה עם חבירו. והמסרט במכתב שהוא עט ברזל, או בסירה. וחכמים פוטרין, דלאו אורחיה דאיניש למעבד כדין אלא שוטה, כעין [גליון: בנשדתא] שהוציא כשפים ממצרים חקוקים בבשרו. כתב במשקין, כעין מי תותין שמשחירין או יין אדום. במי פירות כל פירות. באבק דרכים, באצבעו שרט כמין אותיות בעפר נגוב. באבק סופרים, עפרורית של קסת הסופר המהיר ליבש הכתיבה. לאחר (הכתיבה) ידו, בגב ידיו שאחז את הקולמוס באצבעותיו והפך את ידו וכתב. מרפיקו, אצילי ידיו. כתב אות אחת סמוך לכתב, אצל אות אחת כתובה זיוג אחרת והשלימה לשתים. כתב על גבי הכתב, העביר הקולמוס על אותיות כתובות כבר וחדשום. נתכוון לכתוב אות אחת גדולה, כגון חת ודלגו הקולמוס ולא נראה הגג של חת אלא שני הרגלים, ונראין כאלו הן שני זיינין. על שני כותלי הבית, שאינם במקצוע אלא באמצע כל כותל וכותל. על שני דפי פנקס שעושין, כמין עמודים על ספר וכתב אות אחת בעמוד זה ואות אחת בעמוד זה ואינו יכול לקרבם אלא א"כ תחתוך הספק שביניהם, והוא הדין לכותלי הבית כשהן רחוקים זה מזה. כתב אות אחת על שם נוטריקין, שעשה סימן נקודה עליה להבין שלתיבה שלימה כתובה מיחייב, שהרי אדם מבין ממנה שתי אותיות. וחכמים פוטרין, שהרי לא כתב אלא אחת.
[גליון: תנא] כותב אות אחת והשלימו לספר, אע"ג דבעינן בעלמא שתי אותיות הכא בחדא לבדה מחייב דדבר גדול וחשוב, שכל הספר היה מעוכב מלקרות בו על ידי אות אחת שהיה בו להשלים. וכן חתיכת הבגד מעוכב מלחתכו מבית האריגה על ידי חוט אחד שהיה בולט להשלים. ואע"ג דבמקום אחר בעינן שני חוטין הכא מיחייב באריגת חוט אחד.
<h2>דף קה.</h2>
הכותב שתי אותיות בשתי העלמות, שנודע לו בנתיים ששבת היה וישכח שהיה שבת בנתים כדי לידע, הוה ליה כשתי העלמות. רבן גמליאל מיחייב, דסבירא ליה אין ידיעה לחצי שיעור. אע"ג דידיעה מחלקת בין שני זיתי חלב לחייב שתים, אם נודע לו על האי ראשון קודם שאכל את השני ולא מיפטר בקרבן אחד, אבל בחצי זית מצטרפין אע"פ שנודע לו בנתיים. ורבנן פוטרין, שהידיעה חולקת אותם וההרחקה הגדולה מחלקתן.
ר' אליעזר אומר האורג שלשה חוטין וכו', ר' אליעזר לפרושי שיעור אורג שמנו חכמים באבות מלאכות, דתנן [לעיל ע"ג א'] בהו האורג שני חוטין, ואתא ר' אליעזר לאיפלוגי דלא מחייב אלא בשלשה, אם זו תחלתו של בגד. אבל אם מערב שבת ארג בו משלש חוטין ולמעלה והוא הוסיף עליהם בשבת אפילו אחד מיחייב, שראוי להיות להצטרף עם השאר. מיקל ר' אליעזר בתחלה ומחמיר באמצע הבגד. וחכמים מחמירין בתחלתו ומקילין באמצעיתו, אבל בהשלמת הבגד ליכא מאן דפליג דבחוט מיחייב.
העושה שני בתי נירין, איצטריך למיהדר ולמתני לאשמעי' בנירים ובקירוס ובנפה ובכברה ובסל דלא תנן. בנירין, מפרש [בגמ'] תרתי בנירא וחדא בבת נירא, שני פעמים מרכיב חוט של שתי בבת נירא שקורין ליצא. וחדא אנירא ופעם שלישית מרכיבין על חוט הניר שקורין ליצא המורכב על הקנה. בקירוס, מפרש בגמ' מצוביתא ביריעת גרדים האורג ברגל הוא מקום הקנה העולה ויורד ביריעות אריגת הנשים. והעושה שני בתי נירין בנפה העשויה משיער, בין בכברה העשויה מעלי התמרה בין בסל העשוי מחוטי עצים לחים חייב.
והתופר שתי תפירות וכו', והא לא איצטריך למיתניה דהא תני נמי התם [ע"ג א'], והקורע על מנת לתפור שתי תפירות, אלא משום דקא בעי לאוסופי הכא, הקורע בחמתו ועל מתו, דלא תנא התם תנא להו לכולהו. והאי תופר שתי תפירות מוקמינן לה התם בשקשרם אחר תפירתם, דאי לאו הכי לא קאי ומחייב משום קושר ומשום תופר.
תניא ר' שמעון אומר וכו', שליף מצוביתא, השפה מן הבגד להראותם שהוא כועס ויגורו ממנו. מוניבא [לפנינו: מונינא] ארישה דאמתיה, ציר של דגים קטנים.
<h2>דף קה:</h2>
שיעור המלבן [גליון: המקלקל] וכו', דתנן באבות מלאכות [לעיל ע"ג א'] שחייב כמה יעשה ויהא חייב, כמלוא רחב הטיט כפול, סיט הפרש בין אצבע לאמה, כמה שאדם יכול להרחיבו וכפול הוא בשני פעמים כזה. ואם טווה או לבן ונפץ וצבע, שהן כולן באבות מלאכות, חוט ארוך כשיעור שני פעמים חייב, דדבר חשוב הוא כזה לתפור בו. ושיעור האורג שני חוטין ברוחב הבגד כמלוא הסיט לבדו חייב, ואע"פ שלא ארגן על פני רחב כל הבגד.
הקורע בחמתו פטור, דמקלקל הוא בשני דברים, האחד שפוגם בגדו, והגדול שבכולם שעושה נחת רוח ליצרו הרע, וכיון ששמע לו היום למחר אומר לו עשה כך עד שיוציאנו מכל התורה כולה. על מתו, במת שאין חובה עליו לקרוע ואינו אדם כשר כל כך ולא חכם כל כך, שאם היה בו אחד מאלו השלשה מתקן מיקרי. וכל המקלקלין פטורין והא דתנן בב"ק בפרק [החובל פ"ז א'] החובל בחברו בשבת פטור שאינו מת ומשלם, ביום הכיפורים חייב לשלם דכרת הוא, ומשום הכי מוקמינן לה בגמ' [ק"ו א'] חובל בצריך לכלבו הדם היוצא ממנו, ומבעיר בצריך לאפרו. ואע"פ שמקלקל הוא אצל הנחבל, מתקן הוא אצל הכלב ואצל האפר שצריך לו לרפואה.
<h2>דף קו.</h2>
ר' יהודה אומר הצד צפור וכו', עד שיכניסנו למגדל לא מיחייב, שאינו נחשב כניצוד אם הכניסו לבית שיוצא דרך חלונות או נכנס לחורי הבית או בין הרעפים. וצבי אפילו לבית חייב דכניצוד הוא כיון שנעל בפניו, אבל אם הכניסו לגינה או לחצר אינו חייב שאינו ניצוד בכך, שגם משם קשה לתפסו. וחכמים מודו ליה בציפור שאינו ניצוד אלא למגדל ולא לבית, אבל בצבי פליג עליה דאפילו לגינה וחצר מיקרי ניצוד. ביברין, קרפיפות מוקפין. ורשב"ג דאמר לא כל הביברין שוין, לא פליגי רבנן עליה, אלא לפרש דברי חכמים בא, כלומר, בביבר גדול דלא (מצי) [מטי] ליה בחד שחייה ביבר גדול מיקרי ולא הוה ניצוד. בביבר קטן דמטי ליה בחד שחייה ניצוד הוא. ואם מערב יום טוב הם בביבר קטן מותר לצוד אותם משם ביום טוב, בביבר גדול אסור לצוד אותם.
<h2>דף קו:</h2>
הצד חגבים טהורים, חגזין מין חגב טמא הן ונאכלין. ניצוד, כגון חגבים וחגזים. שאין במינו ניצוד, כגון צירעין ויתושין שאין בהן צורך דבר. ובין בשעה שעיני החגבים מתנערות והרי הן ניצודות ועומדות ובין בשעת השנה שעיניהם בריאות בכל ענין מיחייב, ואפילו הן מקלחות ובאות הרבה ביחד שאין יותר מזומנות ליצוד.
צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו [גליון: כלומר שעמד אחד בפתח במקום] דלת וסגרו חייב. והאי לא איצטריך למיתני דפשיטא הוא, שהרי הוא לבדו עשה כל המלאכה [גליון: אלא משום דבעי למיתני נעלו שנים פטור (תנייה?) בזה ובזה יכול דשנים שעשאוה מיקרי. אי נמי דהוה דלת בפתח ונעל הדלת אחד מפני הצבי חייב, שהרי הוא לבדו עשאה ואם עשאוה שנים דזה וזה יכול פטורין. [גליון: ואם] לא יכול כל אחד לנעול מרוב כובד הדלת [גליון: וכשהפתח רחב ולא הספיק עצמו כל אחד לסגור אותה עד שבא חבירו וסייעו לזה לפי פי' הראשון שניהם חייבין דזה אינו יכול] וזה אינו יכול הוא חייבין, ור' יהודה קתני לה להא מתני' ולא כר' מאיר, דר' מאיר מיחייב אפילו בזה יכול וזה יכול (פטרא?) אבל בזה עוקר וזה מניח ובצידה הא לא שייך בה האידנא.
ישב האחד על הפתח, אי נמי שצדוהו בענין אחר שלא סגר הדלת אלא ישב בפני הפתח והיה יכול הצבי לברוח משם ובא השני וישב בצידו, השני לבדו חייב, שהרי הראשון לא עשה כלום. ואע"פ שמהנהו קצת שאם ילך לו הראשון יכול לברוח משם, אפילו הכי פטור הראשון שאין לנו [לחייבו] בשביל שאינו זז משם כיון שבשעת ישיבתו לא צד אותו כלל. ישב הראשון על הפתח ומלאהו והיה ניצוד לגמרי, ובא שני וישב לפניו, אע"פ שעמד הראשון והלך לו (לאחר) ועמד השני במקומו וגרם שלא ברח הצבי מן הבית, אפילו הכי פטור השני לפי שהיה ניצוד קודם בואו שמה. ואע"פ שהוא שומרו אחרי כן מלברוח, מותר לכתחילה לעשות לפי שזה דומה למי שהיה לו צבי ניצוד מערב שבת והוא נועל את ביתו בשבת לכתחילה שלא יצא משם, כמו כן נמי אם האחד צד אותו יכול לשמרו לכתחילה. והאי פטור דתנן הכא הוא משלשה פטור דתנן במתני' שהן פטור ומותר, ושארא כולהו פטור אבל אסור.
<h2>דף קז.</h2>
נכנסה לו צפור תחת כנפיו וכו', שהרי היא עצמה נכנסת במצודתה אין עליו חובה להתירה. הא למה זה דומה לנועל וכו', מפורש בפירוש המשנה. המפיס, מבקע מורסא, בלעז כוויטורא. אם לעשות לה פה, (תוספה הכי) אם [בתוספתא הכי תני] לעשות לה פה כדרך שהרופאים עושים, דמתקן לה פיתחא, חייב משום בונה פתח או מתקן כלי, מה לי לתקן גופו מה לי לתקן את הכלי. אם להוציא ממנו ליחה, של עכשיו ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד [מותר] דאין כאן תיקון, ורבנן נמי לא גזרו ביה משום צער. מחט של יד ניטלת בשבת לכתחילה ליטול בה את הקוץ, דהיינו דומיא דלחה דמצער ליה ואינו חושש אם יסתום מיד. ומה לי קוץ ומה לי לחה. והמחט של יד הוא מחט שתופרין בה בגדים, ומשום דקתני גבה ושל סקאים לפתוח בו את הדלת קרי להאי נמי מחט של יד. שלא ישכנו פטור, דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור אבל אסור עליה. אליבא דר' שמעון, ומשום צערא דגופה שרינן לכתחילה. כופין קערה, לכתחילה ולא שיכבה הנר, ואשמעי' דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת. ועל עקרב, כיון שכוונתו כדי שלא ישכנו. ואע"ג דממילא מיתציד שרינן לכתחילה, כיון דאיכא צערא ולא דוקא עקרב שהוא יותר מסוכן מנחש כדחזי בברכות בפרק עומדין [ל' ב'] ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, ואמרי' אבל עקרב פוסק, ומייתינן סיוע מכריתות אלא הוא הדין לנחש הוא מתיר לכוף קערה עליה.
שמונה שרצים האמורים בתורה וכו' והצדן, כלומר, לצורך רפואה, כדקתני בסיפא גבי שאר שקצים ורמשים, שאם היה שלא לצורך פטור ומלאכה שאינה צריכה לגופה היא ופטור עליה, דהא סיפא [גליון: ר' שמעון קתני לה כדקתני שלא לצורך פטור ואמרי' בגמ' מאן תנא ר' שמעון היא. והחובל בהם חייב, משום דאית להו עור והוי חבורה שאינה חוזרת. ואע"פ שלא יצא הדם אלא שנצרר חייב. ואם תאמר לר' יוחנן [לעיל ק"ו א'] דסבירא ליה דחובל ומבעיר אינה משנה ואם תמצא לומר [ד]משנה חובל בצריך לכלבו, א"כ היכא שנצרר הדם אע"פ שלא יצא אמאי חייב הא לא מהני ליה כלום. ואם תרץ [?] לא שייך בשמונה שרצים מקלקל ואם כן באדם מיחייב כי האי גוונא, דהא חזינן דילפי' כל אלו מאדם דלית ליה עור והדרי חבורה שאינה חוזרת, מכלל דבאדם כי האי גונא מיחייב. [יש] לומר דלעולם באדם לא מיחייב עד שיתכוין לצורך כלבו, וכי תימא אמאי מיחייב בנצרר הדם, משום דכיון דלא אפשר שיצא הדם אלא אם כן נצרר תחילה הוי כעין מי שכתב שם משמעון, שאע"פ שלא נגמרה מלאכתו כרצונו מיחייב, הכא נמי מיחייב דלא מתרי' [?] לה קצת דבהכאה מועטת יצא לו הדם משם. ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור דהא לית להו עור, אע"פ שנצרר הדם במהרה תבלע באיבריו, נמצא דלא מהני ליה מידי, אבל אם יצא מהם דם מיחייב החובל בהן, דכשם שאם הרגם מיחייב כדדייק בגמ', הא הורגן חייב, ומה לי קטלא כולה ומה לי קטלא פלגא. בצדן לצורך רפואה חייב, דמלאכה הצריכה לגופה היא. שלא [לצורך] פטור, דמלאכה שאינה צריכה לגופה. ור' שמעון הוא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, דאילו לר' יהודה מיחייב דלא גרעי ממוציא מת לפנות הטומאה מביתו. ואע"ג דהני לא מטמאי כלל אפי' הכי מהני ליה שמוציאם מפניו שהם כגרף של רעי. חיה ועוף שברשותו הצדן פטור, דהא ניצודין ועומדין הן. והחובל בהם חייב, דהא יש להן עורות והוי חבורה שאינה חוזרת נצרר הדם אע"פ שלא יצא. והא משנה דשמונה שרצים דתנא החובל בהם חייב, לא מיבעיא אליבא דר' יוחנן בן נורי דאמר בפרק העור והרוטב [חולין קכ"ב א'] דכל שמונה שרצים יש להן עורות ולא מיטמא ועורותיהם כבשרם דמיחייב החובל בהן, אלא אפילו אליבא דרבנן דפליגי עליה דאמרי' מהן שעורותיהן מטמא כבשרם, כגון האנקה והכח והלטאה והחמט דאין להם עור, אפילו הכי מיחייב החובל בהן, עד כאן לא פליגי אלא לענין טומאה מריבוי של הטמאים, אבל לעולם יש להן עור והחובל בהן חייב.
<h2>דף קז:</h2>
הצד פרעוש בשבת פטור אבל אסור, כר' יהושע דפוטר, דלית הלכתא כר' אליעזר דמחייב חטאת גם על הצידה כיון דהוא פרה ורבה וכמין חיה הוא [גליון: מה שאין כן בכינה, אבל ההורגה חייב לדברי הכל אפי' לר' יהושע דכפרה [?] היא] דפטור משום דאין במינו ניצוד. אבל לענין נטילת נשמה אפילו ר' יהושע מודה, כיון שהוא פרה ורבה. האי מאן דתלש פיטורא, פטריות כוליט. מאונא דחצבא, פעמים שהוא גדל בשפת הכלי וחייב עליו משום תולש כיון שדרכו לגדול שם.
<h2>דף קח:</h2>
אין עושין הילמי בשבת, שלמויירא, והיא עשויה ממים ושמן ומלח. ואסור מפני שנראה שעושה דבר לתקן ולעבד אוכל הניתן בתוכו כדי שיתקיים. ודוקא מי מלח מרובין שישארו לו אחר השבת, אבל עושה מי מלח מועטין לצורך השבת עצמו לטבול בו פתו ולתת לתוך התבשיל. אמר לו ר' יוסי והלא הילמי וכו', מפרש בגמ' דלחומרא אמרה ר' יוסי דשניהם לאיסור מפני שנראה כמתקן דבר לעבד אוכלין וכל מה שינתן בתוכם. ואלו הן מותרין נותן שמן לתוך המים בתחלה, קודם שיתן את המלח. או נותן שמן לתוך המלח בתחלה, קודם שיתן מים, שהשמן מעכבו שאין השמן מתערב יפה עם המים ומתיש את כוחו מהיות מי מלח עזין. אבל לא יתן מלח תחלה אע"פ שיתן לבסוף השמן, דמעשה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד.
אין עושין הילמי, מפורש בפירוש המשנה (ולא בלחיים בפרק קמא דעירובין דתנא קמא סבר לחיים רחבן ועבין כל שהוא ר' יוסי אומ' רחבן שלשה). אין עושין מי מלח עזין, אפי' לתנא קמא דמיקל לעשות מועטין אסור בזה, שניכר לכל (שאין) [ש]עושה אותו לצורך חול לתת אותו לתוך המורייס שיעשה בחול. שהביצה צפה בהם, שכח המלח מעכבתו מלשקוע. וכן [גליון: תמצא] שמי הים המלוחין נושאין הספינות הגדולות המלאות מה שלא יוכל (דמ)מי הנהרות העמוקים לסבלם שיבלעו תחת המים כפלי כפלים ממה שהן נכנסין בים, אין מולחין צנון וביצה, כגון שיקח שלש וארבע חתיכות יחד שהמלח הוא מעבדן ונעשין קשין והוי תיקון. מלח כשרי, תלים גבוהים. טבולי מטבילנא, ובההוא פורתא לא מיקרי תיקון. יין לתוך העין אסור, דמוכחא מילתא לרפואה קא עביד. על גב העין מותר, ואע"ג דמועיל קצת דאמרי אינשי לרחיצה בעלמא עביד. רוק תפל, עד שלא טעם כלום לפי שהוא חזק ומרפא, ואע"ג העין ניכר דלרפואה עביד. שורה אדם קילורין, מיני עשבין או מיני סממנין שאינן שחוקים אלא שרויין במים ונותנין בה המים, מועילים להאיר לעינים, ולמחר בשבת רוחץ מאותם מים עיניו ובלבד שלא יפתחם. ולא גזרי' משום שחיקת סממנין דלדידיה כיון דאצרכוה רבנן לשרותה מערב שבת איכא היכרא וליכא למיגזר. ומאן דחזי נמי סבר דרחיצה בעלמא הוא כסבור שהוא יין. כולי האי, לפי שמחמת סגירת העינים והחמימות מאכלו שעלה עשנו למוח אותו הבל מזיק לבבת עינו ומתפשט המראה לכאן ולכאן לפי שהתירו ההבל ועתה באין מים הצוננין ועוצרין המראה למקום ויש בו כח לראות היטב בדבר דק מאוד ועל כן ההצטננות מועיל לו מאד. ורחיצת ידים ורגלים, שמרוב יגיעתו בדרך כל היום יוצא חמימות גדול מרגליו ואותה חמימות לא ירחצנו בחמין אלא בצונן. דרך הצונן בגוף להחם אחר כן הגוף, אבל החמין מצננין הגוף אחר כן ואם לא ירחץ יצטרף חמימות הרגלים שעולה לראש עם חמימות הלילה ויתיכו לגמרי המראה ויתפשט הנה והנה וכשיראה עוף אחד יחשוב אותו לשנים. יד לעין, שחרית קודם שיטול ידיו, תיקצץ נוח לו אם תקצץ לפי שרוח רעה שורה על הידים ומסממתו, וכן כולם חוץ מיד לאמה. לחסודא [גליון: פי' מקום הקזה] ריבדא דכוסליתא פלימדיא. לפי טבעת, נקב הרעי שעגול כטבעת. יד לגיגית, קודם טבילה גיגית שמטבילין בה שכר לפי שהוא נחמץ ונפסדו. יד לעין, קודם נטילה. יד לאוזן מחרשת. יד לפה או לחוטם מעלה פוליפוס, ריח החוטם והפה. אבל יד לאמה אסור כל היום בין קודם נטילה בין לאחר נטילה מפני שמביאו לידי הרהור. אבל לענין לבדוק אם יראה זוב שצריך שיעמוד שבעה נקיים, וזוב אינו בא אלא מבשר המת, ובאותו הזמן אינו יכול לבוא לידי הרהור דלאו בני הרגשה נינהו כי הוא מצטער בחליו ולפיכך הוא משובח כנשים. בצרור או בחרש, שהוא דבר קשה ואין הגוף נהנה ממנו. שהם ממזרין, שכל שכבת זרע שאינה יורה כחץ אינה מזרעת שאינה יורה כחץ לפי שניקבו שני הוורידין החלולים, באחד מוציא הזרע לבדו, ובשני השתן לבדו וכשניקב זה אי אפשר שלא ינקב חברו ויורה משני מקומות, ואם לא הריבוי הזרע או ריבוי השתן שיספיק לשני הנקבים לא יקלח לעולם.
אבל מסייע בבצים מלמטה, כלומר, שלא יגע בגיד אלא בבצים ולא אתי לידי הרהור בנגיעת הבצים. מעטרה ולמעלה עד הגוף אסור, שיש בהם גידים רבים שמתקשין בנגיעתן. מעטרה ולמטה, לצד המילה שאין שם כי אם בשר ולא אתי לידי הרהור. וצריך עיון ולזה הפי', הלא הבדיקה לקרי הוא לצד המילה ואמאי אסור. ויש לומר שמי שרוצה לבדוק גם לקרי צריך שידחוק כל הגיד היטב אם נשאר בו דבר הקרי כי שמא לאחר שעה יפלטנו. לא תנאף לא תהנה לאף [לפנינו בסגנון אחר] כלומר, לא תעשה רצון האף בשום ענין גדול או קטן. לא ביד, בעוד שהאבר חם לא יגע בו לא ידו ולא רגלו, לא תנאף בתינוקות, אפילו לא יגע בפי טבעתו משום לא תנאף שהרי מוציא שכבת זרע לבטלה, שאם היה נוגע באמתו בפי טבעתו בר סקילה הוא, דכתי' ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, ואפילו משחק. [גליון: אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף. מקום יש בשמים שמו גוף ויש בו הנשמות]. ואיתויי דרך רשות הרבים לפי שסכנה הוא דתני ורידי עינא דבאנתא דליבא קיימי [עיין ברש"י כאן].
<h2>דף קט:</h2>
ולא במי משרה, אוקימנא בדאישתהי דמוכחא מילתא דלרפואה קא עביד שהרי המים עכורין ואינו עומד שם בשביל הנאה אלא בשביל רפואה. לא אשתהי רוחצין, דאמרי אינשי שאע"פ שהן עכורין לא מצא מים יפים ולעולם להקר עביד, [גליון: ולא לרפואה].
אין אוכלין איזוביון [לפנינו: איזובין] בשבת וכו', מפרש בגמ' שעושין אותו להוציא תולעים שיש לאדם במעיו, גזרי' משום שחיקת סממנין שניכר לכל שלצורך רפואה אוכל אותו. אבל אוכל את יועזר, שהרבה מן הבריאים אוכלין אותו כל השנה, ותנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה, ואע"פ שהיא מאכל עשוי להוציא תולעין שבכבד דרך בית הרעי. ושותה אבוברועה, העשוי להציל ממי ששתה מים או יין מגולין, ומשקה הוא שרגילין הבריאין לשתותו רוב השנה. וכל האוכלין וכו', מפרש בגמ' לאיתויי כחל [גליון: טחול] לשינים וכרישין לבני מעים, שידוע לכל שרפואה יש לו, אפילו הכי לא חיישי' לגזירה שמא ישחק סמנין כיון שהם מאכל בריאים. וכל המשקין שותה, לאיתויי מי צלפים בחומץ. חוץ ממי דקלים, שני דקלים היו ידועים להן ומים היו נובעין בין שניהם ואותן המים היתה משלשלת. השותה אותם כוס אחד מהם היה מתחיל קצת לשלשלו והשני הרבה והשלישי מכיון [?] שנכנס לגוף כאותו עדין עצמו יצא מרוב השתלשלות. וכן כוס העיקרין, משקה היא שכותשין עיקרי ירקות בבשמים והוא עשוי לרפואה הרבה, שלא יזוב זוב הדם ממעין פתוח לזוב או לרפואת ירקון, ומזיק קצת שמתעקרין האיש או האשה מהיות עוד מוליד. ואלו שניהם ניכרין לכל העולם להן לרפואה.
<h2>דף קיא.</h2>
הכל מודים, אע"פ שנחלקו בבכור שאחזו [דם] מקיזין או אין מקיזין דהוי מטיל מום בבעל מום, ואיכא מאן דשרי להקיזו ולעשות בו מום שהרי סופו למות, אבל מודים הן בחימוץ דכתיב לא תאפה חמץ וכתי' ולא תעשה, אפייה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה ולומר לך מה אפייה שהיא מעשה וחייבין עליה בפני עצמה. והכל מודים שאם לשה הראשון בחימוץ ובא השני וערכה בחימוץ והשלישי אפאה בחימוץ כולן חייבין.
החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, לפי שהוא ניכר לכל שהוא עושה לרפואה, וכגון שמגמע ופולט. אבל מטבל כדרכו, מאכלו ופתו בחומץ, או מגמע ובולע טיבולו, או שטעם כלום, שבאותו הזמן אינו מועיל כל כך ואינו ניכר לכל שלרפואה עושה. אבל אחר סעודה אפילו מגמע ובולע נמי אסור שכן דרך העושין לרפואה ששותין באותו הזמן. ואע"ג דכתי' כחומץ לשינים, כלל דמזיק להו התם משתעי כשאין שם מכה אבל כשיש שם מכה מועיל.
החושש במתניו וכו', לפי שהוא רפואה ידועה לכל וגזרינן משום שחיקת סממנין, וכן שמן וורד שמן שנתבשלו בו הוורדים ימים רבים בשמש, והיא רפואה ידועה ולפיכך אסור, וכן הלכתא.
לא יגמע ופולט, דמוכחא מילתא דלרפואה קא עביד. אע"פ דלא שכיח, שאין מצוי שמן ורד במקומו של זה הסך ממנו ודמיו יקרים והכל יודעים שאין סכו אלא לרפואה שרי דכל ישראל בני מלכים הם. אי שכיח שרי' דלא מינכרא מילתא דלרפואה קא עביד.
<h2>דף קיא:</h2>
אלו קשרים שחייבין עליהן וכו', אלו קשרים האסורין מחמת מה שאמור באבות מלאכות דקתני [לעיל ע"ג א'] הקושר והמתיר, ולא אסר אלא הקשרים שהן של קיימא אבל על שאר הקשרים שאינן בני קיימא לעולם אינן נאסרין אלא מדרבנן דומיא דקושרי חוט של יריעה הנפסקין שהיא לעולם. קשר הגמלים וקשר הספנין לעולם. הגמלים [ו]הספנין שנוקבין לגמל בחוטמן ונותנין בו רצועה וקושרין אותו קשר עולם וכשרוצה לקושרה לבהמה קושר רצועה ארוכה באותה הרצועה הקטנה שהיא עשויה כמין טבעת, ופעמים שהוא מתירה כשרוצה להוליך הגמל ולרכוב עליו. ואותו קשר העשוי כמין טבעת בחוטמה אסור וחייב חטאת הקושר והמתיר. וקשירת אותה רצועה הקשורה באבוס שקושרין אותו באותו העשוי כמין טבעת אסור מדרבנן שפעמים שהוא מתיר הקשר באבוס [ו]עומדת הרצועה קשורה לעולם בגמל. וכמו כן עושין בספינה שנוקבין בראש הספינה נקב רחב ומשימין בו טבעת אחר או קושרין בה רצועה אחת או חבל עשוי כמין טבעת וקושרין אותו קשר עולם, וכשרוצה להעמיד קושר חבל באותו טבעת ומעמידה בה שקושר הראש השני ליתידות העומדות ביבשה על שפת הים, וכשרוצה להתיר מתיר את ראש הרצועה הנקשרת לאותו הטבעת ונשארת החבל קשור ליתידות. ופעמים שמתיר ראש החבל הנקשר ליתידות ונשאר החבל בראש הספינה ונמצא שהוא של קיימא, על כן אסרינן לה מדרבנן. אבל אותו קשר הראשון שעשוי בחבל העשוי כמין טבעת אסור מן התורה והקושרו והמתירו חייב חטאת. ר' מאיר אומר כל קשר העשוי להתירו בידו אחת, גלי דעתו שאינו רוצה שיהיה של קיימא ומותר לקושרו ולהתירו אע"פ שקושרו בחול זה יום או יומים. ובגמ' [קי"א ב'] מיבעיא לי' עניבה לר' מאיר שהוא יכול להתירו באחת מידיו מהו, מי אמרי' כיון שיכול להתירו באחת מידיו מותר, או דילמא לא דמי עניבה לקשר שיכול להתירו, דהתם משום הכי מותר דלאו מהדק הוא והכא בעניבה מהדק הוא, שמתחילה קושר בו קשר אחד ואותו קשר אינו עומד כלל אחר כן ועונב בו ובענין זה הוא מהדק הרבה, ועלה בתיקו. ולא יכלינן לאוחוכי מההיא דתנן [קי"ג א'] חבל דלי שנפסק לא היה קושרו אלא עונבו ר' יהודה אומר כורך עליו פונדא או פסיקיא ובלבד שלא יענבנו, ובר מחלקתו דר' יהודה הוא ר' מאיר ש"מ דעניבה שרי, לא דאמי דההיא דשרי ר' מאיר עניבה שרוצה שתתקיים שם שנה או שנתיים.
קושרת אשה וכו', ואלו הן קשרים הנתרין לכתחילה ואפילו איסורא דרבנן ליכא, ואלו הן מפתחי חלוק, כמו שיש לגחלים [צ"ל: גלחים] לשונות לכאן ולכאן וקושרין של ימין בכתף של שמאל ושל שמאל בכתף של ימין, ומשום הכי מותר לכתחילה דכיון דכל יומא שרי ליה לא דאמי מידי לקשר של קיימא. ולא גזרי' דילמא לא יתיר כי אם האחת והשנית תשאר חדש סגורה, אלא אמרי' פעמים שמתיר זו ופעמים שמתיר זו ואין באחת מהן כלל קשר של קיימא. חוטי סבכה, הם עושין להיות במקום שמקיף מאוזן לאוזן ונקשרין אחורי העורף ומתירן בכל (ה)לילה. ושמא תאמר ליחוש שלא יתירנו כלל אלא מוציאתו מראשה שלם קשור ומחזירתו למחר כמו כן דרך מלבוש, קמ"ל דלא חיישי' לכך לפי שהאשה חסה על שערה עבדא הכי מרצצת שערות ראשה בלבישה ובהפשטה. ושל פסיקיא, אזור רחב חוטין תלויין בראשו לקשרן בהן ובריווח. ושמא תאמר יוציא האזור דרך ראשה ודרך מרגלותיה ויעמד הקשר במקומו, קמ"ל דלא חיישי' דלא עבדא משום צניעותא. ורצועות מנעל וסנדל, מוקים לה בגמ' במנעל של הכפריים שאין רצועות קבועות בהן על ידי אומן אלא הן עצמן קושרין אותן בחומרתא בעלמא. אבל אותם של תלמידי חכמים פטור אבל אסור שאינם קושרין מנעליהן בחוזק כשאר בני אדם שהולכין ברגל כל היום ואין אדם יכול לילך ברגל [אלא] א"כ קשורות מנעליו בחוזק, ופעמים שמתירין אותם ופעמים שחולצין בלא התרה ועומד שבת או חודש. ואותו חומרתא דעבדי אושכפא מצד אחד שקושרין אותה הרצועה היא של קיימא, ומי שמתיר אותו חייב חטאת. ונאדות יין ושמן, שיש להם שני אזנים שמוציאין מהן יין פעמים בזה ופעמים בזה. ולא חישי' שמא זה הקשר שיעשה בשבת יעמוד חודש לפי שימלך שלא יוציא מזה האזן אלא מאוזן האחרת, קמ"ל דלא גזרי' דמה הנאה יש לו בזה יותר מזה. וקדירה של בשר, פעמים שקושרין בגד סביב לפיה וקשור אותו בגד משני ראשיה, ופעמים שמתירין זה ומניחין האחד ופעמים מזה ומניחין האחד, קמ"ל דלא אמרי' דילמא יהיה נמלך שלא יוציא בו מכאן ועד חדש אלא מצד אחד, קמ"ל דלא גזרי' כדפרישית. ר' אלעזר [לפנינו: ר"א בן יעקב] אומר קושרין בפני בהמה חבל ברוחב הפתח כדי שלא יצא, ולא אמרי' דילמא תשאר החבל מצד האחד כשירצה להוציא מן הבית ויעמד החבל קשורה מצד אחד מן הפתח חדש, שהרי למחר או אותו היום שיצטרך פעם אחרת לקשור בפניה ויתירנו. ואם היה בענין זה בחבל אחד שפירשתי אפילו רבנן היו מתירין כמו שהן מתירין בנאדות היין ושמן והדומה להם, אלא בהא פליגי אם יכול לקשור שני חבלים לפני הפתח כדי שלא יצא וזה למעלה מזה, דרבנן אסרי שמא לא יתיר אלא החבל התחתון וישאר מן החבל העליון ויוציא הבהמה בדוחק מתחת החבל העליון. ור' אליעזר בן יעקב לא גזר כיון שאינו יכול להוציאה אלא בדוחק.
<h2>דף קיב.</h2>
יש לך קשרים וכו', מפורש הכל בפירוש המשנה. התם [לא] מינטר, שהרי בכרמלית היה שהיה נפסד אם היה מניחו שם. והכא מינטר, שהרי בחצר היה ולמה נתיר לטלטל מה שאין צריך לו אע"פ דחזי למאכל בהמה.
<h2>דף קיג.</h2>
קושרין דלי בפסיקיא, בשבת עצמו. פסיקיא אזור בגד או בנדא של בגד, דלא מבטל ליה בכלי [ו]לא הוי קשר של קיימא שלא יתירנו מן הכלי. אבל לא בחבל, ומוקים לה בגמ' בחבל של גרדיי, וגזרי' חבל דגרדי אטו חבל דעלמא, דבחבל דעלמא כולי עלמא לא פליגי דאסור דילמא מבטל ליה. ור' יהודה מתיר, דלא גזר חבל דגרדי אטו חבל דעלמא. כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא, כגון זה והדומה לו שאין דעתו לבטלו מותר לקשר בשבת ולא גזרי' קשר זה בשביל זה אע"פ שהם דומין זה לזה. ור' יהודה שמצינו דאסר עניבה [עירובין צ"ז א'] דהתם לאוו משום גזירה הוא ליגזור עניבה אטו קשירה אלא משום דעניבה גופא קשר של קיימא הוא.
יש לך קשרים שאין חייבין וכו', אבל איסורא מדרבנן איכא כגון אותם הקשרים השניים הנעשים לפי שעה לקשור [גליון: הגמל] לאבוס או הספינה ליבשה דחיובא מן התורה ליכא כדפרישית, שהרי כשרוצים לרכוב הגמל או להוליך הספינה מתירין אותו קשר, אבל איסורא איכא שמא לא יתיר אלא אותו ראש החבל הנקשר באבוס.
מביא אדם חבל של גרדי וכו', ודוקא דגרדי לא מבטיל ליה ויתיר שני קשריה [גליון: חד לאיבוס וחד לבהמה] אבל חבל דעלמא לא, דילמא יתיר קשר מהפרה וישאר החבל קשור חדש או שנה באבוס. ואוקימנא בחבל דגרדי דשאר כלים, כגון כובד העליון וכובד התחתון ליכא למימר דהוי קובע לו מקום, ובעומדים נמי לא דהא איכא למימר דילמא אתי לאשוויי גומות אלא בחבל דגרדי מיירי והוא הדין לקנה של גרדי. לא שנו דמותר לקפל בגדיו בשעת שפושטן אלא באדם אחד, דמחזי כמתקן [ביותר מאחד]. ובחדשים ובלבנים אינו ניכר בו תיקון דהא חדש הוא אבל בישן ניכר בו התועלת הרבה וכן ניכר בצבעונים. שאין לו להחליף, ושרי' ליה משום כבוד שבת. ישלשל בבגדיו כלפי מטה, כלומר, שלא יגביה כנפי כסותו תחת אזורו, כמנהגו בחול כדי שלא ילך בכובד, אלא בשבת שאין לו לצאת מפתח ביתו ישלשלם למטה וזה הוא כבוד שבת. והני מילי דשרי בטלאי על גבי טלאי, הני מילי בצלא [לפנינו: בעילאי], זה הוא בעור העליון אבל בעור התחתון שאינו נראה לעיני הכל מותר.
מקפלין את הכלים, בגדים כשפושטן מקפלן מפני שהן מתרככין ונכפפים דמתקמטין כשאינן מקופלין. ואפילו ארבעה וחמשה פעמים, ביום אחד כדי לחזור וללובשן בו ביום או בליל שבת יקפלן לצורך מחר. אבל לא יקפלנו בשבת, אם אין דעתו ללבשו אלא עד מוצאי שבת. ובענין זה בהצעת המטות.
ר' ישמעאל אומר מקפלן וכו', מיום הכפורים, שחל להיות בערב שבת לצורך השבת לפי ששבת חמור מיום הכפורים. וחלבי שבת קרבין ביום הכיפורים, שחל להיות במוצאי שבת ויקרבו האימורים בליל הכנסת יום הכיפורים לפי ששבת חמור מיום הכפורים. אבל לא חלבי יום הכפורים קרבים בליל שבת, דכעולת חול דאמי לגבי שבת. ולר' עקיבא שוין הם בחומרתם ואין אימוריהן של זה דוחין את זה.
<h2>דף קיג:</h2>
דאמ' מר פסיעה גסה וכו' ומהדר ליה, בזכות שמקדש על היין בערבי שבתות. והמשימים מיין על עיניהם טועים דאסר לתת יין על תוך העין מפני שהוא מלקה הגוף וקא עבר משום בל תשחית. שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, לאמר כך וכך יש לי לעשות (כי כך וכך חול). ואע"פ שדיבור אסור הרהור מותר שיכול לחשוב.
<h2>דף קיד.</h2>
בכל מקום, בכל התלמוד ואפילו במס' כלה שאינה רגילה ללמוד הוא נתן לבו ולמדה. ויש שגורסין, למאי נפק למימריה ברישא, או במסכתא חדא באתריה, או בכולא תלמודא ריש מתיבתא, אם יודע לחשוב [צ"ל: להשיב] ממסכתא שהוא לחוד מתעסק בה ממנין אותו פרנס באתריה. אם בכוליה תנויי דכדקאי בהיא מסכתא ידע לאהדורי במסכתא אחריתי, ראוי להיות ראש הישיבה. למיטרח ליה בריפתיה, מה שיחסר לו. חבל על דלית ליה ביתא, זה יראת שמים שהיא עיקר בעולם הבא. ותרעיה לדרתיה עביד, שקונה שערי הבית וזו היא החכמה. זכה נעשה לו סם חיים, זכה למד לשמה. לא זכה, שלמד לשום כבוד שיתכבד בעולם הזה.
<h2>דף קטו.</h2>
כל כתבי הקדש וכו', מפרש בגמ' המשנה בין שקורין בהן, דהיינו נביאי בין שאין קורין בהן דהיינו כתובי. ולפי' אין קורין בכתיבי שכן ראינו שלא תיקן משה שידרשו אלא בנביאי ולא תיקן מכתובי כלום, ש"מ שאין קורין בהם. והיה זה בעבור שיתנו לבם כל העדה אל קול הדורש. אע"פ שכתובין בכל לשון, שמשמע שאסור לקרות בהן ואין מתירין לחלל עליהן את השבת, כגון למבוי שאינו משותף. אבל בחול טעונין גניזה שיש בהן עדיין שם קדושה אע"פ שאינן כתובין בלשון הקודש, הכי מתפרש בגמ'. ומפני מה אין קורין בהן מפני ביטול בית המדרש, שישמעו את קול הדורש להם היתר ואיסור. ודוקא בזמן בית המדרש דהיינו עד שש שעות אבל משביעית ואילך מותר.
<h2>דף קטז:</h2>
מצילין תיק הספר עם הספר, שאם היה בפני עצמו לא היינו מתירין להצילו למבוי אלא א"כ הוא משותף, אבל השתא עם הספר מצילין אותו. ולא אמרי' נישדינהו כולהו הספר והמעות אארעא ואחר כך יחזיר ספר תורה לתוך התיק דהכי אמרי' בהצלת אוכלין מפני תרומה טהורה עם הטמאה, ודוקא שטהורה למטה וטמאה למעלה ולישדינהו כולהו אארעא ויברור הטהורה מן הטמאה, שהרי שני מינים נכרים הם. ומתרץ בפירות המיטנפין כגון תאנים והדומה להם. ואע"ג דלא שרינן בהצלה אלא בענין זה אבל בספר תורה לא אמרי' הכי דדילימא אדהכי והכי נפלה דליקה. ולהיכן מצילין אותם כתבי הקדש למבוי שאינו מפולש, שיש לו שלש מחיצות ולחי אחד. אע"ג דלאו בר שיתוף הוא דסבירא ליה להאי תנא כר' אליעזר דאמר שצריך שני לחיים בכל מבוי שבעולם, כיון דאליבא דרבנן הוא בר שיתוף הוא מצילין לתוכו כל כתבי הקדש אע"פ שלא נשתתפו, כלומר, קולא אחת עבדינן בשביל בזיון דכתבי הקדש אבל לא תרי קולי, כגון למבוי המפולש שאין שם לחי כלל, דלאוו בר שיתוף הוא אפילו אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר, אסור להציל לתוכו אפילו כתבי הקדש. ובן בתירא מיקל ואמר דאפילו אין שם לחי כלל מותר להצילם.
<h2>דף קיז:</h2>
מצילין מזון שלש סעודות, דזהו צורך כל יום שבת. וכמו כן לבהמה כל מה שצריך לה למאכל יום אחד. כיצד וכו', אפילו אחר מנחה גדולה שהוא אכל כבר שתי סעודות והא לצורך חול קא טרח, ור' יוסי לא חייש להכי דסבר כיון שהתירו חכמים לטרוח בשלש סעודות להצילם כחול שוויוה רבנן לגביה, ואפילו במנחה שרינן להציל שלש סעודות שהרי הוא צריך עדיין לסעודה אחרת, אבל אם אכל סעודה שלישית ליכא מאן דאמר שנציל ממנו כלל דדבר ניכר ומוכחא מילתא דלצורך חול קא טרח.
[התחלת הפירוש חסר בכתב היד] ליה קל וחומר שלא יציל לצורך יום טוב, שהרי יש לו שהות לטרוח ואינו מעונה. וקידש עליו היום, שלא הוציאו משם ואם יעמוד שם ישרף הכל. דנקיט תרתי, ולא היה בוצע אלא על העליון. אמר לקטו כתיב ולא כתי' אכלו לחם משנה, לא נתכוין אלא שיהיו לפניו שני ככרות. בצע אכוליה שרותיה, כל כך היתה גדולה החתיכה שחותך מן הלחם בשעת המוציא שהיה די לו לכל מאכלו. דהא מיתחזי כרעבתנותא, כאיש שסובר שיחסר לחמו וכדי שלא יבואו אחרים ויקפצו ליקח כל הלחם שבשולחן מלפניו קדם הוא ולקח ממנו כל צרכו. כיון דכל שאר השבוע לא עביד והשתא קא עביד לא מיחזי כרעבתנותא אלא לכבוד שבת, ונראה כמחבב סעודת שבת ויתחזקו לאכול הרבה. כד מיקלע להו ריפתא דעירובא, לפי פעמים שהיו מערבים עם בעלי חצרותיהם לא היה אצלם אלא בבית חבריהם ופעמים היה בביתם וכשהיה מגיע עירובם אליהם הוו שארו עליה למוצאי שבת, היו מברכין עליו המוציא. [אי] נמי בשבת עצמו היו אוכלין אותו דכיון שהותר לבין השמשות לטלטל בחצר, אע"פ שיאכל העירוב קודם שיצא שבת הותר לכל היום כולו.
<h2>דף קיח.</h2>
מן המנחה למעלה שוב אינו מדיח, שהרי לא יצטרך להם לשבת עצמה אלא למוצאי שבת. כסא דהרסנא, דגים קטנים מטוגנים בשמן קרביהם ובקמח.
<h2>דף קיח:</h2>
הרי זה מחרף ומגדף, לפי שבנביאים הראשונים תקנוהו לאומרו בפרקים לשבח והודאה כדאמרי' בערבי פסחים, וזה הקוראו תמיד בלא עתו אינו אלא כמזמר לשיר (וצץ) [ומתלוצץ]. פסוקי דזימרא, מברוך שאמר עד הללו אל בקדשו וכו' כל הנשמה תהלל וכו'.
<h2>דף קיט.</h2>
תלת סאוי טחיי, שלשה סלים של לחמניות שקורין בלעז אובלייש, והיה סבור שבשביל כבודו עשאום באותו שבת לבדו ואין דרכן בכך. ואמרו מי עדיפת לן מינה, מן השבת זה משפטינו כל שבתות השנה. ומשלם להו, פורע אותם לפני שער חצירו תחלה ואמר להם מהרו והביאו לי מה שקניתי מכם, והיה כבוד שנראה שקונה בשר משלשה עשר טבחים. אתכתא דשאגא, פריש של שן שהיה חשוב ועשיר ועם כל זה היה מנפח לכבוד שבת. מצלחי ציבי, מבקע עצים לבשל. מצתת צתותי, מצית האור בעצים דקים. מכתף ועייל מכתף ונפיק, בערב בא ונכנס להביאו משואות של מיני מגדים מכאן ומכאן, כאדם שבא לקבל את רבו בביתו ומראה לכל שהוא חשוב עליו וחוזר לכבודו לטרוח ולחזור ולהרבות בשבילו [גליון: כך עושה הוא לצורך שבת וכך מכבדו]. במה הן זוכין לעושר גדול כזה, אמרו ליה בשביל שמעשרים ואדם אוכל פירותיו בעולם הזה וכן בכבוד שבת.
וכשהן מניחין אותה היו אומרים לה' הארץ ומלואה, כלומר, אסור להנות מפרי הארץ עד שיברכהו. ובסילוקו אומר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, כלומר, מודים אנחנו על מה שנהנינו משלך.
רב ששת לפי שהיה סגי נהור היה מושיב התלמידים במקום שלא יוסיפו להאריך שם ולעמוד יותר מדאי. לא תחללוניה, כלומר, שלא תתענו יותר מדאי. ואומר ויכולו, כלומר, מחזיק לו השם טובה על שמודה ומכיר בו. יסדיר שולחנו בערב שבת, כלומר, שלא יתענה בערב שבת ויאכל לתיאבון יותר בליל שבת כדכתי' נירו לכם ניר אל תזרעו אל קוצים. אתא אריה ואכליה, לאותו העגל שהיה שוחט אם לא יהיה בשביל אבימי בנו לפי שכבוד שבת שכשאדם מלוהו בשמחה כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר. [גליון: מלוגמא, פי' רפואה].
<h2>דף קכ.</h2>
לאותה חצר, שהוא יושב בה הוא יכול להצילם שיציל ממנו כל מה שירצה שאין בו טורח כל כך, אבל אם (אין) כל כך גדולה הדליקה שאין יכול להציל אלא אם כן יוליך למקום רחוק דזהו חצר אחרת אעפ"י שעירב עמהם אסור להציל אלא שלש סעודות לבדן.
להיכן מצילין אותם שלש סעודות לחצר המעורבת, אבל לא לחצר שאינה מעורבת. אע"ג דמקילין בכתבי הקדש דשרי' אפילו במבוי שאינו ראוי לשיתוף, אבל לענין הצלת אוכלין לא שרי' אפילו בחצר שיש לה ארבע מחיצות שלמות אלא א"כ עירבו בעלי בתים העומדים שם זה עם זה. ובגמ' פריך מכדי בהיתרא קא טרח נציל טפי, כלומר, הלא מה שהוא מציל ראוי לאכילה הוא ובחצר המעורבת קא מיירי למה לא יציל כל מה שירצה. ומשני אי שרית ליה להציל כל מה שרצה מתוך שאדם בהול על ממונו אתי לכבויי לפי שיתעכב שם בבית הדליקה זמן ולא מביאה [?] יוכל לעמוד על עצמו שיראה ממונו כלה ואבד ולא יכבנו, אבל עכשיו שלא התירו לו להציל אלא שלש סעודות לבדן לא יתעכב שם וילך לו למרחוק ולא יראה, כדכתי' ותשלך את הילד תחת אחד השיחים כי אמרה אל אראה במות הילד. בן בתירה אומר אף לשאינה מעורבת שרי' ליה שלש סעודות לבדן.
מצילין סל מלא ככרות וכו', מקשי' בגמ' והא אמרת שלש סעודות ותו לא, ומתרץ הא דקתני אפילו מאה סעודות מיירי בכלי להציל, כלומר, שבכלי אחד הוא מוציא את כולם כמו שאמר סל מלא ככרות שמצאו מלא. ורישא דקתני שלש סעודות ותו לא, מיירי בבא לקפל, כלומר, בשנים או בשלשה פעמים אין שרינן ליה להציל אלא שלש סעודות ותו לא. ואם קפל והניח בתוך סל אחד קודם שיצא מן הבית עד שקבץ מאה סעודות דכיון שבהוצאה אחת מוציא את כולם מותר והכי מוכחא בגמ'. ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, כלומר, שמפקיר אוכליו ומשקיו לכל מי שרוצה לזכות בו, ואם היו פקחין מהפקירא זכו עושין עמו חשבון שיתן להם שכרם משלם ומחזירים לו מה שזכו מאותו הפקר שאינם רוצים ליהנות משל אחרים אלא מעמלם שאם היו רוצים יכולים היו להחזיק בהיתרא בכל מה שהצילו.
ולשם הוא מוציא וכו', למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. כל כלי תשמישו, כגון מטתו וכלי תשמיש סעודה הראויים ליטול בשבת למעוטי כלים שמלאכתם לאיסור שאסור להציל לו אפילו אחד, שאין אנו מתירין לו אלא מה שצריך לו בשבת לשכב עליו ולישב עליו ולאכול עליו. ולפי שאין דרך העולם שיהיו לו שני שולחנות וכן כל כלי סעודה אלא אחד לפי' לא הוצרך לומר שלא יוציא אלא כך וכך כמו שיש דרך העולם להיות לו שנים או שלשה חלוקים או מעילים לפיכך (לא) הוצרך לומר ר' יוסי חשבון המלבושים ולתנא קמא לובש כל מה שיכול ללבוש אפי' משמונה עשר מלבושים פעם אח(ר)ת לבדה ולא יותר, [ו]ר' יוסי מיקל שיכול לחזור פעם שנית ושלישית שיכול להערים ולומר אין אני חפץ באלו אלא באלו, ומחמיר בזה שאינו מתיר אלא עד י"ח שהלובש ניכר לכל דלשם הצלה עושה, ואע"פ שהם משא לו הוא לובשם. ואע"ג דלא שרי ר' יוסי יותר משלש סעודות משום האי טעמא דאי שרית ליה להציל טפי מתוך שבהול על ממונו אתי לכבויי, אבל במלבושים לא גזר דכיון דלא שרי' לי' להציל כדרך משוי, כגון הוצאה ביד אלא בדרך מלבוש זכור [גליון: ולא אתי לכבויי]. והשמונה עשר כלים מפורשין הם בגמרא אין בהן אחד שאינו צריך לו ואין אחד דומה לחבירו כדי שלא יראה כמשוי.
פירש טליתו [גליון: ופי' כלומר], בבית הדליקה והולך למזרח הבית ומביא ככרות משם ומניחן על טליתו, וכן עשה לדפנות הבית עד שקבץ שם מאה סעודות מהו אליבא דרב הונא מוציא דפליג בין בא להציל לבא לקפל, מי אמרי' כיון שאינו מוציא אלא בבית אחד כבא להציל דמי ושרי, או דילמא כיון שלא מצאן בסל אחד וטרח בבית טורח רב אסרי' דדילמא מתוך שהייתו אתי לכבויי. אמר ליה מדאמר רבא אטעייה רב שיזבי לרב חסדא יכלינן לאוכוחי, מזה שאמר (רבה) [רבא] כי מה שדרש רב שיזבי לפני רב חסדא והודו שניהם שאם כשנשברה לו חבית בראש גגו ולא שרי' לתת כלי תחתיה שיהיה גדול ומחזיק יותר משלש סעודות, ובענין קפל והניח קא מיירי, שאם לא כן אמאי אסר, ומדאמר רבא שטעות הוא ש"מ שאדם יכול להציל הרבה בכלי אחד אפילו בקיפל והניח ובלבד שלא ימלא כלים רבים. מאי טעותא, מנא לן דטעותא הוא בידיה. אמר ליה מדקתני בברייתא ובלבד שלא יביא כלי אחד ויקלוט, כלי אחד ויצרף, ש"מ כלים טובא הוא דאסור אבל בחד מנא שפיר דמי אפילו על ידי קיפול והנחה, כיון שאינו יוצא מתוך הבית וגם בבית אינו ממלא אלא כלי אחד אע"פ שיש לו כלים רבים, נזכר הוא ולא אתי לאתויי כלים דרך רשות הרבים.
עושין עמו חשבון, חשבון מאי עבידתיה מהפקירא קא זכו דהא הצילו לכם קאמר להו לצרכם ואם פקחים היו יעכבו הכל בידים. ומתרץ בגמ' מדת חסידות שנו כאן שמחזירין לו. ומקשי חסידי אגרא דשבתא מי שקלי חסידים, יש להם לוותר משלהם בכל דבר נדנוד עבירה. ואע"ג דלאו שכר שבת גמור הוא דהא לא אתני עמו דמהפקירא קא זכו, מיהו חסיד לא מיקרי אלא אם כן מוותר משלו. ומתרץ הכא בירא שמים עסקינן, המציל היה ירא שמים ולא רצה לוותר משלו ולא ניחא ליה לאתהנויי מאחריני בזכיה והפקירא שידע שלא ברצונו הפקירו ובחנם נמי לא ניחא דליטרח דלאו חסיד הוא למחול את שלו. והכי קאמר, כלומר, האי אם היו פקחים דקתני במתני' לא פקחים בדין קאמר ליטול את הראוי להם שאם כן את הכל היה להם למיתני, אלא הכי קאמר הני יראי שמים אם פקחין הם בהלכות שבת דידעי דבכי האי גוונא לאו שכר שבת הוא דמעיקרא לאו אדעתא דאגרא פועלים נחית, עושין עמו חשבון.
ר' שמעון בן ננס אומר פורסין וכו' מפני שהוא מחרך, ואינו נשרף ואין הדליקה יכולה להתפשט בתבה והוא כבה מאיליו. ועושין מחיצה וכו', ר' שמעון קתני לה, והכי קאמ' לא תימא בעור גדי שהוא חוצץ לפני האור אבל אם יתן עליו כלי של מים מצד הראש השני שלא יוסיף עוד אסור דגורם לכיבוי הוא, אלא אפילו בכלי של מים יכול לעשות אם ישבר, דסבירא ליה גורם לכיבוי מותר משום הפסד ממונו. ור' יוסי אוסר בכלי חרש הרגילים להשתבר מחמת האור, דסבירא ליה גורם לכיבוי אסור לעשות בשבת אבל מערב שבת [?]. ודוקא זה שיש חציצה בין האש והמים דהיינו הכלי חרש, אבל אם יהיה שם חציצה כגון שישים מערב שבת כלי מלא מים תחת הנר כדי שיכבו הניצוצות שנופלים מן הפתילה אסור לדברי הכל מפני שמקרב את כיבוייו, כדתניא בברייתא [לעיל מ"ז ב'] נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בשבת ואין צריך לומר בערב שבת ולא יתן מים לתוכו מפני שהוא מכבה, ואין צריך לומר בשבת.
<h2>דף קכ:</h2>
מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה, צריך עיון והא פסיק רישיה ולא ימות הוא.
<h2>דף קכא.</h2>
נכרי שבא לכבות וכו', אם בא לשאול ממנו המכבה שאכבה אותו אין רשאי לומר לו כבה. ואם בא והתחיל לכבות בלא שאלת רשות מישראל, אין צריך ישראל לומר לו אל תכבה שהרי לדעת עצמו עושה ואינו מתיירא מבעל הבית ואין הישראל מוזהר על שביתתו. אבל קטן שבא לכבות אין מניחין אותו, אם הקטן יש בו דעת שיודע שאביו יקללנו או יכנו לאחר כן כאשר לא כבה אותו, חייב האב לומר לו אל תכבה מפני ששביתתו מוטלת עליו כדכתי' אתה ובנך ובתך, וזה הבן המכבה לא היה מכבה אלא בעבור אביו. ואם היה קטן כל כך שאין בו [גליון: דעת] והבנה להכיר דעת האב אלא מעצמו עושה אין מוטל על האב למחות בידו דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו.
כופין קערה על הנר וכו', כופין קערה של חרס על גבי הנר ובלבד שלא יכבנה, וקמ"ל דאע"ג דמיטלטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת בשבת. ועל צואה של קטן, המוטלת באשפה. וגרף של רעי לא הוי דהא באשפה שבחצר הוא, אבל צריך לכסותה להוציאה בפני עצמה אע"פ שאיננה בכלי. ובלבד שלא יהיה בהוצאתה אשווי גומות, כגון בקרקע של אבנים. ועל עקרב שלא תישך, ואע"פ שהוא ניצוד מאליו והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור אבל אסור עליה. והכא משום [גליון: צד] סכנה שרינן לה לכתחילה, ור' יהודה פליג עליה והעיד בשם רבן יוחנן בן זכאי שאמר חושש אני לו מחטאת, דסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה.
<h2>דף קכא:</h2>
חמשה נהרגין בשבת, אפילו אין רצין אחריו דמועדין הן להזיק ומלאכה שאינה צריכה לגופה היא ומשום הזיקא שרינן לכתחילה. בידוע שנזדמנו לו להרגם, לכך באו לידו שזימנן לו המקום לאבדם לפי שהיו עתידות להזיק וגלגלו זכות על ידי זכאי. לא הרגן וכו', וחייב (להצילם) [להודות] לשם על שהצילו מידם. בנישופין בו, כך דרך הנחש נושף כעין שריקה כשהוא רואה (שבאו ככועס) [שונאו וכועס] ואם בא בענין זה בודאי [גליון: דעתו להרגו] להרגו. דורסו לפי תומו, לא שיעמוד ויהרגנו בהדיא אלא כשהוא הולך לתומו ומצא נחש או עקרב לפניו אין צריך לישמט מפניו מפני חילול שבת, אלא דורסו והולך ואם מת בדריסתו ימות הואיל ולא כך נתכוין, דדבר שאינו מתכוין אפילו לר' יהודה מדרבנן היא ולענין מזיקין לא גזור שהרי אינו עושה כדרך שאר דירות [?] או נטילת נשמה דעלמא. רוק דורסו לפי תומו, לפי שאין כוונתו למרוח ולאשוויי גומות. ואע"ג דממילא ממרח הוא כי לא מיכוין שרי, מפני שהוא דומה קצת לגרף של רעי פטור.
פמוטות, מנורות. של בית אביך, שקטנות היו אבל גדולה האדם קובע לה מקום. קרונות, עשויה להוליך עליהם בני אדם.
<h2>דף קכב.</h2>
נכרי שהדליק את הנר וכו' אסור, שהרי לשם ישראל איתעבידא מלאכה זו. וכן בכבש ומילא מים, וקא אמרי' בגמ' וצריכא דאי אשמעינן [גליון: נר בלבד הוה אמינא דין] הוא דאמרי' כשעשאה לעצמו דמותר לישראל להשתמש לאורה משום דנר [גליון: לאחד נר] למאה וליכא למיגזר שמא ירבה בשבילו, אבל במים דאיכא למיגזר, אפילו מים בשביל עצמו ליתסר וקמ"ל דשרי. כבש למה לי הרי בכבש ליכא למיגזר משום שמא ירבה בשבילו פשיט' דמותר ומתרץ הלכה למעשה.
אוקימנא בדקאי לה באפה, שלא תלך אנה ואנה ואזלא היא מאליה ואכלה והוא עומד מרחוק. וליכא למיגזר שמא יטול מן העשבים שתלש הגוי היום שהן מוקצין, אבל אוקימי עילוויהו שיעמוד סמוך לבהמה אסור דהוה לו מוקצה וגזירה שמא (יפל) [יטול] מהם לבהמה בידו שחומר מוקצה אינו ידוע הוא לכל [גליון: אבל בעשבים מחוברי' דבריתא לפי תומו דמחובר ידוע הוא לכל דאסור לתלוש] ולא גזרי' שמא יתלוש ויאכיל לבהמתו.
<h2>דף קכב:</h2>
[ע"ז כ"א ע"ב] דאמרי' אריסא אריסותיה קא עביד, כלומר, אינו טורח אלא בשביל עצמו. אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי, לפי שהוצאותיו מרובות ושכרו מועט ויודעין הכל שבשביל ישראל עושה, אבל בשדה קרוב לשכר ורחוק להפסד היא דרך העולם בתורת אריסות. אתו לקמיה דרבא, אם מותר כי האי גונא הוא ישראל נהנה במעשה שבת דקא עביד הנכרי שהרי לוקח כנגדו חלק יום ראשון. ישראל וגוי שקצרו שדה בשותפות מחצה מחצה לכל אחד ואחד מה שיתבשלו הפירות יום אחר יום, ולא יאמר ישראל טול אתה היום התאנים שיהיו מבושלות בשבת או השושנים ואני אקח אותם לאחר השבת לחלקי, נמצא שהוא נהנה מעבודת שבת (שבת) שעובד הגוי הקרקע ומשקהו בשבת. ואם התנו מעיקרא, קודם שלקחוהו בשותפות התנה הישראל עמו מותר. ואם באו לחשבון, שאמר לו שבתות הרבה נטלת אתה גם אני אקח שני ימי חול כנגדם אסור. והתם פריך קשיא ארישא לסיפא אמרת התנו מעיקרא מותר הא סתמא אסור והדר תני אם באו לחשבון אסור הא סתמא מותר, אע"ג דלא התנו מעיקרא, ומשני רישא דוקא הא סתמא אסור, והכי קאמר הא סתמא נעשה כמי שבאו לחשבון ואסור.
אע"פ נתפרקו בשבת ולא מיבעיא בחול, קס"ד אע"פ שנתפרקו אבשבת דתנן ברישא קאי, ומשמע אעפ"י שנתפרקו היום ולא מיבעיא אם נתפרקו מאמש. [גליון: אדרבה] כלומר, לא שייך למיתני (אע"ג) [אע"פ] דיותר איכא למישרי ונתפרקו בשבת משום דכי קדיש יומא הוו מוכנין לטלטל [גליון: אגב] אביהם כשנכנס שבת. ומשום שבר כלי ליכא למימר להו דהא תורת כלי עליהן לכסות בהן את השידה ואת התיבה כבתחילה. אע"פ שנתפרקו בחול ניטלין בשבת, כדפרישית דשבר כלי לא מיקרו דהא חזו לאותה מלאכה עצמה. ויש לומר דלא אמרי' לקמן דר' יהודה בעי מעין מלאכה ראשונה מודה בשנשברו מערב שבת ומייחד להו למלאכה אחרת, ה"מ היכא דאינן ראויין לאותה מלאכה אבל אם עדיין לאותה מלאכה לא מקצה להו מלאכה אחרת, ולכך שייך לומר אע"פ שנתפרקו בחול ניטלין בשבת. של שידה ושל מגדל נוטלין ואין מחזירין. נוטלין, דאין סתירה בכלים. ואין מחזירין [גליון: לא משום דיש בנין בכלים] אלא משום גזירה שמא יתקע ומיחייב משום מכה בפטיש. של לול של תרנגולים, שהוא בנין בקרקע לא נוטלין ולא מחזירין, דיש בנין וסתירה בקרקע.
כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן וכו', כלומר, כל הכלים שיש להם דלתות כמו שידה תיבה ומגדל. הניטלין בשבת, הראויים להינטל בשבת שאין כובדן קובעתו וניטלין הן בעוד שדלתותיהן עמהן אעפ"י שנפרקו בחול מערב שבת [גליון: אפי' הכי אינן נטלי'... כדקתני כל הכלים] נמי נטלין הן אותן הדלתות בפני עצמן. כי שמא תאמר אמאי ניטלין הלא כשנכנס שבת לא היו דבקין עמהן ולא היה בהן תורת כלי לאלו הדלתות, אפילו הכי שרי להיטלטל בפני עצמן שהרי יכולין לעשות מעין מלאכתן ראשונה לכסות בהן השידה והתיבה. ואפילו לא היו ראויין למלאכה אחרת קא חשיב להו כלי. וכל שכן אם נתפרקו בשבת שהרי היו ראויין להיטלטל בפני עצמן שהרי יכולין לעשות מעין מלאכתן ראשונה לכסות בהן השידה והתיבה (ואפי' לא יהיו ראויין למלאכה אחרת קא חשיב להו כלי וכל שכן אם נתפרקו בשבת שהרי היו ראויין להיטלטל אגב אביהם כשנכנס השבת) דשבר כלי נמי לא הוו שהרי היו ראויין להיטלטל הם לאותה מלאכה שהותקנו מתחלה או מלאכה אחרת, ולא מיקרי שבר כלי כל זמן שראוי לכלי קצת. ואין דומין לדלתות הבית, כלומר, כשנתפרקו אמאי מותרין לטלטל הלא דלתות הבית שנתפרקו בין מערב אפי' הכי [אין] ניטלין כדקתני כל הכלים הניטלין בשבת וכו', דוקא כלים אבל דלתות הבית אינן מן המוכן להיטלטל שהרי לאו לטלטול עביד דהא מחוברין לקרקע הם, ואע"פ שנתפרקו משם הרי הם עתידים להחזירם שם, מה שאין כן בדלתות הכלים שהרי לטלטל נעשו מתחלה.
נוטל אדם קורנס לפצוע בו וכו', קורנס של נפחים שמלאכתו לאיסור הוא ואפילו הכי לצורך גופו מותר דזהו לפצוע בו את האגוזים. ודוקא של נפחים שאינו קפיד אם יפגם אבל [של] זהובים [עיין לקמן בפירוש הגמ'] או של בשמים שמקפידים בפגימתו אסור לפי שהקצם מערב שבת ממלאכה זו שהפסידו מרובה וההנאה מועטת. קרדום, שמלאכתו לאיסור בקיעת עצים, לחתוך בו את הדבילה, דבילה של תאנים שהיא עבה וגדולה ואין אדם יכול לחתכה בסכין. מגירה, שמלאכתו לגרר את הקורות. מגריפה העשויה לגרוף בה את התנור ואת הכירה מן האפר, וכן הוא לגרוף בה את הגרוגרת הדבוקות לחבית או לקרקע הנאספות שם. רחת, העשויה לזרות ברוח התבואה אחר שנידושה לברר את הבר מן התבן, ועל כן נקראת רחת על שם הרוח. המזלג, כמין יתד שקורין פורקא, ויש להם שלש שינים ומהפכין הקש בגורן, וראויין הם לתת בהם פת לקטן, כגון אם לא נטל ידיו שחרית ורוח רעה שורה על אוכלין הנוגעין בהם הידים קודם נטילה. אי נמי אם ידיו טמאות ואין יכול ליגע את התרומה. אי נמי בחולין וכגון שיש משקה טופח על הרימונים או על האוכלין, ובזה המזלג תוחב אותו באוכלין ונותנין לקטן, וכן ברחת מגביה בה את האוכלין ונותנין לקטן. הכוש, העשויות לטוות בו. כרכר כמוהו, וראוי בשבת לתחוב בו בפגה שהטמינה בתבן, וחררה שהטמינה בגחלים, שאין הגחלים והתבן ראויין לטלטל ותוחב בה כוש או הכרכר בהן הגחלים והתבן ראויין לטלטל מאיליהן. מחט של יד, העשויה לתפור בה וראויה להוציא בה את הקוץ שנכנס בידו וברגלו שהיא דקה. ושל סקאין, מחט גדולה ושני ראשיה עבים גם מראש חידודה ואינה ראויה להוציא בה את הקוץ מפני עביה, אבל היא ראויה לפתוח את הדלת מי שאבד מפתחו מכניס המחט הזה במקום המפתח ומגביה בה חפי הפותחת שנופלין ממעלה למטה ונכנסין בחורי המנעול שלא יוכלו להשיבו עד שמגביהים אותם.
<h2>דף קכג.</h2>
האי קורנס וכו' ואפילו קורנס של זהובים ואפילו דקפיד עליה קצת, שצריך שיהא חלק [לרדד] טסין, אפילו הכי כיון שמתקן על ידי הכאה שמכהו על הטס לא מוקצה הוא [גליון: ליה]. וכל שכן של נפחים, אבל של בשמים אסור דקפיד עליהו שלא יפגמו שאם יפגם לא ישחקו היטב הבשמים כמו שהן שווין. (פגה שהטמינה [גליון: בתבן]). בסיכי, הן היתדות שהנשים מתקנות לסוכות של משי וצריך שיהיו היתדות חלקות כדי שירוץ החוט של משי בהן במהרה שאם יפגמו בשום מקום יחזיק החוט באותה פגימה. זירי, הם איתכשניש בלעז, וצריך שיהיו חלקים. מזורי, הם העצים שחובטים בהם היריעות כדי שיהיו חלקים ואם יפגמו בשום מקום יקרעו היריעה וקורין להם ממש בלעז. [פגה שהטמינה בתבן] תאנה שלא בשלה כל צרכה וטומנה בתבן להתבשל, ותבן היו מוקצה לטיט ואינו ראוי לטלטל. אם מגולה מקצתה, שיכול לאוחזה במקום המגולה והתבן נשמט ונופל. אבל אם כולה מכוסה אסור לתחוב בה כוש או כרכר לפי שכשתוחב שם הכוש הוא מזיז בכוש התבן או הגחלים לכאן, והוא נקרא טלטול מן הצד לפי שאינו מגביהו לגמרי אלא שמזיז אותו לכל צד.
וה"מ במחט שלימה, שיש לה תורת כלי אבל ניטל חודה או עוקצה אסור כרבא, דאמר דכיון דלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא, וכיון שניטל חודה או עוקצה (אם) אדם זורקה לבית גריטתו וכחתיכת ברזל היא חשובה ולא מייחד לה ליטול בה את הקוץ. אבל אם עדיין היא גולם שלא נעשית מעולם, אע"ג (דאיכא) [דליכא] כלי לענין [טומאה] שהרי לא נגמרה מלאכתו ולא כלי מעשה, אבל לענין שבת כלי הוא דזימנין דמימלך ומיחזי לה ליטול בה את הקוץ לפי שסובר בלבו כשארצה אנקוב לתפור בה, אבל כשנשברה ונפחתה משיעור מדת אורך מחט מיבטיל ממנא וזורקה בין גרוטותיו.
אסובי ינוקא, לסדר איבריו ולא בשעת הלידה דההיא אליבא דדברי הכל מותר שכל דברים הנזכרים בפרשת תוכחה עושין לולד בשבת, והוא פסוק ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שריך וכו' והחתל לא חתלת, מכאן שמלפפין הולד בשבת, אלא האי סידור איבריו לאחרי חודש או שני חדשים אחר הלידה מיירי. ורב נחמן אסר דמיחזי כרפואה ואיכא למיגזר משום שחיקת סממנין, ורב ששת לא גזר דכיון שדרכו בחול לכך הרי הוא כמאכילו ומשקהו.
<h2>דף קכג:</h2>
קנה של זיתים, לאחר מסיקתם צוברם להתחמם כדי שיהיה שומנן מתאסף לתוכו ויהיה נוח לצאת, ויש לו קנה להפכן בו ולבדוק אם נימוחו כל צורכן והגיע לבית הבד. אם יש קשר בראשו, כעין פקק של קנה קלמוס. מקבל טומאה, דכלי הוא לפי שהוא עשוי לקבלה [גליון: שבשעה] שהוא מהפך הזיתים לבדקן אם נימוחו אם לאו, הופכו בחלל ראשו שמשתייר שם על ידי שהוא חלל מן השמן הזב מן הזיתים ובודק בו אם הגיעו לעצור, וכיון שיש בו קשר פקוק אין המשקה זב ממנו זה הוא קבלתו. ואם לאו, שאין הקשר בראשו אין החלל שלו עשוי לקבלה, לפי שהמשקה זב על ידיו ועל לבושו אם הפכו, לפיכך אינו מקבל טומאה. ובין כך ובין כך ניטל בשבת, אעפ"י שאין קשר בראשו, דהא כלי הוא (זב) [זה] ומתוקן שראוי להפוך בו את הזיתים. אבל שאר קנים שאין חזקים ומתוקנים לתשמיש אסור ליטלם בשבת אפילו לצורך גופם. ר' יוסי אומר כל הכלים וכו', ר' יוסי לא בא לחלוק אלא מילתא בפני עצמה היא, ובא להשמיענו דאע"ג דכל הכלים שמלאכתן לאיסור לצורך גופן מותר לטלטלן, אבל בכלים שחס עליהם וקפיד עליהם שלא יפגמו או שלא יתעוותו אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן. מסר הגדול, מגירה גדולה שעשויה לקצץ קורות. ויתד של מחרישה, הוא כלי העשוי כסכין שבו עושה חריץ של תלם המענה, קולטרא בלע"ז, דהנך קפיד עלייהו ומיחד להו מקום דהפסידה מרובה אם יפגמו ויתקלקלו, לכך אם היה רוצה לגרור בו את הגבינה או באותו יתד המחרישה לנעצו בגבינה כדי שתשוב לשתי חתיכות אסור.
אמר אביי האי חרבא דאושכפי, סכין של רצענין. וסכינא דאשכבתא, סכין של בית המקולין שהקצבין מקצבין בו את הבשר. וחצינא דנגרי, כולדירא בלעז, הני קפיד עליהו דמיפגמי ומקצה להו בידים.
<h2>דף קכד.</h2>
כל הכלים ניטלין בשבת וכו', מפרש בגמ' לצורך גופן שלא לצורך מקומן ואע"פ שמלאכתן לאיסור אבל [לא] מחמה לצל. ודבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל שאינו צריך לו כלל, אלא מתירא שמא יתבקעו מחמת חוזק החמה, אי נמי מתירא שמא יגנבו משם ר' נחמיה אמר שאפילו דבר שמלאכתו להיתר אין ניטל אלא לצורך תשמיש המיוחד לו לבדו, כגון הסכין שהוא עשוי לחתוך בו הלחם והבשר, ואם נרצה לשבור בו חבית מליאה פירות דחזי לקמן שהוא מותר, לדברי ר' נחמיה הוא אסור לטלטלו לשום תשמיש הרי לא מיוחד תחלה לכך.
<h2>דף קכד:</h2>
כל הכלים הניטלין בשבת וכו', כלומר, כל הכלים שראויים לטלטלן כשהן שלמים מותר לטלטל שבריהן בשבת, אעפ"י שאין עושין מעין מלאכתן ראשונה, כיון שראויין למלאכה אחרת, כגון עריבה שמלאכתה הראשונה לקבלה היא עשויה ועכשיו נשברה בענין שאינה יכולה לקבל שם בתוכו ואפילו רביעית, ואעפ"י כן מקבלת טומאה כיון שכל כך שבריה גדולים שראויין לכסות בהן חבית גדולה. אבל לכסות פי הפך אינם נחשבים לכלום דשבר עץ מועט כזה אינו ראוי כלל אלא לשריפה. אבל שברי זכוכית ראויין וחשובין לכסות פי הפך שהם נאים וקלים, מה שאין כן בשברי עריבה שהם מאוסים וכבדים שאם יכסו את הפך אם יטו מצד אחד יפילו הפך עמהם וישבר. ור' יהודה פליג ואמר דבעי מלאכה ראשונה, שיקבלו קצת בתוכן כבתחילה איש איש כפי עבודתו אשר היו עובדים. ובגמ' מוקים להאי פלוגתא דתנא קמא ור' יהודה בשנשברו בשבת, ור' יהודה חשיב להו כנולד אם לא היה עושה מעין מלאכה ראשונה שהרי [גליון: [כ]שנכנס] שבת לא היה עומד למלאכה זו ורבנן אינן חוששין לכך [ו]לא (י)חשוב נולד כיון דראויים למלאכה אחרת. אבל נשתברו מערב שבת אפילו לר' יהודה ראויין לטלטלן בשבת, דודאי בעל הבית לא הפקירן, שהרי לא זרקן לאשפה דיחדן למלאכה שראויין לעשות מהן.
ואפילו מחמה לצל, שלא יבקעו לשמש או שלא יגנבו משם. הנהו בי סדיאתיא, שקורין בלעז סלטרי. בי שמשי, בחמה והן נפסדין שם מפני החום. חזו לאורחים שיבואו אע"פ שלא באו. מכבדות, בלעז אשקובש, שמכבדין בהן את הבית אסור שמלאכתן לאיסור הוא משום אשוויי גומות.
מחלוקת שנשברו בשבת דמר סבר מוכן הוא, כיון שעושין מלאכה אחרת. ומר סבר נולד הוא, כיון שאין עושין מעין מלאכתן הראשונה מוקצין היו ממלאכה זו שנכנס השבת.
הני ליבני דאיתור מבנינא, שהשולם הבנין ונותר ומהשתא לא קיימי לבנין אלא לישב עליהם ותורת כלי עליהם וראויין לטלטלן ממקום [למקום] כדין כל ספסלי הבית. שרגינהו, סדרן זה על גב זה. ודאי אקצינהו, לצורך בנין אחר אסור לטלטלן ממקום למקום. אלו בחצר הוה דשכיחי (בית) שהחרס ראוי להם לכסות ותורת כלי עליהן השתא נמי ברשות הרבים [חזי] לדידי, לקינוח ואע"ג דלאו שכיח, תורת כלי עלה בחצר. מגופת של חבית [גליון: שנתכתתה] היא ושבריה, היא המגופה ושבריה של חבית או של המגופה ניטלין בשבת דחזי לכסויי ביה מנא. לא יספות שבר, לא יתקן להסיר בליטותיו ועוקציו בשבת [גליון: משום] דעביד כלי בשבת והוי כמכה בפטיש. ואם זרקה באשפה מבעוד יום אסורה, דגלי דעתיה דלא [גליון: ... דלא מנא הוא, אבל אם זרקה משחשיכה כיון שנכנס שבת היתה ראויה לכסויי וכו'] בה מנא לא נתבטלה מתורת כלי בזריקתה לאשפה דכיון שהותרה למקצת שבת הותרה לכל שבת כולה.
<h2>דף קכה.</h2>
קרומית של קנה מחצלת שנפרדה ממחצלת ישנה, שנשברו בשבת, שאם נשברו מבעוד יום הא אמרי' שאפילו ר' יהודה לא בעי מעין מלאכה ראשונה. אי נמי יש לפרש כמו שמפורש בהלכות הרב אלפאסי ז"ל שהוא כמו שיירי מחצלת, וקמ"ל דראויין הן לקצת וחזי למטלטלינהו לכסויי בהו צואה או רוק. ולהאי פירושא לאו דוקא מעיקרא למאי מחזיא דהא לא קא אתי לה האיסורא בתורת דבעי' מעין מלאכה הראשונה, שהרי לא מיקרו שברי כלי ואסור לטלטלן אבל כיון שהוסק הוו שברי כלים [והפירוש אינו ברור והשוה עם דברי המאירי כאן] ואם נשברו אתיא אליבא דתנא קמא דר' יהודה דלא בעי מעין מלאכה ראשונה אם נשברו מערב אליבא דדברי הכל ואפילו לר' יהודה שהרי יחדן למלאכה אחרת כדמפרש לעיל. ועל כיסויו של תנור, שהוא מחובר בקרקע. שאינו צריך בית יד, בלא בית יד מטלטלינן ליה. אע"ג דאיכא מאן דאמר במתני' דאמר בעינן בית אחיזה.
האבן שבקרויה, דלעת יבשה חלולה וממלאין בה מים ומתוך שהיא קלה אינה שואבת ואינה נבללת במים אלא צפה וקושרין לה אבן להכבידה. אם ממלאין בה ואינה נופלת, כלומר, שקשורה יפה לפי הקרויה שווייה כלי. ואם לאו, הרי הוא כשאר אבנים ואין ראוי לטלטל גם הקרוייה דשוויה בסיס לאבן העומדת עמה.
<h2>דף קכה:</h2>
זמורה שהיא קשורה, זמורה של גפן שהיא בטפיח, ששואבין בה מן הבור או מן המעיין ממלאין בה דשויה כלי לתוך זמורה מחובר. ואם לא קשרה בכלי מערב שבת, אפילו שיחדה מערב שבת לכך, שאע"פ שמותר לטלטל חבילי עצים ואם יחדן לישיבה, אבל זמורה (לא) אסור לטלטלה ולקשרה בכלי בשבת משום גזירה שמא יקטום אותה לפי שמא יהיה ראשה האחד דק או תלוש ויתיירא שמא יפול הכלי בבור בעת שישאב בו ויחתכנו ויתקננו ונמצא שהוא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש. אבל משום קשר של קיימא ליכא למיגזר לפי שאין דרך שואבין בזמורה לקשירה כעין שקושרין חבל של עור או של שק אלא שטבעת אחד עשוי [ל]הוליך ומכניס שני ראשי הזמורה בטבעת גדולה ואחרי כן מגביה הטבעת למעלה ונשמע ראש הזמורה האחד ומוציא הכלי מתוכה.
ר' אליעזר אומר פקק החלון וכו', כגון מסך העשוי לסתום החלון העשוי בכותל ליכנס ממנו האורה והוא עשוי בין מבגד בין מנסרים. בזמן שקשור בחלון ותלוי, שאינו נוגע בארץ. פוקקין בו, שכבר הוא עשוי מערב שבת הבנין כולו. ואם לאו, שאינו תלוי שקשור בחלון, המסך פוקק מקצת החלון אסור למשכו כנגד החלון, אעפ"י שאין זה האהל של קיימא ואינו לכתחילה, שהרי כבר הותחל מערב שבת אסור להוסיף בו דבר דגזור אוסופי אטו אתחולי. וחכמים סבירא להו בין כך ובין כך, בין שהוא אסור ותלוי ובין שאינו קשור ותלוי, אלא לא זה ולא זה, אלא שמתוקן לבדו לפקק בו את החלון סגי בכך, דאוסופי אהל עראי מותר, הכי מתפרש בגמ' אליבא דהלכתא. ואהל מיקרי אפילו מן הצד כי היכי דמקרי ממעלה, כגון סכוך בנין [?] לעשות גג [?] אלא אם כן התחיל בו מערב שבת או מערב יום טוב לסגור בו או לפרשו על האויר לסכוך, אעפ"י שנפל בשבת [?] מותר להחזירו אליבא דרבנן, כיון שכרך בו חוט ומשיחה לתקנו לשום זה.
גזירה שמא יקטום, מפורש בפירוש המשנה. הכל מודים דאין [עושין] אהל עראי לכתחילה, לפרוס מחצלת [על] ד' מחיצות, או על קונדסין להיות צל לאהל מן החמה. אי נמי לעשות פקק החלון שהוא בכותלי הבית, ולא היה הפקק שם מעולם ולא נתקן לכן. לא נחלקו אלא להוסיף, כגון שהיתה מחצלת פרוסה עליהן וכרוכה לצד אחד ונשאר בה אויר רב ולמחר פושטה כולה דהשתא קא מוסיף אהל, דומיא דפקק דמוסיף בעלמא שהרי פקוק היה קצת שהרי קשור ותלוי מבעוד יום.
הני כיפי דארבא, דרך אנשי הספינה שעושין ד' קונדסין בספינה ומשימין עליהם קנים זו סמוכה לזו ופורסין על הקנים מחצלות להגן מן החמה. ובזמן שיש באותן טפח נמצא שעשה קצת מן האהל, אי נמי שאין בהן טפח אלא שאין בין זה לזה אלא פחות משלשה שיש לומר בו לבוד... כבר אהל מבעוד יום אם זה הבנין ולמחר שפורש עליהם... כלומר, אוסופי הוא דקא מוסיף ומקרי אהל עראי לפי שפעמים הצד האויר יותר מן הצל וכופלים... שיש בו תורת כלי שיש בו.
<h2>דף קכו:</h2>
כל כיסוי הכלים שיש להם בית אחיזה, לתפשן שיהא נוח להסירם משם ולהחזירם שם מותר לטלטלן, שאעפ"י שהם פשוטי כלי עץ ואין נראין שיש בהן תורת כלי כיון [שיש] להם בית אחיזה ניכר לכל דלצורך מלאכה הותקנו. ואם לאו אסור לטלטלן, ומוקים לה בגמ' פלוגתיהן דתנא קמא ור' יוסי בכלים המטלטלין שנתחברו אחר כן בקרקע, כגון התנורין שנעשין תלושין מתחלתן ואחר כן מחברם בקרקע כדי לשמור חומו, דתנא קמא גזר בהני דצריך להם בית אחיזה משום גזירת כיסוי קרקעות, כגון כיסוי של בורות דבההוא אליבא דדברי הכל צריך בית אחיזה שאם לא כן מיחזי כבונה בתשמישו על פי הבור ודות וכסותר... אבל כיון שיש לו בית אחיזה מוכחא מילתא דלמישקל ואהדורי עבדי. ור' יוסי סבר דלא גזרי' אטו בור ודות, והכי קאמר שצריך בית [אחיזה] ה"מ בכיסוי קרקעות, כגון בור ודות אבל בשאר כלים אע"פ שמחוברים בקרקע אין צריכין בית אחיזה. ובכסויי שאר כלים המיטלטלין בכל עת אליבא דדברי הכל אין צריכין בית אחיזה ובלבד שיש תורת כלי עליהם, כלומר, שמתוקנין לשום הכיסוי שאם לא הותקנו לכך אלא פשוטי כלי עץ ארוכים ואינם עשויים כמדה לא שרי' להו לטלטל בשבת.
והוא שיש תורת כלי עליהן, אלו כסויי כלים כיון שהם מתוקנים ועשויים לכן. לכולי עלמא כסויי הקרקעות, כגון בור ודות שצריכין בית אחיזה דמוכחא מילתא דלטלטולי עבידא ואם לא היה להם בית אחיזה מיחזי כבנין וסתירה. וכיסוי שאר כלים, מטלטלין דלא צריכי בית אחיזה כלל דכיון דבאיכא תורת כלי עליהן קיימינן מה לי אי ליכא דבכולהו שרי. כי פליגי בכלים וחברינהו בארעא, כגון תנור וכיריים והוא דפליגי משום דדמו במקצת לכסויי בור ודות וגזירה הני אטו הני.
מפנין וכו', מפנין אם צריך למקומן להושיב שם אורחים להסב בסעודה או תלמידים לדרשא ולא חיישי' לטירחא דשבתא במקום מצות הכנסת אורחים וביטול בית המדרש. וד' או חמש כדאמרי אינשי אפילו טובא ותנא כי רוכלא ליחשב וליזל, כלומר שצריך להם. אבל לא את האוצר, שלא יגמור את כולו משום דאיכא למיגזר משום אשוויי גומות שיכבד את האוצר, אבל אתחולי מתחלינן ומני ר' שמעון הוא דלית ליה מוקצה. מפנין תרומה, כלומר, מה הן מפנין דוקא דבר הראוי כגון אלו תרומה טהורה, אע"ג דלא חזיא ליה כיון דחזיא [גליון: ליה] לכהן שרינן ליה לטלטל. אבל תרומה טמאה לא, דאע"ג דבחול חזיא לבהמת כהן, כדתניא בפסחים בפרק כל שעה, שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו. אבל בשבת ויו"ט לא חזיא, דהא תנן אין שורפין קדשים ביום טוב ואכילתן ביעורן מן העולם. ודמאי, לקוח מן עם הארץ ואע"ג דלא ידעינן אם הפריש מהן תרומה גדולה ומעשר ראשון ומעשר שני בשנה הראשונה ושנייה מן השמיטה, ומעשר עני במקום מעשר שני בשנה השלישית, אפילו הכי מותר לטלטלו כיון דאי בעי מפקר לנכסיה והוה עני, ותנן מאכילין את העניים דמאי, אע"פ שלא הפקיר כל נכסיו שרי' לטלטל לכבוד שתי מצוות אלו. מעשר ראשון, מפרש בגמ' שניטלה ממנו תרומת מעשר ולא הפריש ממנו תרומה גדולה, כגון שהקדימו בשבלין, פירשתיו בכמה מקומות. מעשר שני והקדש שנפדו, אלא [?] שלא נתן את החומש, והא קמ"ל דאין החומש מעכב אותו מלאכלו חוץ לירושלים. וכן הקדש, שיאכלו אותו טמאים וטהורים וכל אדם, דכיון שנתן את הקרן פקע איסור מיניה. והתורמוס היבש, שאע"פ שיש בו מרירות כיון שהוא יבש איננו מר כל כך, אבל לח לא מצי מיכליה מרוב מרירותו ולאו בר טלטול הוא כלל. אבל לא הטבל, אפילו טבל טבול מדרבנן כיון שזרעו בעציץ שאינו נקוב. ומעשר ראשון, כגון שהקדימו בכרי, הלוי הקדים לכהן ואמר לישראל תן לי מן המאה סאין שיש לך עשרה בשביל מעשר ראשון ועדיין לא ניטל מהן שני סאין לתרומה גדולה, נמצא שבאותם עשרה שנתן ללוי יש בתוכם עשירית שנים סאין, ואע"פ שבא הלוי ונתן מאותן עשרה שלו אחד לכהן בשביל מן המעשר, אפילו הכי מיקרי טבל בשביל אותו עשירית שני סאין של תרומה, שכיון שנמרחו נתחייבו בתרומה גדולה, שאם הקדימו בשבלין הוה מיפטר מאותו עשירית של שני הסאין כדמוכח מקראי בגמ'. לא את מעשר שני וכו' שאעפ"י שנפדה אם לא נפדה כמצותו שפדאו על גב אסימון שאין עליו צורה עוברת לסוחר, ורחמנא אמר וצרת דבר שיש עליו צורה שיוצאה ועוברת לסוחר. וכן הקדש שפדאו מן הקרקע, והתורה צותה לפדותו בכסף דכתיב ונתן כסף ערכך. לא את הלוף, מין קטנית שאינו ראוי אפילו לבהמה אלא לעורבים שהוא עוף טמא. ור' שמעון [ב"ג] מתיר דסבירא ליה כל ישראל בני מלכים הם ומגדלין עורבין ומזונותן עליהן. חבילי קש וכו', אפילו התקינו, כלומר, הזמינן שאם לא הזמינן מסתמא להסקה קיימי ואסור לטלטלן.
השתא חמש מפנין ארבע מיבעיא אמר רב חסדא ארבע מחמש, כלומר, ואם לא היה שם אלא כשיעור חמש קופות לא יפנה משם אלא ארבע מהם לפי שאסור לגמור את האוצר דדילמא אתי לאשווי גומות בקרקעיתו ומשוי להו. וחמש מאוצר גדול, ואם יש שם הרבה אין מפנין יותר מחמש משום טירחא ואע"ג דלא גמר את כולו ואת רובו. ומאי אבל לא את האוצר, אם בא לאסור שלא יגמור אותו הרי כבר קמ"ל, אבל רוצה להשמיענו שלא יתחיל באוצר תחלה, כלומר, שאם לא התחיל בו להסתפק ממנו כבר למאכלו או בהמתו לא שרי' לי' לטלטל אפילו בשביל שתי מצוות אלו משום דמוקצה, ור' יהודה קתני לה דאית ליה מוקצה. כדאמרי אינשי חשבון קטן תחלה ואם יצטרך ליותר יפנה יותר, ומשום הכי ד' ברישא והדר חמש והוא הדין אפילו טובא עשר וכו'.
<h2>דף קכז.</h2>
אין מתחילין באוצר תחלה, משום דכל אוצר מוקצה הוא אבל עושה בו שביל ברגליו מפנה לכאן ולכאן דרך הליכתו דלא הוי טלטול גמור כי אורחיה. תבואה צבורה, מוכחא מילתא דהוקצה לאוצר ואסור להסתפק ממנו להאכיל לבהמתו. דברי ר' אחא, דסבירא לי' (לר') [כר'] יהודה.
<h2>דף קכז:</h2>
אל נא תעבור מעל עבדך, והניחו להלך לקבל האורחים. ועיון תפלה, לכוון תפילתו. בפחי נפש, בדאבון נפש. מוחכרת, שנותנה לחבירו בכך וכך כורין לשנה. מעשה בחסיד אחד, כל היכא דאמרי' מעשה בחסיד אחד או ר' יהודה בר' אילעאי [גליון: נ"א אלעזר] או ר' יהודה בן בבא. ריבה, נערה. שאינו בדוק, שאינו מכיר במדותיו לסמוך עליו ולהניחה אצלינו. מטרוניתא, גויה. דבר מלכות, וצריך להעלימו. צנורא, רוק על שהיו כזבין לכל דבריהם.
<h2>דף קכח.</h2>
מטלטלין את החצב, עשב הוא שמשתרש בעומק כנגדו ואין שרשיו מתפשטין ובו תיחם יהושע לישראל את הארץ והוא מאכל לצבאים, ואע"ג דאין לו צבאים שרי' לטלטל כיון שראויין לאכילה [גליון: ס"א וכן כולם] ור' שמעון [בן גמליאל] שרי שברי זכוכית, אע"ג דאין לו נעמיות ואין דרך ישראל לגדלם בבית, ואיהו סבר כל ישראל בני מלכים הם וראויין לגדל נעמיות בביתן, שאם היה להם פילין או נעמיות (טמא דאסר) [מטלטלין אותם].
אם התקינם למאכל בהמה, אם יחדן שאם לא יחדן בפי' מסתמא להסקותן עומדין. בשתי ידים אסור לטלטלן, ואפילו הזמינה למאכל בהמה דטירחא יתירא הוא. הכניסם לעצים, ליבשן. שלא יקטום בכלי כדרך חול כדאמרי' האי מאן דפרם סילקא חייב, דדמי לטוחן. ומולל ואוכל, אם בא לאכול הזרע מולל שרביטין שהזרע בתוכו. אמיתא, מינטא בלע"ז. פגם, דורא. קורניה חאשי, שדריא. חדא אחדא, בגודל עם אצבע. חדא אתרתי, גודל עם אצבע ואמה. ולית הילכתא כרשב"ג דמפליג בין חבילה הניטלת ביד אחת לשתי ידים דקימא לן כסתם משנה דלא מפליג בהו כיון שיחדן למאכל בהמה.
בשר חי, אפילו הוא תפל מותר לטלטלו, שהרי ראוי הוא לאכלו באומצא אע"פ שלא נמלח, כדאמרי' במס' חולין דדם האיברים היכא דלא פירש שרי. בשר תפוח, אע"פ שנתפח בשבת דהוה ליה כנולד ואסור לאכילה אבל מותר לטלטלו, דרב הונא סבירא ליה דר' יהודה לענין אכילה אבל לענין טלטול סבר לה כר' שמעון לפי שאינו נולד גמור כמו בהמה שמתה ביום טוב. אבל רב חסדא חשיב ליה כנולד גמור ואסור ליה לטלטול דתרויהו כר' יהודה סבירא להו. אבל בשר תפוח שנתפח מערב שבת או מערב יום טוב, אפילו אליבא דרב חסדא מותר לטלטל ואפילו לר' יהודה, דאמר ר' יהודה אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן מכלל דנבלה מערב שבת מודה (הם) הכי נמי כיון שנתפח מערב שבת או מערב יום טוב ראוי לכלבים, ומשום הכי לא אקשי ליה רב חסדא מברייתא לקמן דקתני בשר תפוח מותר לטלטלן משום דמצי מוקים לה שנתפחה מערב שבת. וצריך עיון [לדברי הרב אלפאסי ז"ל דמייתי מיניה ראיה לרב הונא. דג מלוח מותר. בגליון] לטלטלו, לפי שהוא נאכל מחמת מלחו, אבל דג תפל אסור לטלטלו שאין ראוי לאכלו חי, ולכלבים נמי לא תקנו כיון דחזי ליה לדידיה למחר, אבל בבשר אפילו חי ראוי לאכלו.
<h2>דף קכח:</h2>
כופין את הסל לפני האפרוחים, אין בהם [כח] לפרוח למקום גבוה לתור מזונותם ולפיכך נותנין לפניהם הסל... וקמ"ל משנה זו דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת, ומשום שמבטל כלי מהיכנו ליכא דהא אין עומדין האפרוחים עליו כל היום, אלא לפי שעה. ולא שייך למימר מבטל כלי מהיכנו אלא שאינו יכול לישב לו (משום) [שם] כל אותו יום שבת. וטעם מבטל מהיכנו אסור משום דמיחזי כמוסיך [?] אבנים שכיון שאינו יכול ליטלו משם נמצא כמחברו מן הקרקע.
תרנגולת שברחה מן הבית דוחין אותה בידים עד שתכנס, ודוקא דוחין אין מדדין לא, שאין לו לאוחזה בגפיה ורגליה נוגעים בארץ ומוליכה משום דמכפיא נפשה מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא מטלטלה, מה שאין [כן] באווזין ושאר עופות שכשאוחזין אותה בכנפיה מהלכת ברגליה ושרי' בהו אפילו לידוד, ובלבד בחצר שאין בו אלא משום טלטול דרבנן אבל לרשות הרבים לא, גזרי' משום שמא יגביהם מן הארץ ונמצא זה נושאן. ואפילו למאן דאמר חי נושא את עצמו גזרי', דאכתי לא מיחבייא אבל איסורא גדולה איכא. ומדדין עגלין, אוחזין בצואריהם וצדדין כדי שלא יקרא משתמש בבעלי חיים וגוררן ומסייען להלך ומנענעו ברגלו. האשה מדדה את בנה, אוחזתו בזרועותיו מאחריו ומסייעתו והוא מניע רגליו והולך. ור' יהודה בא לפרש דברי חכמים דלא שרי' אלא בזמן שנוטל אחד ומניח אחד, כלומר, שהתינוק מניע רגליו שמגביה אחד ומניח אחד. אבל גורר אסור, מפני שנושא אותו ברשות הרבים ד' אמות או מכניסתו מרשות הרבים לרשות היחיד מוציאתו.
ואע"ג דקא מבטל כלי מהיכנו, דלא דמי לכופין את הסל לפני האפרוחין שיעלו ושירדו דהתם לא קיימי האפרוחים על הכלי אלא לפי שעה אבל הכא כל היום תעמוד הבהמה עליהם שהיא בורחת ועולה מן המים. צער בעלי חיים דאורייתא, כתי' עזוב תעזוב עמו כדדרשי' חמור שונאך, אפילו שונא אומות העולם, נמצא שלא נצטוינו על מצוה זו בעבור צער בעל הבהמה אלא בעבור צער הבהמה. בדלא אפשר למיעבד לה פרנסה במקומה, שאפילו ישליך לה שם כל מזונות שבעולם לא תוכל לחיות מפני צער המים. אתאן לתרנגולים, מפורש בפירוש המשנה. אין עוקרין, לגמרי רגליו מן הארץ שאינם ראויים לטלטל. אבל דוחין וכו', ובגמ' פריך הא גופא קשיא אמרת (או) אין עוקרין אותה דדויי מדדינן והדר תני' דוחין אין מדדין לא אמר אביי סיפא אתאן לתרנגולת, אבל בשאר עופות ובהמות דדויי נמי מדדינן, אוחזם בשני צדדיהם בידם ומדדם והוי טלטול (אפי' מדיחיה) שדוחפין אותה מאחריה. סיפא דקתני אבל לא מדדין אתאן לתרנגולת ורישא בשאר עופות כדפרישית.
אין מילדין את הבהמה ביום טוב, אפילו ביום טוב וכל שכן בשבת משום דאיכא טירחא יתירה. אבל מסעדין אותה, מפרש בגמ' דוחק בבשר של הבהמה כדי שיהא הולד יוצא לחוץ, אי נמי אוחז את הולד שלא יפול לארץ. ומילדין את האשה בשבת, וכל שכן מסעדין וכל שכן ביום טוב. וקורין לאשה חכמה, מילדת לפי שסכנה יש בדבר. ומחללין עליה את השבת, שאם היתה צריכה לנר אעפ"י שהיא סומה חברתה מדלקת את הנר. שמא תאמר כיון שהיא סומא מה הנאה יש לה בנר, קמ"ל דיש עליה הנאה גדולה שסוברת אל תפחדו שכיון שיש נר בבית אי איכא מידי בה דחזיא חברתה ועבדא לה. סוף דבר כל החילולין האלו מתירין, אם יכולין להעשות בשינוי שאם היתה צריכה לשמן חברתה מביאה לה בכלי דרך שערה, כלומר, קושרת הכלי בשערה דכמה דאפשר לשנויי משנינן. ואם אין נעשין בזריזות בשינוי כמו בלא שינוי מצוה לעשות בלא שינוי ולמהר הדבר בכל כוחו. קושרין את הטיבור, של הולד שהוא ארוך ואם לא יתקשר ויכרך ויגביהו את התינוק יצאו מעיו. אבל אחר שנקשר ליכא כל כך סכנה ואין חותכין אותו [גליון: את הנשארה]. ור' יוסי סבירא ליה דסכנה יש אם ישאר שם, שמא יכרוך אותו המותר ביד אשה וימשכנו בו ויסתכן. אבל בטיבור של שני תינוקות שהם תאומים מודים חכמים שחותכין דילמא מנתחי אהדדי וימותו. וכל צרכי מילה עושין בשבת, כדמפרש ואזיל באידך פירקין הסמוך, שמוהלין ופורעין ועושין לו אספלנית לרפואת המכה.
ודוקא טהורה, דצריכה רפואה ומועיל לה רפואה, אבל טמאה אינה צריכה רפואה, דלא שכיחא דמנשיאה ולדואי [ואי] מרחקא לא מקרבא תוב בשום רפואה. לא נצרכא אלא בסומא וכו', מפורש בפי' המשנה. ותיפוק לי משום סחיטה, קס"ד בפירוש מביאה בשערה לאו בכלי קשור בשערה, רוצה לומר אלא שתטבול שערה בשמן ומשום הכי מקשי והא אכתי איכא איסור דאורייתא דהיינו סחיטה שהיא אב מלאכה. אין סחיטה בשער, לפי שהוא קשה ואינו בולע וליכא איסורא דרבנן. וכיון שלא אמרה צריכה אני, ששתקה אפילו הכי מחללינן עליה. רב אשי מתני הכי, לחומרא. ורב זוטרא מתני לקולא, שאעפ"י שאמרה אינה צריכה אפילו הכי מחללינן את השבת דאמרי' תונבתא דנקיט לה. ואעפ"י דבשאר חליים צריכים אומדנא (אבל יולדת אינה צריכה אומדנא) על פי בקיאים במס' יומא בפרק יום הכיפורים. אבל יולדת אינה צריכה אומדנא. ובין שאמרה צריכה אני לחלל עליה את השבת, אפילו הכי מחללינן כדברי מר זוטרא דמתני לקולא, ובשעה שאמרה אינה צריכה היא הרי דאין מחללין אבל לא אמרה אלא ששתקה מחללין. למאי הילכתא צריכה ל', שדין כל ל' יום שוה לענין חילול שבת, הא אמרי' דשלשה דינין יש להם. אמרי נהרדעי לטבילה שלא תטבול לטהרת דמיה, אעפ"י שימי טהר הם מפני הסכנה שתצטנן מפני מי מעין או המקוה ותסתכן.
<h2>דף קכט.</h2>
ה"מ לחיה, שהיא מצטננת מחמת הלידה אבל לשאר חולים שהם חולים ונצטננו מאיליהן לא מחללינן עלייהו לעשות להם מדורה. ויולדת נמי בימות הגשמים אין שמתחבר ההצטננות שלה עם צנינות העולם ומסתכן, אבל בימות החמה דליכא אלא מצד אחד צנינות יכול לסבלו עד מוצאי שבת. תכתקא דשאגא, לא מצאו לו עצים מוכנים להסיק ביום הקזה וצוה לבקע לו כסא של תדהר שהיה מעולה בדמים. פתורא דיונים, מין ארז הוא ויש [אומרים] בוייש. שרשיפא, ספסל. הלכה כר' יוסי, מפורש בפירוש המשנה.
<h2>דף קכט:</h2>
מיזרף זריף, נבקע הבשר ונמחץ. האי דעתא, מכת חרב. האי עינבתא, היכא דתחתוניות בפי טבעת. היא סימטא, פלורונק בלעז. הבולע נימא של מים, עלוקה בלשון הקודש ושואב את דמו ומסתכן. כגון דאמדוה לתמניא יומי, אפילו לא יבשל לו היום יוכל לחיות שמונה ימים, ואם יבשל לא אפשר שיועיל לו שיחיה בעבור חמימות זה המאכל שאנו מאכילין אותו, ויום האומדנא שאומדים אותו הרופאים הוא שבת, מהו דתימא ניעכביה עד לאורתא שהרי לא ימות היום, אע"פ שלא יבשל לו, ונמתין עד הערב כי היכי דלא ניחול עליו שתי שבתות מספק, קמ"ל כיון דספיקא הוא לא נמתין דספק נפשות להקל. בין להשקותו, דבר מועט, בין להברותו, להרחצה רחיצת כל גופו. ואין אומרין נמתין לו, שלא נחם לו חמין בשבת עד שיאמדו הרופאים בודאי אם יתחממו לו חמין יתרפא אבל אם היה ספק להם אם יתרפא ואם לאו מחמת חילול זה לא נחלל עליו את השבת קמ"ל, וזה הוא ספקו דוחה את השבת אלא משום דקא בעי למיתני ולא ספק שבת אחת אלא אפילו שני שבתות מחללין, כמו שאמרנו למעלה דאמדוה לתמניא יומא ויומא קמא שבתא, להכי הדר ותנא וספקו דוחה את השבת. על ידי נשים, אין לנו לסמוך על ידי נשים לבדן אם יאמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת שאם לא נחלל יסתכן. אלא מצטרפין לדעת אחרת, שאם היו כאן שני רופאים שאומרין שאין ראוי לחלל או מפני שלא יועיל לו כלל, או מפני שאומרין שאין רפואה בדוקה ומנוסה להועיל לחולה ובא רופא ואמר יועיל ויועיל ואשה חכמה אומרת כמותו, יותר מהימנין לרופא ואשה האומרים לחלל משנשמע לאותם שני הרופאים שהם אנשים, דחשבינן לאותה אשה חכמה כאילו היא איש חכם ותרי להדי תרי הם והאומרים לחלל עדיפי משום ספק נפשות להקל. ואע"ג דקא מכיך מכוכי, כלומר, שמכסים הגחלים בעפר בשביל שיהיו ראויין להיות פחמין.
<h2>דף קל.</h2>
ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת, כלומר, אזמל למול את התינוק. וקאי אמתניתין דפירקין דלעיל דסליק מיניה דכל צרכי מילה עושין בשבת. מביאו בשבת מגולה בפני הכל, ומפרש בגמ' משום חבובי מצוה. ובסכנה, שגזרו גויים על המילה שלא לעשותה. מכסהו. כדי שלא ירגישו. על פי עדים, שידעו שאזמל של מצוה הוא מביא, ואם יחשדוהו אחרים לומר עליו שהוא מחלל את השבת שמביא כלים אחרים תחת כנפיו יבואו אלו העדים ויעידו עליו, אבל שלא בשעת הסכנה לא שרינן ליה בעדים משום חיבוב מצוה. ואליבא דרבנן לא מיבעיא דאסור להביאו דרך רשות הרבים אלא אפילו דרך גגות וקרפיפות אסור, דלא סבירא להו דגגין וחצרות רשות אחד הן אלא כל אחד ואחד רשות בפני עצמו הוא והעמידו דבריהם אפילו במקום מצוה. ואליבא דר' שמעון דסבירא ליה דכולם רשות אחד כל שכן לדבר מצוה מותר להביאו. ובלבד ששבת אותו אזמל בחצר ולא בתוך הבית, ואם שבת בתוך הבית העמידו דבריהם [גליון: אפילו במקום מצוה כדאמרי' בפסחי', ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם] במקום כרת. ועוד אמר ר' אליעזר כורתין וכו', דסבירא ליה דמכשירי מצוה דוחין את השבת כמו המצוה עצמה, ור' עקיבא פליג ואמר שלא דחו מכשירי מצוה את השבת אלא המצוה גופה לפי שאפשר לעשותם מערב שבת, אבל המילה אי אפשר להקדימה קודם זמנה דיום שמיני אמר רחמנא ולא שביעי.
ערל, גוי שמל ערב הפסח אינו ראוי לעשות פסח ראשון דכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וצריך ז' ימים לטהרתו, דגזרו רבנן דילמא אי שרית ליה למעבד פסח ראשון שמא יטמא לשנה הבאה ערב הפסח וילמד, אישתקד מי לא נטמאתי בכמה מתים וטבלתי בו ביום וטהרתי והשתא נמי אעביד. ולא ידע אשתקד גוי הוה ולא מקבל טומאה והשתא ישראל הוא ומקבל טומאה וצריך הזאה שלישי ושביעי. נמצא שהעמידו דבריהם במקום כרת, שאעפ"י שהיה ראוי לעשות פסח ראשון וכתי' והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה. והזאה, לטמא מת שחל ז' שלו שבת ערב הפסח שאסרו חכמים שלא יזה אע"ג דליכא אלא טלטול בעלמא ולא עביד פסח ראשון. למיגזר, פי' למול בשבת. אנשיון מייתי איזמל, שכחו להביא האיזמל מערב שבת. משחק קנטיטון לא אנשיתון, לשחוק תבלין לצורך אנומלין שהוא יין ודבש ופלפלין, פמוט בלע"ז, לא שכחתם ושכחתם להביא האיזמל בדרך.
<h2>דף קל:</h2>
אמ' ר' אבין בר רב [לפנינו: א"ר אבין אמר רב אדא] אמ' ר' יצחק פעם וכו', והביאוהו דרך גגות וחצרות, כלומר, מחצר לגג ומגג לחצר ומחצר לקרפף שלא ברצון ר' אליעזר, דלדעתיה היה מותר להביאו אפילו דרך רשות הרבים, דהא סבירא ליה דמכשירי מצוה דוחין את השבת. ושלא כרצון רבנן בני מחלוקתו דר' אליעזר, דלכולהו סבירא להו דאפילו הגגין אינו רשות אחת אלא כשם שדיורין חלוקין מלמטה כך דיורין חלוקין מלמעלה, וכיון שלא ערבו אסור לטלטל מגג לגג, זהו שלא כרצון נמי דר' אליעזר, אע"ג דסבירא ליה לגגות העיר רשות כלל גגות העיר רשות אחת, הא סבירא להו דגגין רשות לעצמן וחצרות רשות לעצמן ומבואות רשות לעצמן וקרפיפות רשות לעצמן, אלא כרצון ר' שמעון עשו דסבירא ליה לארבעתן רשות אחת, ובלבד ששבתו כלים בחצר, כלומר, שבבין השמשות היו בחצר, והאי איזמל נמי מיירי ששבת לחצר שאם שבת בבית אסור להוציאו לחצר או לגג שלא ערב עמה.
<h2>דף קלג.</h2>
אמר להם מילה דוחה את הצרעת, שאם יש לו צרעת על ראש המילה בערלתו וכשיסירנה תסור הצרעת עמה ונמצא שעובר על לאו השמר בנגע הצרעת שהזכיר רחמנא שלא יחתכנה כדי שיטהר מצרעתו, אלא יעשה כמו שכתוב בתורה בהסגר, אפילו הכי אתי עשה דמילה ודחי עשה דצרעת, דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ומוכחינן דדחי מדכתי' ימול בשר ערלתו והוה ליה למיכתב ימול ערלתו, אלא בא בשר לרבות אעפ"י שיש שם בהרת ימול דאשכחן בשר כתי' בנגע דכתי' ובשר כי יהיה בו בעורו שחין, ורוצה לומר ימול נגע בשר ערלתו, ובמילה שלא בזמנה נמי כתי' בשר, כתי' וערל בשר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה, וילפי' ביני ביני שמבן שמונה ימים ולמעלה עד שלש עשרה שנה משני אלה נזכרים, דממילה בזמנה לבד הלא ילפי' שכן מילה בזמנה ואלים כה [כחו] לדחות לא תעשה, ומגדול לא אתיא שכן ענוש כרת אלא חזינן מתרווייהו.
עושין כל צרכי מילה בשבת, אפי' לר' עקיבא. מוהלין, חותך את הערלה. ופורעין, פריעת העור שמכסה ראש הגיד דכתי' מול את בני ישראל שנית זו מצות פריעה. ומוצצין, את הדם אע"ג דעושה חבורה שאין הדם ניתק [גליון: מן החבורה] אלא על ידי המציצה. ונותנין עליה אספלנית, תחבושת למקום המילה. לועס בשיניו, כמה דאפשר לשנויי משנינן לה. אם לא טרף יין ושמן, כך היו עושין והיא רפואה שמערבים וטורפין בקערה, וכיון שלא ערבם וטרפם מבעוד יום לא שרי' לטרפם יחד בכלי אלא נותן [גליון: שנותנן] בקערה, והאי בפני עצמו וזה בפני עצמו דקאמר לא על מקום המכה קאמר אלא בקערה אחת, ולא יטרפם בידו וכמו שזה בפני עצמו וזה בפני עצמו קא חשיב ליה ואם נתערבו מאיליהם יתערבו כיון שאינו עושה בידים הכי מתפרש בגמ'. חלוק, כיס דחוק היו עושין ומלבישין את ראש הגיד ואסור לעשותו לכתחילה דמתקן כלי הוא, אלא כיצד יעשה כורך על אצבעו, כלומר, דהיינו דרך מלבוש לשנותו מדרך הוצאת חול דוקא מחצר אחרת אבל לא דרך רשות הרבים, משום דלפני המילה מיירי דלא עדיף האי חלוק מאיזמל, דאי הוה לאחר המילה ונאבד מהם היה להביאו אפילו דרך רשות הרבים שישנה בהבאתו, כגון שיקשור אותו חלוק בשערו כדאמרי' בפירקין דלעיל, ואם היתה צריכה לשמן חברתה מביאה דרך שערה.
<h2>דף קלג:</h2>
על ציצין המעכבין את המילה חוזר, דהא לא עשה כלום שאם לא יחזור חייב סקילה על מה שעשה שהרי ערל הוא עדיין. [בגליון: על ציצין המעכבין את המילה חוזר דהא לא עשה כלום שאם לא יחזור חייב סקילה על מה שעשה שהרי ערל הוא עדיין]. אבל על ציצין שאין מעכבין את המילה לא שרי' ליה לחזור, דנויי מצוה הוא דכיון שפירש נראית כאלו מתחיל בה מתחילה בעבור לנאותה.
מהלקטין את הציצין המעכבין את המילה כגון דאתא בין השמשות, כלומר, שלא מצאו מוהל למול בשבת מבעוד יום עד סמוך לחשיכה והיו אומרין לו בני העיר התחילו למול כי לא תגמור המילה מבעוד יום, כלומר, לא תוכל למול ולעשות פריעה אלא למול לבד. ונמצא כשתחלל את השבת בלא מצוה אעפ"י שגמרה לבסוף, דמה שגמר בסוף לא עשה מצוה שהרי עשה פריעה בלילה ואין מלין אלא מבעוד יום, והכי קאמר דאם לא הילקט מבעוד יום אלא משחשיכה ענוש כרת אותו אומן.
<h2>דף קלד.</h2>
ויקפילנה למעלה שלא תהא סמוכה לבשרו מפני שראש מקום חתך הבגד שם הוא ויוצאין ממנו גרדים, שקורין פרימייש, ודילמא מדבקא גרדא מיניה במכה וכשבא להפשיט החלוק מעל המכה ישמוט ויקרע ראש הגיד ומשוי ליה כרות שפכה. עד שיבלע דמו, בבשרו דעכשיו כל דמו מצוי בין עור לבשר וכשמלין אותו יצא כל דמו שהוא מקובץ במקום אחד. עד שיפול בו דמו, לא בא דם ומתוך כך הוא חלש ואין בו כח וממהר לחלוש ולמות.
<h2>דף קלד:</h2>
מרחיצין את הקטן בין לפני המילה, כלומר, בחמין שהוחמו מערב שבת וכל תינוק שאינו נרחץ בחמין מלפני המילה אינו ראוי למול, והכי קא אמרי' בפסח שני, אמר רבא הכל אצל מילה חולין הן לא שנא ברי ולא שנא חולה. אין מחמין לו חמין בשבת להברותו ולמולו דהא לא חזי, כלומר, אין ראוי למול דחולה הוא ואפילו לר' אליעזר דמתיר לעשות מילה ומכשיריה הני מילי היכא שיש לו חמין מערב שבת שנוכל לרחצו בהן, אבל היכא שאין לו מים מערב שבת שאין ראוי התינוק לקבל צער המילה, לא שרי ר' אליעזר להביא איזמל או להחם לו חמין בשבת כדי שנמול אותו בשבת, דכיון שאין ראוי לקבל התינוק צער המילה אין חובת מילה מוטלת עליו לא נחלל את השבת. לאחר המילה, אפילו להחם לו חמין בשבת מפני שמסוכן הוא ומרחיצין כדרכו בהם. ומפרש בגמ' דחסורי מחסרא והכי קתני ביום הראשון וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין ביד אבל לא כדרכו, אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת, וכל שכן דלא מחמין ליה חמין בשבת דסבירא להו לרבנן דבשני ימים הראשונים סגי ליה לרפואה. ור' אליעזר בן עזריה פליג ואמר שאף ביום השלישי הוא מסוכן ומרחיצין אותו ואפילו בחמין שהוחמו בשבת, דקתני בהדיא מפני שסכנה הוא לו, משמע דר' אליעזר בן עזריה [גליון: ורבנן] בחמין שהוחמו בשבת פליגי. אבל בראשון ושני ליכא מאן דפליג דודאי מסוכן הוא ומחמין לו חמין בשבת. ויש מי שחולק האומר דדוקא ביום השלישי אבל לא ביום השני למילתו שיותר חולה ביום השלישי מביום שני, ואין (לו) [אלו] אלא דברי נביאות.
ספק ואנדרוגינוס, אי מיירי בספק שבעה ספק בן שמונה דקא' דאין מחללין עליו את השבת איצטריך אליבא דר' אליעזר דסבירא ליה דמכשירי מילה דוחין את השבת, הני מילי בבן קיימא ודאי הוא דדחינן שבת בעבור מכשיריו [גליון: אבל בהאי ספק לא ידעינן אי בר קיימא הוא אי לא [לא] מחללינן שבת משום מכשיריו] דהא שמא פטור הוא מן המצוה. בר מימהל [נראה שחסרות כמה מלים, עיין בגמ' קל"ו א'] הכי נמי דמהללי' ליה אפילו בשבת ממה נפשך דאי חי הוא שפיר קא מהיל ואי מת הוא דההוא בן ח' מחתך בבשר הוא. ואי מיירי הני ספק כגון שנולד הוא בין השמשות אתיא אליבא דדברי הכל, ואע"ג דספק בין השמשות הא תני ליה לקמן במשנה קטן נימול לח' לט' לי' כו'. יש לומר תני והדר מפרש בגמ'. ואנדרוגינוס אין מלין אותו בשבת. דאימעוט מדכתי' ערלתו מי שהוא כולו זכר יצא זה שחציו נקבה. ור' יהודה מתיר באנדרוגינוס דסבירא ליה דכזכר הוא חשוב והבא עליו חייב סקילה וטעמו מפורש מדכתי' ימול לכם כל זכר.
ואמרי רבוותא וכו' בין בחמין שהוחמו בשבת, קאי אלאחר המילה ובין בחמין שהוחמו מערב שבת קאי אלפני המילה, דלעולם לפני המילה לא שרי' להחם חמין כדפרישית בפי' המשנה, ושאם אין לו חמין מערב שבת לא בר מימהל הוא לפי שאין בו כח לסבול צער המילה אלא אם רוחץ במים חמין וגם עור הערלה מתרכך במים חמין.
אין נותנין חמין ושמן על גבי מוך ליתן על גבי המכה בשבת, משום סחיטה שמא יסחטנו בתפשו בהשימו על גבי מכה ואפילו יהיה המוך על המכה שלא יתפשנו, אפילו הכי גזרי' שמא ימשמש בה ואם ירבו המים יותר ממה שצריך למכה או שלא יטנפו מלבושיו יסחטנו. קשיא כתיתין אכתיתין, דהא מוך וכתיתין דבר אחד הוא. לא קשיא הא דקתני נותנין מוך יבש בחדתי, שלא היו מעולם על גבי מכה שרי דלאו לרפואה משימין אותה על המכה דהא לא עבדי רפואה אלא משים אותם שלא ישרטו הבגדים שהוא לובש את המכה, אבל כתיתים ישנים שכבר היו על המכה וניטנפו בליחת המכה הרבה פעמים מועילים הם הרבה למכה ואסור לתתם שם לכתחילה בשבת משום גזירת שחיקת סממנין, ועלה אמר אביי ש"מ האי נקרא מסי, פי' היא נקרא היא כתיתין, והוא סמרטוטין יבשים שיש עליהם טינוף וצואה וריעי, כדגרסי' בע"ז לייתי נקרא מקלקילתא וכו'. ודוקא במוך יבש דליכא למיגזר ביה משום סחיטה, וצריך לפרש דהאי דקא שרי הכא לתת כתיתין חדשים לכתחילה על גבי מכה מיירי שכרכן במשיחה מבעוד יום לשומם שם הא לאו הכי אסור משום משוי, כדאמרי' בפרק במה טומנין, לא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה מבעוד יום אין יוצאין בהם. ואם יצא בהם שעה אחת מבעוד יום ואעפ"י שלא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה מותר לצאת בהן. ויש לומר שיצא בהן מבעוד [יום] וקאמר דמותר להחזירו שם אעפ"י שהוסרו משם, אבל לא כתיתין יבשים דלרפואה עבידי וכיון שפירשו מעל גבי מכה על גבי קרקע אסור להחזירם כדתנן שאין מחזירין רטיה בשבת.
<h2>דף קלה.</h2>
ואין מברכין בה על המילה כי היכי דתנינן דאין מברכין על הדמאי בשעת הפרשתו, כדתנן מפרישין אותו ערום משום דספק דדבריהם לא בעי ברכה. ואע"ג דבשני ימים של גליות מברכינן ומקדשי' אע"ג דספק דדבריהם הוא, הא תרצי' לה בריש פירקא דבמה מדליקין דאמרי' התם כי היכי דלא לזלזלי ביה.
בן שבעה ודאי מחללינן עליה, שבתא דהא בר קיימא הוא. ובן שמונה ודאי, כגון שפירש מאשתו אין מחללין דאע"ג [גליון: דהוא חי דכמת חשבי ליה ומחתך בשר הוא כיון דליכא ביה ספק מצוה כלל] במאי נשרי' טלטול. ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת, ובגמ' מוקים לה להאי ברייתא אליבא דר' אליעזר דשרי מכשירי מילה לעשותם בשבת אבל בספק כי האי לא שרי דדילמא בן שמונה הוא ואיגלי מילתא למפרע שחלל את השבת [גליון: בלא שום מצוה כלל] אבל מימהל הכי נמי דמהלינן ליה דאי בר שבעה הוא שפיר קא מהיל ואי בר שמונה מחתך בבשר הוא, כלומר, לעולם ליכא חילול שבת ואפשר דמצוה קא עביד, לפיכך שרי' טלטולי. וצריך שיהיה זהיר להחם לו חמין מערב שבת כדי להרחיצו אחר המילה [שלא] יצטרך לחלל את השבת. ואם נשפכו חמין שלו המזומנים לכך לרחצו בהם אחר המילה, כי כבר רחצוהו לפני המילה במים חמין אחר שהוחמו נמי לפני השבת, אסור למולו שהרי נצטרך לחלל עליו את השבת להחם לו חמין אחר המילה משום ספק נפשות להקל ושמא בן שמונה הוא. אבל אם נשפכו חמין שלו אחר המילה מותר להחם לו חמין לכתחילה משום דספק נפשות להקל. וספק בן תשעה ספק בן ח' כל שכן דמלין אותו ממה נפשך דרוב נשים ולד מעליא ילדן ולתשעה ילדן, ואע"ג דאיתרע ליה לרובא אם לא הוכר עוברה לשליש ימיה. וכל הולדות שנולדו בלא פרישות בעלים מנשותיהן וכן יש לספוקינהו בבן תשעה אעפ"י שראתה אחר כן אין הדמיון ראיה. בן שמונה שראתה אחר כן בין שלא ראתה, שיש נשים שרואות אחר שמתעברות, אלא הפרישה הוא העיקר, ולא משכחת לעולם בן שמונה ודאי אלא כשנכנסה ונבעלה ופירש ממנה בעלה בביאה אחת או שתים וילדה לסוף שמונה קטועים או שלמים, למי שסובר דיולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעים. אבל אמו שוחה עליו ומניקתו, מפני הסכנה סכנת האשה דמצער לה רוב החלב.
רבה אמר חישינין שמא ערלה כבושה היא, העור דבוק בבשר ולאחר זמן תפרק ממנו ויכסה כל העטרה ומשום הכי צריך להטיף ממנו דם ברית בחול אבל לא בשבת, דשמא אינו ערל כלל וקא עביד חבורה שלא במקום מצוה. רב יוסף אמר ודאי ערלה כבושה הוא, ודוחה את השבת. לא נחלקו ב"ש וב"ה על הנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית בחול דשמא ערלה כבושה היא, לא נחלקו אלא אי דחי שבת אם לאו שב"ש סבירא להו דודאי ערלה כבושה היא ומחללין עליה את השבת, וב"ה מספקא להו וספק אינו דוחה את השבת. לאו מכלל דת"ק דפליג בהדי ר' אליעזר הקפר סבר דברי הכל אין מחללין, אפילו ב"ש דספק הוא, אבל בחול פליגי דלב"ש צריך דמספקא ליה שמא ערל הוא, וב"ה סבירא להו דלאו ערל הוא כלל אלא כמהול גמור. והכי קאמר ליה ר' אליעזר הקפר לתנא קמא דקא אמרת בשבת לדברי הכל אין מחללין ופלוגתא היא בחול, דלב"ה אין צריך להטיף ממנו דם ברית אפילו בחול דמהול גמור הוא, הא ליתא דלא נחלק בדבר זה אלא ודאי צריך בחול לדברי הכל, ובשבת הוא דפליגי ב"ה דלא מחללין שבתא דספיקא היא אם היה ערלה כבושה, דלר' אליעזר הקפר סבירא להו אליבא דב"ה דחישי' שמא ערלה כבושה היא.
וכל שאין אמו טמאה לידה, כגון יוצא דופן ונכרית שילדה ולאחר כן נתגיירה אין להמתין בו למולו עד יום שמיני אלא נמול אותו מיד. שתי ערלות, שתי עורות זה על גב זה, ואמרי לה שני גידין. אבל לשמונה מהלינן, ואע"ג דיוצא דופן אין אמו טמאה לידה. הא בהא תליא, חילול שבת תלוי במילה לשמונה דמי שנמול לשמונה דוחה שבת ומי שאין נימול לשמונה אינו דוחה שבת [גליון: דכי כתיב ביום השמיני דילפי' מיניה אפילו בשבת בנימול לח' כתי'] כתנאי יש יליד בית נימול לאחד וכו', דתרי קראי כתיבי המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך ולא כתי' ביה חשבון ימים, וכתו' אחר אומר ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר יליד ביתך ומקנת כספך.
<h2>דף קלה:</h2>
לקח שפחה ועוברה עמה וכו', כיון שנולד אחר שקנאו יש לו דין ישראל ונימול לשמונה אעפ"י שילדה ואחר כך הטבילה. ור' חמא מפליג בין ילדה ואחר כך הטבילה ובין הטבילה ואחר כך ילדה, בין במקנת כסף בין ביליד בית, דכשהטבילה קודם הלידה יש [לה] דין כעברית. אמר רבא בשלמא וכו', מקנת כסף נימול לשמונה כגון שלקח שפחה ועוברה עמה והטבילה ואחר כך ילדה, מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה כלומר, בין ראובן ושמעון קנו שפחה מעוברת, לראובן גוף השפחה ולשמעון גוף העובר, דכיון דאין לבעל העובר חלק באמה נשתנה זה הולד משאר מקנת כסף שהאם והולד לאדון אחד. והוא הדין דמצי לאיפלוגי למימר כגון שלקח שפחה ועוברה וילדה ואחר כך הטבילה, אלא רבותא אשמעי' דאפילו הטבילה ואחר כך ילדה דלידתו בקדושה משכחת לה דנימול לאחד. בלוקח שפחה לעוברה, ואפילו מישראל קנאה שהטבילה לשם עבדות דהויא טמאה לידה דלאו דומיא דלכם הוא הואיל ואין בו חלק באמה. הניחא וכו', פלוגתא ר' יוחנן וריש לקיש בבבא בתרא [קל"ו ב']. שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה, דלא שייכא בה תורת חיובא במצות כלל דלאו דומיא דלכם הוא אבל טומאה [גליון: לידה] לא חיישי' בילדה ואחר כך הטבילה.
ודיני קניית העבד והשפחות מפורשים ביבמות שאם קונה אדם שפחה משבאי גוי ששבאה לא קנו לה ישראל אלא למעשה ידיה ואין לו בה קנין הגוף, ואם קדמה וטבלה עצמה לשם בן חורין יצתה מרשות אדון לגמרי, והיינו דאמרי' הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, ולא גרע טבילה זו משחרור ואינה צריכה גט חירות מן האדון דכיון דלית ליה בה קנין הגוף. אבל אם אחר שקנאה הטבילה האדון לשום עבדות ברצונה ונתחייב העבד או השפחה בכל מצות שהאשה חייבת בהן באותה הטבילה, קנאו האדון קנין הגוף ואסור לישא בת ישראל עד שיכתוב לו [גליון: אדון גט חרות ואם שפחה היא אסורה לישראל עד שיכתוב לה האדון] גט חירות. זה הדין בישראל הקונה עבד או שפחה מיד השבאי, לפי שהשבאי עצמו לא קנאם אלא למעשה ידיהם דכתי' מן הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה, אתם קונים מהם ואין הם קונים מכם ולא הם קונין זה מזה לגופה אלא למעשה ידיו. אבל גוי שמוכר עצמו קנאו ישראל מיד קנין הגוף וצריך גט חירות.
<h2>דף קלו.</h2>
מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג, כלומר, שאפילו חיה יום אחד או שעה אחת ולד מעליא הוי. ואם אשת ישראל חולצת, דכיון דלא מיתסרא ליה לבעלה השני אשר קדשה מצרכינן לה חליצה כיון דלא חיה ל' יום כדברי רשב"ג. ואם אשת כהן אינה חולצת, כיון דאי הוי חולצה הוה מיתסרא עליה עבדינן כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג דאפילו מיום אחד מיקרי בר קיימא, דכדאי הם רבנן לסמוך עליהם בשעת הדחק. וצריך לפרש האי מת בתוך שלושים, כגון שנפל מן הגג או אכלו ארי מיירי, דאי כשפיהק ומת על מטתו הא אמרי' במסקנא דשמעתא בגמ' בשפיהק ומת כולי עלמא לא פליגי דמת הוא, כי פליגי כשאכלו ארי או נפל מן הגג. ומהני מילי דאיתאמרן הכא בהדי מה דאיתמר ביבמות בפרק הערל סלקא לן מינייהו הכין דהיכא דקים לן שכלו לו חדשיו, אע"פ דאין סימני שערותיו וצפרניו נראין נגמרין, לית דינא ולית דיינא דבר קיימא הוא ואפילו בן יום אחד הוא הרי הוא כחתן לכל דבריו ומתאבל עליו. ואם מת בעלה ועמדה ונתקדשה ומת באותו יום שנולד, אפילו נתקדשה לישראל אינה חולצת. בספק בן תשעה ספק בן שמונה רשב"ג בעי ל' יום אפילו נגמרו סימניו וסגי בשלושים יום אפילו בלא גמר הא לאו הכי לא מתאבל עליה ואפילו אשת כהן חולצת. ומלין אותו ממה נפשך בין גמרו בין לא גמרו דאי חי הוא שפיר קא מהיל ואי לא מחתך בבשר הוא. ולרבנן כיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן אזלינן אחר הרוב בין גמרו בין לא גמרו, ואפילו בן יום אחד מתאבל עליו, ואפילו אשת ישראל אינה חולצת. נמצא דרשב"ג בעי שיעורא רבה ולרבנן סגי בשיעורא זוטא. בבן שמונה ודאי וחיה שלשים, לרשב"ג בן קיימא הוא ואפילו לא גמרו סימניו, דאמרי' האי בר שבעה הוא ובר קיימא הויא ואשתהו אשתהוי בבטן חודש אחד, שנשלמו חדשיו, וכל שכן אם גמרו סימניו, ולרבנן אפילו גמרו סימניו והיה עשרים שנה לא מתאבל עליה וצא וחזר עליו ממי הוא שאם חיה בנו אפשר שיחיה. ובתוך זה הזמן הרי הוא כאבן אסור לטלטלו ושערותיו וצפרניו לא מעלין ולא מורידין [גליון: ור'] דהוה ליה כמכריע דסבירא ליה כרבנן דאי לאו סימניו ומוכחין עליו לאו בר קיימא הוא כלל ואפילו יחיה עשרים וצא וחזר עליו בן מי זה העלם. אבל אם סימניו מוכחין עליו סבירא ליה כרשב"ג דאמרי' האי בר שבעה הוא ואישתהוי אשתהויי, ואעפ"כ אין עושין ממנו שום מעשה להקל עד שיהא בן כ' שנה, ור' אבהו דאמר סימני סריס ובן שמונה ודאי אין עושין ממנו מעשה עד שיהא בן כ' כר' סבירא ליה ומיירי כשגמרו סימניו שנולד.
<h2>דף קלז.</h2>
מי שיש לו שני תינוקות וכו', ושכח ומל את של אחר השבת בשבת ונמצא שהקדים המצוה וטועה בדבר מצוה הוא ולא עשה מצוה ולדברי הכל חייב. ושכח ומל את של ערב שבת בשבת ונמצא שטעה בדבר ועשה מצוה, אבל לא כהלכה, דמילה בזמנה דחיא שבת מילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת, דמביום השמיני קא מרבינן דדחי שבת ודוקא שמיני ולא תשיעי. ר' אליעזר מחייב, ואעפ"י שטועה בדבר מצוה הוא כיון שלא עשה אותה חייב. ור' יהושע פוטר, דסבירא ליה כיון שברשות ב"ד התחיל לפי דעתו פטור הוא.
קטן נימול לשמונה לתשעה, וקמ"ל משנה זו דמילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת. והוא הדין דבחול נמי משכחת ליה דנימול לתשעה דמוטב שנאחר המצוה משנקדימה, שאם נקדימנה ליכא מצוה כלל. שני ימים של ר"ה נימול לשנים עשר, ולאו דוקא נקט שני ימים של ראש השנה דהם קדושה אחת, הוא הדין נמי לשני ימים טובים של גליות דשמא יום טוב הראשון הוא עיקר ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, או שמא יום שני הוא עיקר. והאי דנקט שני ימים של ראש השנה דכשנישנית משנה זו מימות משה רבינו ע"ה לא היו מסתפקין אלא בראש השנה בלבד, לפי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה היו נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא, עד שיתחזק מחולשת החולי. ומפורש בברייתא שנותנין שבעה ימים שלימים מעת לעת אחר שנתרפא לגמרי מן החולי, ודוקא חולי כל הגוף כגון קדחת בת יומא או שלישית ורביעית, אבל כאיב ליה עיניה או אחד מן איבריו לבדו ונתרפא אין צריך להמתינו אלא מלין אותו בו ביום.
חלצתו חמה ושלף ממנו החולי יוצא מגופו, מפורש בפי' המשנה.
ואלו הן וכו' ציצין, רצועות, כגון בשר שנשארו מן הערלה ובשר החופה את העטרה, היא שפה גבוהה המקפת את הגיד סביב וממנה משפע ויורד עד לראשו. ומפרש בגמ' אפילו רוב גובהה של עטרה אעפ"י שאינו חופה את כולה צריך לחזור ולמולו, כלומר, להסיר אותן ציצין בין שהוא חול בין שהוא שבת. ואם מל בשבת ולא הסיר אותן הציצין המעכבין את המילה חייב חטאת שחילל את השבת ולא עשה מצוה. ואם בא שני ויגמור המילה מיפטר אותו ראשון מעון ויש עליו זכות שעשה חצי המצוה. ואינו אוכל בתרומה אם כהן הוא, דילפי' מקראי ביבמות שערל אסור לאכול בתרומה. ואם היה בעל בשר, שהיה שמן ביותר ולאחר שניטלה הערלה כולה עדיין כאלו בשר חוזר עליו וחופה את הגיד. מתקנו, ומשפע באיזמל מאותו עובי.
<h2>דף קלז:</h2>
מל ולא פרע כאלו לא מל, וערל גמור הוא ואסור לאכול בתרומה. ואם עשה כן בשבת חייב חטאת לפי שעשה חבורה שלא במקום מצוה. ואם עשה כן במזיד חייב סקילה.
איכא בינייהו נראה ואינו נראה. דלשמואל צריך ולמתניתא אין צריך לחזור ולמולו.
להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, שזיכנו לקיים מצוה זו ולפיכך אין ראוי לברכה אלא לאחר המילה, והעומדין שם, ששומעין שמודה לשם על שצוה על המצוה הזאת, ודברי גמרא הם, מברכים אותו שיגמור גם כן שאר המצות המוטלות עליו והם ללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו ללכת בדרך טובה וישרה. ובירושלמי כתוב כשמגיע קטן לשלש עשרה שנה ויום אחד מברך האב ברוך המקום שפטרני מעונשו של זה. ברכה [למילת עבדים] למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית שאילמלא וכו', היא ברכה אחרונה במקום אשר קידש ידיד בבטן וכו'. וברוב הספרים ובהלכות דרבן שמ' קיארא כתוב מפורש, המל את העבדים אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים, והמברך אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול ולהטיף ממנו דם ברית וכו', וכן כתוב שתי ברכות גבי עבדים וכו'. ועד דמיפתח לא מטבלינן ליה עד שיתרפא מן המילה לא נטביל אותו כי המים הקרים מזיקים [גליון: אותו] הרבה לכל מכת חרב, והמילה לעולם קודם הטבילה שכן מצינו באבותינו שאברהם אבינו נצטווה על המילה ואחר כך נכנסו אבותינו על הר סיני תחת כנפי שכינה בטבילה, דכתיב ויזרוק על העם, ולא מצינו הזאה בלא טבילה, כי אותה זריקה היא במקום הזאה ונכנס דם במקום מים של הזאה מיפטרה נמצא שהמילה קודם הטבילה. ועוד שהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר על כן ראויה טבילה לטהר טומאתו. וכד מיטבל צריך למיזל בהדיה תלתא, דגר צריך ג' דמשפט כתיב בה דכתי' והיתה זאת לכם לחוקת משפט לאזרח ולגר הגר בתוככם. ואמרי' ליה כדאמרי' לי' מעיקרא, שהודיעוהו מצות קלות וחמורות של עונשים ושכרם בטבילה הראשונה שהטבילוהו לשם עבדות, כמו כן צריך להודיע בטבילה זו שמטבילין אותו לשם חירות. וגזי ליה מן מזייה, וגוזזין לו מזקנו ומשער ראשו וכן מצפרניו של ידיו ורגליו, כדכתיב וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה, וכשיעלה מן המים וכו', משום דאכתי לא חזי עד שימול ויטבול ואיך יאמר אשר קדשנו במצוותיו. אבל בשאר טבילות מברך עליהם עובר לעשייתן.
אמר ליה ולא שני לן בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמ' ליה לגוי זיל אחים לי. לשון הרב ר' אפרים ז"ל [לפנינו אין קטע זה מיוחס לר' אפרים] עיינא בהו ואשכחנא דלאו מילי נינהו ומגופיה דהא עובדא ילפת דאסור למימר לגוי לצבותיה (לאותו) [או לאתויי] דרך רשות הרבים, מדקאמר ליה דהא מר לא אמר ליה לגוי זיל אחים לי מכלל דאסור למימר לגוי זיל אחים לי. וכמה מרבואתא טעו בפירושה דהא מימרא וקסברי דהא דאמר ליה ולא שני למר בין שבות דאית ביה מעשה ובין שבות דלית ביה מעשה ובין שבות דהזאה ובין שבות דאמירה, [גליון: רוצה לומ'] דשבות הזאה אית ביה מעשה בידים ושבות דאמירה לית ביה מעשה דדבורא בעלמא בה ואקשו בה הכי, הואיל ואמירה לחודה לגוי שבות דלית ביה מעשה מה לי אמר ליה אייתי לי מגו ביתא ומה לי אמ' לי זיל אחים לי, ואמרי' הא דאמר הא מר לא אמ' ליה לגוי זיל אחים לי לאו דוקא הוא, אלא טעותא דנוסחאי הוא ולא כדקא סברי אינהו, ונוסחי לית ביה טעותא אלא נוסחי מעליי נינהו, ולא פי' דסבירא להו, אלא האי דאמ' לי' ולא שני למר בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה, לא אשבות דהזאה קאמ' ליה אלא הכי קאמ' ליה, האי דאמרת אמירה לגוי שבות וקא מדמית ליה לשבות דהזאה דאסירא לא שני' לך בשבות דאמירה בין שבות דאית ביה מלאכה לשבות דלית ביה מלאכה, דהא מר לא אמ' ליה זיל אחים לי דאית ביה מלאכה אלא אייתי לי מגו ביתאי קאמ' ליה דטלטול בעלמא הוא ולית ביה מלאכה, דאשמעת מינה דכי אמרי' אמירה לגוי שבות בדבר שהוא מלאכה אבל בדבר שאין בו מלאכה כגון האי לא אמרי' ביה אמירה לגוי שבות, הרי נתברר דליכא בנוסחי טעותא ומילי דברירן אינהו. והאי דאמרי' שבות דלית ביה מעשה ולא אמרי' שבות דלית ביה מלאכה, מעשה ומלאכה בהאי מילתא עניינא חדא הוא דקרי אינשי למלאכה מעשה כדאמרי' ובין יום השביעי לששת ימי המעשה דהיינו מלאכה, והרי מתברר לך דאסור למימר לגוי לצבותיה או לאתויי דרך רשות הרבים. ומאי דכתב בעל הלכות טעותא הוא ולא תסמוך עליה, עד כאן. ואע"ג דבהזאה שבות איכא לבדה ואפילו הכי אסיראה רצה להשיב כי לא גזרו רבנן אמירה לגבי שתהיה בה איסור שבות ולא במקום דאי עבד הוא מחייב חטאת, אבל מחצר לחצר שלא עירבו דאי עביד איהו לא מיחייב חטאת לא גזרו על אמירתו משום שבות וכל שכן במקום מצוה אבל בהזאה נמכר [?] על שבות תנן.
ר' אליעזר אומר תולין את המשמרת ביום טוב, מצננת [מסננת] שמצננין בה שמרי יין ומותח פיה לכל צד בעיגול ונעשית כאהל על חלל הכלי שקורין בלע"ז אישטנדרי. אע"ג דעביד אוהלא ביום טוב ור' אליעזר חזינן ליה בפקק החלון דאפילו אוסופי אהל עראי אסר, מפרש בגמ' כיון דמכשירי אוכל נפש הם שרי, דסבירא ליה לר' אליעזר דמכשירי אוכל נפש מותר לעשותם ביום טוב לר' יהודה דדריש לכם לכל צרכיכם, ומקל יותר מר' יהודה דר' יהודה לא שרי אלא במכשירין שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב אבל אפשר לעשותם אסור, ור' אליעזר שרי אפילו באפשר לעשותם בערב יום טוב. ואע"ג דסבירא ליה דסעודת יום טוב רשות היא כדחזי בפסח שני באלו דברים. וחכמים אומ' אין תולין, לכתחילה אע"ג דאהל עראי הוא אע"ג דמקילי בפקק החלון התם אוסופי הוא אבל הכא דלמעבד לכתחילה אסור. ואין נותנין לתלויה מערב שבת, אין נותנין לתוכה שמרים משום דמיחזי כבורר. אבל נותנין לתלויה ביום טוב, דהא מכשירי אוכל נפש הוא שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב שלא נזדמנו לו השמרים אלא ביום טוב עצמו ואיפשר דרבנן דסיפא היינו ר' יהודה שמתיר מכשירי אוכל נפש ביום טוב.
איבעיא לה תלה מאי, לדברי חכמים שאוסרין לתלות ביום טוב לדברי ר' אליעזר בשבת מי חייב. אמ' ליה חייב חטאת, אשבת קאי דזדונו כרת ושגגתו חטאת משום דקא עביד אוהלא, אבל ביום טוב לא שייך ביה אלא מלקות ושגגתו לאו בר קרבן הוא. תלא כוזא בסיכתא, תלה כלי קטן ביתד הכי נמי דמיחייב חטאת משום אהל ומאי חיובא שייך באהל עראי. [גליון: אלא אמר אביי] מדרבנן קא אסרי ליה חכמים דמתני' ולא שבקי ליה למעבד עובדא דחול. מנקיט, מלקיט. חומרי מתנייתא, כללות של ברייתות, כלומר, כללות שמצא בנוד לבדו, ובמשמרת לבדה, בכילה לבדה, גלין לבדה והוא כוללם יחד ושנאם. הנוד, נוד שיש להם שנצים ועוברי דרכים ממלאין אותן יין או חלב במקום שתוקעין שם אהליהם ללון ושוטחין אותו ופיו מתוח כלפי יתדות ארבע והרוח עוברת תחתיו ומצנן עליו שלא יתקלקל והוא דומה לאהל אחר שנמתח. ומשמרת, כמו כן קשורה ליתדות בכותל. וכילה, שיש לה בגגה טפח. וכסא גלין, כמו מטה גללניתא דבמה טומנין, והוא שם מקום ומפרקין מיטותיהן וכסאותן וטוענין אותם עמהן וחוזרים ומחזירין אותן לישכב עליהם בלילה או לישב עליהם.
<h2>דף קלח.</h2>
לא יעשה, דאהל עראי נינהו. וכסא גלין נמי גזירה שמא יתקע בחוזק ומיחייב משום מכה בפטיש. אבל מטה שלנו המחוברת ועומדת אם היתה זקופה או מוטה על צדה מותר לנטותה לישבה על רגליה ואע"ג דהשתא עביד אוהלא שרי דלאו מידי עביד אלא ליתובי בעלמא. כסא, ידוע. טרסקל, כך שמו ובלעז פרשטול, ועליונו של עור ומקפלים אותו לכותל וכשרוצה לישב שם מטהו על ד' רגלים ומותר לכתחילה דהא מחובר ועומד הוא.
שימר, נתן שמרים לתליה וצנן חייב חטאת דלאו תכשיט הוא אלא משוי. משום מאי מתרינן ליה, במשמר. משום בורר, דהאי נמי בורר הוא שנוטל אוכל ומניח פסולת הכי נמי בורר אוכל ומניח פסולת. ור' זירא אמר משום מרקד, ולא משום בורר. ולא דמי לבורר שזה האוכל למטה ופסולת למעלה מה שאין כן בבורר קטנית מתוך פסולת שלהם אבל למרקד דומה שהאוכל למטה ופסולת למעלה.
לכילי דבי רב הונא דמאורתא נגידין ומצפרא חביטן, בלילי שבתות ראיתים פרושות ולבקר מושלכות לארץ אלמא מותר לפורקה והכי נמי מותר לנטותה. ויש מפרש שנטויות היו קצת מערב שבת אבל לא כולם אלא כרוכות וקפולות, לפי שבלילה אינם צריכים לצל, שלא היו שוכבים שם אלא ביום ובבוקר היו פשוטים כולם לגמרי משום צל להגן מן השמש. ש"מ מותר להוסיף על אהל עראי כחכמים דפליגי על ר' אליעזר, דכוותה גרסי' בעירובין בפרק המוצא תפילין [ק"ב א'], הנהו בי דיכרי דהוו בי רב הונא דביממא בעי טולא ובלילה בעו אוירא אתא לקמיה דרב אמ' ליה זיל כריך בודיא ושייר בה טפח ולמחר פשוט אותה ומוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי ובתרא אמ' האי שמעתא דרב ושמואל דכילת חתנים וכו'. וילון, פי' פרוכת העשויה למחיצה ופעמים שאדם נוטה כולה לצד אחד ופעמים אדם נוטה אותה כולה ומשום הכי מותר דכיון שנפרסה ותלויה במקומה אוסופי אהל עראי הוא ושפיר דמי. אלא לא קשיא הא דמיהדק, לא כדקא סלקא דעתך מעיקרא דמשום אהל הוי איסור, אלא אע"ג דלית ביה טפח אסור היכא דלא מיהדקא שאינו קשור תחת גרונו, משום דילמא נפיל מיניה על ידי הרוח אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים. והיכא דמיהדק שפיר דמי אע"פ שמאהיל טפח על פניו שרי. נוד, חמת שיש עליה חוטין או משיחות קשורין מצדדיה מותר לנטותה בשבת באותן היתדות המוכנין לה. והא דאמרי' לעיל פטור אבל אסור היכא דלא הוי מתוקן בכסכיו. ושני בני אדם, לא ממתח שפיר. אבל באדם אחד מימתח שפיר שמותחו על יתד זו וקושרו בה. וכילה אפילו בעשרה בני אדם אסורין לנטותה משום שאי אפשר דלא מימתח פורתא, שהרי קינופותיה למטה ממנה. וצ"ע דהא אמרינן לעיל שאם כרך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחילה והכא בשכרך עליה מיירי, כמו שפירשנו בגוד וכסכיו ועלה קאי אביי.
<h2>דף קלח:</h2>
כירה של ברזל שיש לה ד' רגלים של ברזל, ואם נשמטה אחת אכתי כלי הוא וראוי לטלטל ואותו הרגל מחזירו למקומו ויושב על הכירה, אבל משנשמטו שתים אפילו לפי שעה אינה יכולה להישען עליה אפילו יחזיר שני הרגלים למקומם, לפי שאין ימין ושמאל ותכף יפול. ורב אסר לטלטלה אפילו כשנשמט אחד גזרי' שמא יתקענו שמה ומיחייב משום מכה בפטיש.
<h2>דף קלט.</h2>
כילה מהו, לנטותה בשום ענין. כשותא בכרמא, אם הוא כלאים בכרם דאמרי' מין ירק הוא או לא, דמין עץ הוא ולא מיסתר בהדי כרם דהא כתי' לא תזרע כרמך כלאים ולא אמ' לא תטע כרמך.
<h2>דף קלט:</h2>
מתעטף [אדם בכילה וכסכיה ולא אמרי' שאותם הכסכים הם כמשוי. בגליון] והוא מוציאם לרשות הרבים ומעבירם ד' אמות ברשות הרבים. היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה, כגון שתלה הציצית בשלשה כנפי הטלית והניח הרביעי, אותם חוטין של שלשה הכנפים נחשבים כמשוי כיון שאין בכנף הרביעי כלום וחייב חטאת. ופרקי' ציצית לגבי טלית חשיב ולא בטיל שלב האדם רוצה בקיומם לפי שבדעתו שיתלה הרביעית וילבשנה אבל כסכים לגבי כילה אינו צריך להם ובטלים הם לגבי כילה ואינן נחשבין לגבי כילה.
מערים אדם על המשמרת ביום טוב [גליון: לרבנן דאמרי אין תולין המשמרת ביו"ט] ואוקי' דטעמייהו לאו משום אהל הוא אבל משום נראה עובדא דחול, מערים ותולה אותה על דעת לשים בתוכה רימונים דלאו עובדי דחול נינהו, והואיל ונתלית מצנן בה שמרים דהא תנן ונותנין לתלויה ביום טוב. דתלה בה רימונים ברישא, דמוכחא מילתא דמעיקרא לאו לשמרים תלאה. דשקל ברא דתומא ומנח בבירזא דדנא, גרגיר של שום ומנח בבירזא דדנא מקום שיש נקב בחבית והיין יוצא נותנין בה בשבת לסתום והוי כמתקן ומערים לכתחילה ואומר לאצנועי להאי ברא דתומא קא מכוינא. ואע"ג דשרינן לקמן לתת שפופרת ביום טוב לתוך החבית אם הוא חתוכה אע"ג דלא מתקנא, כלומר, שלא היתה שם מעולם לא גזרו דילמא מתקן לה. לא דמי דהתם בשפופרת לא מיתחזי סתימה מעלייתא שהרי בולטת לחוץ אבל זה הגרגיר לגמרי היה סותם הנקב ולא היה בולט לחוץ אסור משום דמחזי כמתקן כלי, שאם היה עושה בעץ כי האי גוונא מיחייב חטאת, כדאמרי' בהבונה, שכן קרש שנפל בה דרנא מטיל לתוכה אבר וסותמא. ותו עביד אזיל ונאים במעבורא [גליון: בספינה לעבור המים והיא של גוי ויודע שיעבירנה הגוי לצד האחר. וסייר פירי ומשמר שם פירות שזימן ונמצא שהגוי מעבירו במים בשבת] וכו', ואסור לעשות כן גזירה שמא יעשה כלי שייטין, ובכלל אין שטין על פני המים היא, ועוד תניא [לעיל י"ט א'] אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים מלפני השבת. ואע"ג דמצור לצידן אפילו בערב שבת מותר והא דעביד צורבא מרבנן כמצור לצידן הוה, אכתי לא דמי דדוקא בערב שבת הוא דשרי אבל בשבת כי האי גוונא אסור.
נותנין מים על גבי שמרים בשבת וכו', כשנשארו השמרים לבדן בחבית של יין. דרך העולם לתת לתוכן מים שנים ושלשה כפי אומד שאומדין השמרים שבתוכה ולאחר שלש שעות או ארבע קלטו המים ריח היין גם נתערב בהן מעט יין מן הנשאר בחבית ומוציאין אותו, וקמ"ל דלא בורר הוא כלל ולא מיירי במשמרת כלל. ומצננין את היין, מפני אותן היתושין הלבנות העושות מעיפוש היין. בסדינין [לפנינו: סודרין] המצויינין לכך דליכא למיגזר דילמא סחיט להו דהא לא קפיד עלייהו שהרי בטלן למלאכה זו. וכן שכן בכפיפה מצרית העשוייה מצורי דקל. כפיפה, סל. וקמ"ל מתני' דלא שייך הכא בורר כלל שהרי אדם יכול לשתות אותו יין אע"פ שהעיפוש עמו. ונותנין ביצה במצננת של חרדל, שהחרדל נוהגין בה לצננן ונופל אותו חלבון שלה דרך הנקבים ונשאר החלבון מלמעלה בלא שום פסולת וחוזרין ולוקחין אותה משם וטורפין אותה לתוך קדירה של בשר, ובלעז קורין אותו אשיל. ולזה הפי' צריך לפרש דביום טוב מיירי ואם לא כן לא ידעתי מה פירושו. וקמ"ל דלא מיקרי בורר שהרי אותו החלבון נמי ראוי לאכילה הוא אלא שהעשירים אינם קפדים עליה לפי שהוא יותר מאכל ערב ויפה כשאין שם החלבון עמה. ועושין ינמלין בשבת, מפרש בגמ' עשוי מדבש ופלפלין שנותנין לתוך היין. ומשמע שלא יטרפם בכף אחת כדרך חול אלא מערב באותו כוס עצמו שמנער אותו, כדאמרי' גבי חרדל שלשו מערב שבת, ממחו בין ביד בין בכלי. אעפ"י שהעב יותר הוא מלמטה והמשקה מלמעלה לא מיקרי גיבול שהרי נתערב מבעוד יום ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף אלא מערב לפי שהדבש הוא דבר עב ומחזי כגיבול אם יטרוף בכף אחת כדרך חול, הכא נמי לא יטרוף אלא מערב. אי נמי יש לומר דמדמינן ליה לשתית, דתנן ושוין שכותשין את השתית ומוקמינן לה בפרק מי שהחשיך [לקמן קנ"ו א'] ברכה, דכיון שהיא רכה לא מתחזי כגיבול, כל שכן הכא בנומלין שהוא רכה מן הרכה דשרי לטרפם יחד אלא שצריך שינוי כדעבדינן בשתית, דאמרי' והני מילי והוא שמשני היכי משני אמ' רב יוסף בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן את השתית, בשבת נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ. והכא נמי באנומלין יעשה כן יתן הדבש והפלפלין תחלה בכוס ואחר כך יתן את היין עליהם ויטרפם כרצונו. ולא דמי להא דחרדל דהתם הדבש דבר עב והחרדל גם הוא דבר עב ומיחזי גיבול אם יטרפם כדרך חול, אבל הכא באנומלין הכל יהיה רך הרבה מאד כמעט ישתנה מתחלתו. ור' יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש דמשנין בין שבת ליום טוב ולחולו של מועד, בשבת בכוס לכל פעם ופעם שירצה לשתות יעשה כן ולא בכוס אחד לשיעור שני כוסות, ביום טוב בלגין ובלבד לצורך יום טוב עצמו שלא ישאיר ממנו למוצאי יום טוב, ובמועד בחבית. בחולו של מועד שרי' טובא. ור' יצחק [לפנינו: צדוק] בא להקל דבמועד אפילו בשתי חביות ושלש כיון שיש לו אורחין מרובין.
ואינו חושש, דכיון דצלולין הן לא מיחזי כבורר. אבל עכורין לא, דמיחזי כבורר. ואם היה בן הגתות וכו' אינו חושש, דחשבינן ליה כיין מגיתו שהוא עכור. שלא יעשה גומא מן הסודר בפי הכלי, מעובדין דחול. ובלבד שלא יגביה, הכפיפה מקרקעית הכלי טפח כשיעור אהל בכל מקום. [גליון: פרונקא], בגד ששוטחין על גיגית של יין [גליון: לכסותה כולה אסור דמחזי כאהלה אפלגא דכובא שרי] דהא לא הוי אוהלא. לא ליהדק איניש צוביתא בפומא דכוזיתא, כלי חרס קטן ומערין בו יין מן החבית ואסור ליתן בפיו גמי או קשין וקסמין בחזקה שהרי אין לך מסוננת גדולה מזו. שאפו שיכרא ממנא למנא, דלא גרסי' בצבתא דכל היכי דתני לשון שפייה בנחת הוא והפסולת נשאר בשולי הכלי. והא איכא ניצוצות, קטנות הנוטפות באחרונה מתוך פסולת השכר, שקורין אגוטרוש, והנהו מוכחן דבורר הוא. ניצוצות בי רב פפא לא חשיבי, לפי שעשיר היה ומטיל שכר כדאמרי' בבבא מציעא גבי שיכרא לא פסיד ובפסחים, הלכך אינו מקפיד למצות אותן כל כך וכשמגיע לניצוצות משליך הן ופסולתן לחוץ, אבל בתחלת שפייתן כשאין הפסולת ניכר לאו בורר הוא.
<h2>דף קמ.</h2>
ולא יטרוף, בכף של עץ כמנהג בחול. אלא מערב בין ביד בין בכלי שהשחלים או החרדל מונחים בו. אמיתא, ניניא מוניא [?] מעליא לתחלי לערב עם שחלים. ואין עושין אלונטית, שאינו עשוי למשקה צמא אלא אחר מרחץ ודוגמת רפואה. [גליון: מהו] לכסכוסי כיתנא, חלוק של פשתן שנתכבסה והרי היא קשה ומשפשפה בין שתי ידיו והיא מתרככת ואף ליבון שלה מצהיל על ידי השפשוף. לאולודי חיורא, מלבין ומצהיל. שפיר דמי לרכוכא קא מיכוין. אבל בסודר הראש שהוא נושאו מגולה אליבא דדברי הכל אסור דלאולודי חיורא קא מכוין. משלפא לדידה מקניא, כששוטחין אותה לנגבה תוחבין קנה מבית יד לבית יד וכשניטלה בשבת ראוי לשלוף אותה מן הקנה אבל לא הקנה ממנה דהא לא חזי לטלטול דלהסקה קאי. ואם כלי קיואי הוא, קנה של אורגים דתורת כלי עליו שרי. האי תליא דבישרא, בשר מליח התלוי ליבשו שרי לטלטלו דהא נאכל באומצא. דכוורא, אין נאכלין חיין. ויש מפרש כמו שמפורש בהלכות. משום דלאו אורח ארעא, שמא יש בו מקרה לילה ויחשדוהו שמא ברצונו היה אלא הוא בעצמו ירחצם.
אין שולין, בלמד גרסי'. את הכרשינין, כלומר, מסיך [גליון: נ"א מציף] עליהם מים לברר פסולתן, כדגרסי במס' ביצה אף מדיח ושולה, והפסולת עולה למעלה ונשאר האוכל למטה ונראה כבורר. ולא שפין אותן ביד להשיר פסולת שבתוכן ולשחקה דהוה ליה כבורר. אבל נותן לתוך הכברה ואע"פ שהפסולת נופל דרך נקבי הכברה ונמצא מתברר מאליו.
אין שורין את החלתית בפושרין, זה החלתית שורין אותו במים פושרין ושותין אותן המים לרפואה, מפרש בגמ' דעבדי ליה ליוקרא דלבא, לכאב הלב. אבל נותן הוא אותו חלתית לתוך החומץ ומטבל בו מאכלו. וכל האוכלין אוכל אדם לרפואה דהא לא מינכר, אבל שרייתו במים פושרין ניכר לכל דמשום רפואה קא עביד וגזרו משום שחיקת סממנין.
אין כוברין את התבן בכברה, כדי שיפול המוץ הדק שהוא בא מזקן השיבולת העליון דרך הנקבים וישאר למעלה התבן שהוא מקנה השיבולת דמיחזי כבורר. וכן אם יתנו על מקום גבוה המוץ שהוא קל יזרה ברוח כשישליכנו שמה בשבת או ביום טוב וישאר התבן שהוא כבר כנגד המוץ דמיחזי כבורר. אבל נותן לתוך הכברה ומוליכה עד האבוס, ואע"פ שהמוץ נופל ולא גזרי' שמא שכח ויבור בכברה.
<h2>דף קמ:</h2>
גורפין מלפני הפטם, שור שמפטמין אותו גורפין האבוס שלפניו בשבת לתת בתוכו תבן ושעורין שלא יתערב בהן עפרורית ויקוץ במאכלו. ולא גזרי' משום אשווי גומות. ובגמ' מוקים לה באבוס של כלי ולא גזרי' אבוס של כלי אטו של קרקע, אבל אבוס של קרקע דבר הכל אסור משום אשוויי גומות. ומסלקין לצדדין מפני הרעי, כלומר, לשאר בהמות של מרעה שאינן איצטניסות כמו שור הפטם מסלקין אותו לצידי האבוס אבל לא זורקין לחוץ. וחכמים אוסרין תרוויהו ואפילו סילוק צדדין והכי מוכיח בברייתא.
נוטלין מלפני בהמה זו וכו', כלומר, נוטלין התבן או השעורים הנשארים באבוס של חמור ונותנין אותו לפרה ולא נאמר קא טרח שלא לצורך שמא לא תרצה הפרה לאכול מה שנשאר לחמור, קמ"ל דשרי. ומפרש בגמ' דוקא מן החמור לפרה הוא דשרי לפי שאין מנהג החמור להטיל רירין ואין מה שנשאר לפניו מאוס אבל מה שנשאר לפרה נמאס הוא לחמור שמנהג הפרה להטיל רירין, אבל מגמלים לפרדים וסוסים לא קפדי וכן מפרה לפרה שרי דהא כהדדי נינהו.
אתרוויהו פליגי, ואפילו לשור של פטם אין מסלקין כל שכן מפני הרעי. מקמי חמרא לקמי תורא שקלי, לפי שהחמור אינו מטיל רירין ומה שנשאר לפניו אינו נמאס לשום בהמה בעולם כל שכן לשור שדרכו להוציא רירין ולאכול דבר מאוס. מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלי, והוא הדין לכל שאר הבהמות שאינן מטילות הרירין. וחמור שנקרא פיה רע משום דלא דייק שאוכל קוצים וברקנים מה שאין כן בפרה דדיקא ואכלה שאינה אוכלת אלא מה שהוא מאכל לבהמה.
<h2>דף קמא.</h2>
הקש שעל גבי המטה, וסתמו להסקה מוקצה הוא ובא לשכב עליו ולנענעו כדי שיהא צף ורך לשכב עליו. לא ינענענו בידו, דמוקצה הוא וגם למאכל בהמה אינו ראוי מפני דקותו שנכתש יותר מדאי. אבל מנענעו בגופו, בכתפיו דטלטול מן הצד הוא ולא שמיה טלטול ואם היה ראוי למאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מונח על הקש ופרש עליו מבעוד יום דגלי אדעתיה דאקצייה לשכיבה מעתה תורת כלי עליו ומותר לנענעו בידו ממש.
מכבש של בעלי בתים, פרמשא בלעז, והוא שני לוחין ארוכין וכבדין ונותנין בגדים על התחתון ומורידין את העליון עליו ונותנין עמודין מנוקבין קבועין בארבע פינותיה של התחתונה, ועליונה מנוקבת בארבע זוויות היא עולה ויורדת בעמודים. וכפי מה שהוא רוצה לכבוש מוריד ותוחב יתד ברוחב העמוד לכבוש שלא יעלה למעלה. וקמ"ל משנה זו שמותר ליטול את היתד בשבת והוא ניתר מיד דהא לצורך שבת קא עביד ללבוש מלבושי שבת. אבל לא כובשין, דהיינו צורך חול. ושל כובשין לא יגע בו מפני שהוא רוצה לתקן הבגדים ותוחבו בחזקה ומהדק והתרה שלה דומה לסתירה. ור' יהודה פליג ואמר שאם היה רפוי מערב שבת שומט משם כלים הצריכים לו ולא גזרי' רפוי אטו שאינו רפוי.
פוגלא, צנון שטומנין בקרקע להתקיים. כשבא לחולצו אם ממעלה למטה שרי, אם היה ראשה ממעלה ועוקצה נמשך מותר, לפי שהגומא רחבה מלמעלה ואין מזיז עפר כשהוא שומטה, אבל אם חולצה מלמטה למעלה שהתחתון נתון למעלה וראשה העליון שהוא עב נתון למטה והוא שומטה לראשה אסור לפי שהגומא צרה מלמעלה, שאעפ"י שהיה רחב בתחילה אחר כך שנסתם כשכסהו בעפר וכשהוא חולצה מזיז מן העפר ומטלטל. ואעפ"י שטלטול מן הצד הוא שהרי על ידי דבר אחר הוא מטלטלו ולא בידו ממש אסור. ולפי שלא תטעה בפירושיהן לכך אם מקצת עליו מגולין שראש הצנון שבו העלין בעינן שיהיו עליו [נראה שנשמטו כאן כמה תיבות].
מידק חדא חדא בקתא דסכינא, לאו טוחן הוא אלא כלאחר יד. דקא משני, שלא בריחים ושלא במדוכה. לנגיב נפשיה, כשרוצה לצאת מן הנהר, ודרך כל נהר שהוא עמוק באמצעיתו יותר מבשפתו כי הוא נעשה כמדרון לאמצעיתו וכשטבל נכנס שם עד שהגיעו המים עד צוארו וכשרוצה לעלות אמה מן הקרקע לא הגיעו המים אלא כי אם עד החזה ובאמה שנית עד הטיבור, נמצא שיש מים רבים בראשו עד טיבורו לכך צריך כשיעלה אמה או שתים יתעכב במקום עד שיתנגבו המים שבראשו עד טיבורו ולא יוליכם ד' אמות שלימות בבת אחת. והוא הדין שאפילו בלא ניגוב יהיה די לו שהרי אינו מטלטל ד' אמות בבת אחת שהרי עמד אמה או שתים, אלא להחמיר מיד עליו שלא ישכח מלעמוד הצריכוהו חכמים שיעמוד כל כך במקומו עד שיתיבשו מים שעל בשרו. אי הכי, שאתה מחמיר עליו כל כך למה לא תחמיר עליו בכניסתו לנהר שיכנס בנחת כדי שלא יזרקו ניצוצות מים ד' אמות בכרמלית.
בנין חקלאה הוא, פי' של בתי כפרים שטחין טיט על הכותל ואין דרך בנין בכך. אחד זה ואחד זה אסור, משום בונה ומשום אשוויי גומות. אחד זה ואחד זה מותר, שהרי אין מתכוין לא לבנין ולא לאשויי גומות ודבר שאין מתכוין מותר כר' שמעון דפסיק רישיה נמי לא הוי דהא לא ניחא ליה. בקורה, עץ המוטל על הקרקע. אפומא דלחיא של מבוי, דליכא הכירא. ואתי לאתויי, ויתחייב משום מכניס מרשות הרבים למבוי שהוא רשות היחיד. אודרא, מוכין שסותמין בהן פי הפך כדי שלא ישפך או כדי שלא ישתה בו נחש. ומכסכסו מבפנים, דלא מוכחא מילתא לאיתחזויי כמלבן ומלבן ממש לא הוי אע"פ שיסכסכנו מפנים [ד]אין נותן שם מים. לא ליצדד איניש כובא, פי' לא יצדד, כלומר, לא יהפכנו לצדדים. אין מגרדין, שקולפו מצד הבשר והוי ממחק. לא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך המנעל מפני שהטיפין נופלין מידו על המנעל והמנעל נהנה ממנו ונמצא מעבדו.
מתעגל, מתגלגל. על גבי קטבליא, כלי עור שלוק שעושין משטח למטה מן השולחן [עיין רש"י]. ואינו חושש, דמעט הוא נשאר על הגוף ואין יכול העור להתעבד ממנו. מפרש ואזיל רב חסדא שאין בו כל כך שיעור אלא כדי לצחצח העור ולא לעבדו, ועם כל זה שאינו מתכוין שאם היה מתכוין היינו גוזרין לצחצח אטו לעבד. לא יצא קטן במנעל גדול, כלומר, של אדם גדול לפי שהם גדלים ורחבים לו ונפל ליה מרגלו ואתי לאתויי. אבל יוצא בחלוק גדול, דלא אפשר למינפל מיניה מאליו אע"פ(כ) [ש]הוא רחב ולמישלף ואתויי ליכא למיחש דלא קאי (ה)ערום בשוק. מנעל מרופט, קרוע מלמעלה דגנאי הוא וכי מחייכי עלה דילמא שלפא ליה ותשאר בבתי שוקיים שהם טובים ויפים ואינה חוששת ואתי לאתויי. ושלא תחלוץ, לכתחילה דלאו מנעל מעליא הוא. ואין יוצאין במנעל חדש, כדמפרש ואזיל שלא יצתה בו מבעוד יום, ובאשה קיימינן שהיא מקפדת אם אינו מכוון למדת רגלה. אבל יצאה בו כבר הכירה היא ואז אינה מקפדת. ומנעל על גבי האמוס, שהוא דפוס של מנעל שומטין אותו בשבת דאימוס כלי הוא. ואע"ג דמלאכתו לאיסור לתקן מנעלים מטלטלינן ליה משום צורך מקומו. שכשוך מותר כיבוס אסור, שיסחוט אותו אסור דגזרינן סחיטת עור אטו סחיטת בגד, אבל כולי האי לא גזרי' שכשוך אטו כיבוס.
<h2>דף קמא:</h2>
נוטל אדם את בנו והאבן בידו, בחצר מיירי ולא אמרי' דנחשוב האב כאילו מטלטל הוא את האבן. ומוקים לה בגמ' דוקא בבן שיש לו געגועין שיסתכן הבן ויחלה אם לא יטלו אביו בעוד שהאבן בידו, אבל בשארי בנים לא שרי' ליה דחשבינן ליה לתחתון כאילו נושא בידו מה שביד העליון. ואם נפלה מיד התינוק אין לנו לחוש דילמא מגבה ליה דהא לא חשיבא ליה. אבל אי הוה דינר אסיר משום דילמא אי נפלה מיניה אתי לאגבוהה ולאצנועי ליה וקא מטלטל דבר שאינו ראוי לטלטל. כלכלה והאבן בתוכה, מוקים לה כלכלה שיש בה פירות עסקי' דעיקרא נעשית בסיס לדבר המותר, הילכך אבן מטלטלת אגב כלי ופירות. ומיירי נמי בפירות המבושלים מאד כגון תאנים וענבים שאם ישליכם לארץ ימאסו אבל שאר פירות כגון אגוזים ורימונים הוה אמרי' שישפוך הכלכלה עם הפירות והאבן לארץ ואחר כך ילקטם ויחזירום לקופה ותשאר האבן בארץ. וגם החזרת הפירות מן הארץ [?] לכלכלה לא היינו מתירין אלא אם כן צריכין לו כל הפירות, שאם לא כן אסור לטרוח בהם, כדתניא בפ' חבית [לקמן קמ"ג ב'] נפלו לו פירות בחצרו לוקט על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. מטלטלין תרומה טהורה עם הטמאה, וכמו כן הא נמי דהוי תרומה טהורה פירות המיטנפין. והאי דלא מטמא טמאה לטהורה, מיירי שזאת הטמאה היא שלישי ואין שלישי עושה רביעי בתרומה. אי נמי כגון שלא הוכשרה במים הטהורה. ועם החולין, או עם החולין ואגב החולין אבל בפני עצמה לא דלאו בת טלטול הוא. ומעלין את המדומע באחד ומאה, סאה של תרומה שנפלה למאה של חולין דקיימ' לן דעולה, וקמ"ל כר' יהודה דמותר להעלותה מהן בשבת והחולין מותרין ולא אמרי' מתקן הוא. ובגמ' מפרש דסבירא ליה כר' יהודה דבחול מדומע כי האי נותן עיניו בצד זה להעלותו לתרומה ואוכל בצד אחר ובלא העלאה מתחיל ואוכל, הילכך אין תיקון בהעלותו לפיכך שרינן ליה להעלותו.
אמרי דבי ר' ינאי בתינוק שיש לו געגועין על אביו, כלומר, שאם לא יטלנו הוי סכנה גדולה ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום צערא, ואע"ג דלאו סכנת נפש גמורה היא אלא סכנת חולי. ואפילו בבן געגועין דוקא אבן דלאו חשיבא ליה שאם נופלת מידו לא מגבה ליה הוא שרי אבל דינר אסור, דילמא נפל ואתי לאיתוייהו ברשות הרבים או בחצר אתי לטלטולי ולאצנועי. שאם אין לו געגועין אסרי' לפי שאין אנו חושבין האבן שהיא ביד התינוק כאילו הוא ביד הנושא אותו לגמרי והכי אמרי' בברייתא; שאם הוציא אדם חברו מורכב על כתפו והוא לבוש כליו פטור על הכלי על האדם דחי נושא את עצמו ועל המלבושים שהרי הם בטלים לנגדו, הא אם הוציאן כמו שהן שהיה העליון אוחזן ולא מלבוש חייב הנושא אותם שהוא התחתון, דכיון דנקיט ליה עליון כמאן דאפקיה תחתון דמי ומחייב.
<h2>דף קמב:</h2>
האבן שעל גבי החבית, ושכח ליטלנה מערב שבת משם שרינן ליה להטותה לחבית אם צריך ליטול מן היין. והאבן נופלת, והאבן לא יטול בידים. היתה בין החביות, וירא שמא תפול האבן על החביות וישברם מגביהה לחבית כולה מבין כל החביות ושם מטה על צדה. ומוטב לטרוח בהגבהת כל החבית למקום רחוק שהוא היתרא משיטלטל בידים דבר שאינו ראוי דזהו האבן שעל פי החבית. וכן מעות שעל גבי הכר, בעוד שהמעות עליו אסור לטלטל הכר אלא כיצד יעשה מגביה ראש הכר או הכסת והן נופלין מאליהן. ואם היה צריך למקום אותה המטה שהמעות שמה כיצד יעשה, שאם ינער את הכר והן נופלות שם לא יוכל לשכב שם, מפרש בברייתא נוטל את הכר עמהן למקום אחר. היה עליו לשלשת, על הכר. לשלשת שום דבר מאוס. כגון רוק אי רעי או צואה. מקנחה בסמרטוט אבל לא יתן עליה מים דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים זהו כיבוסו. היתה לשלשת זו על הכר של עור, דלאו בר כיבוס הוא נותן עליה מים עד שתכלה. ומיהו כיבוס ממש לא דהואיל וסתם כרים וכסתות של עור רכים הם שייך בהו מכיבוס [גליון: כיבוס] אי נמי גזרי' כיבוס אלו אטו כיבוס בגדים ומיהו שרייתו לא זהו כיבוסו וכולי האי לא גזרי'.
היתה בין החביות, מפורש הכל בפי' המשנה.
<h2>דף קמג.</h2>
מעבירין מעל השולחן, בידים עצמות קשים שאינם ראויים אלא לכלב. וקליפים של אגוזים, דלית להו לבית שמאי מוקצה. וב"ה אומ' מסלק את הטבלא כולה, שיש תורת כלי עליה אבל הקליפין לא יטלטל בידים, כר' יהודה דאית ליה מוקצה ונולד. ובגמ' משני (ר' שמעון) [ב"ש] מחמרי כר' יהודה וב"ה מקילין כר' שמעון דשרי כיון שהן ראויין לבהמה שאם לא היו ראויין כלל אפילו ב"ה מודו.
מעבירין מעל השלחן, בידים פירורין שיש בהן פחות מכזית, מפרש בגמ' אע"פ שאין נחשבין כעצמות שהרי מותר לאבדן ביד, אפילו הכי מותר לטלטלן מפני שהן מאכל לבהמה ולתרנגולים כשיש בהן כזית שהרי אסור לאבדן משום הפסד אוכלים שהרי הם ראויין לאדם. ושער של פולים ושל עדשים, הקליפה העליונה שנראין כזבובין בקערה דלאו מאכל אדם ונולד נינהו, אפילו הכי מותר לטלטלן שהרי הם מאכל לבהמה. ואליבא דר' שמעון דלית ליה נולד דאי אליבא דר' יהודה אסור כיון דמאתמול לא לבהמה קאי אלא לאדם אגב העדשים והפולים.
ספוג אם יש עליו בית אחיזה של עור, שיאחזנו בו מקנחין בו אבל בלאו הכי אין מקנחין בו, שהרי נשאו חזרו בו מקנחין בו אבל בלאו הכי אין מקנחין בו שהרי נשאו חזר וסחטו בין אצבעותיו, ואפילו לר' שמעון פסיק רישיה הוא. בין כך ובין כך, אע"פ שאין לו עור לבית אחיזה אם הוא יבש ונגוב [גליון: ניטל בשבת דתורת כלי עליו שהרי ראוי לקנוח בו כל מידי דמאוס] ומעל בגדו ומותר [דלא] (דל)גזרי' נגוב אטו שאינו נוגב. ואינו מקבל טומאה, דאינו לא כלי עץ ולא בגד ולא שק ולא מתכת.
מסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד, ומשום הכי איצטריך ליה למתם לאוריו [?] שמותר לטלטלן הואיל ואין ראויין לבהמה ולתרנגולין, שאם היה אסור (מותר) לאבדן ביד ש"מ בתורת אוכלים לאדם הם, פשיטא דמותר לטלטלם אלא הא קמ"ל דמותר לאבדן ביד בין בחול בין בשבת. שמואל מטלטל להו אגב ריפתא, דשמואל לטעמיה דאדם עושה כל צרכו בפת ואע"פ דממאיס קצת. אגב לוקנא דמיא, ספל של מים שהיה זורקם בספל של מים. זריק להו בלישניה, לעבר השולחן שהוא אוכל בו. אחורי המטה, שיושב בעת שמיסב לאכול.
<h2>דף קמג:</h2>
חבית שנשברה וכו' תאנא ובלבד שלא יספוג ביין, ואפילו יש לו עור בית אחיזה אסור גזירה שמא יסחוט משום הפסד ממונו. ובלבד שלא יטפח בשמן או בדבש, שהוא עב ונדבק ביד וחוזר ומקנחה לכלי ואע"ג דלית ביה גזירה בהאי אסור מפני שעושה כמעשה חול, ומשום גזירה שמא יביא כלי דרך רשות הרבים אסרי' ליה שלא יציל ממנה אפילו לא כדרך חול, אלא מזון שלש סעודות ותו לא. אבל בכלי אחד ובלא טורח מצילו מלא אפילו החזיק מאה סעודות. לא יתן לתוך הסל, ואפילו שיעור לשלש סעודות לא יתנם בכלי מפני שהוא עושה מעשה חול. מודה ר' יהודה לחכמים, דאפילו לאוכלים היוצא מהן אסור בכלי זיתים וענבים, דכיון דרוביהו בסחיטה לסחיטה קיימי כי אתו לידי משקה יהיב דעתיה עלייהו וניחא ליה בהכי וגזרי' שמא יסחוט. ומודים חכמים לר' יהודה, דלאוכלין היוצא מהן מותר בשאר פירות דרוביהו לאו לסחיטה קיימי. ובגמ' מוכח דאפי' לכתחילה שרי לסחוט בשאר פירות דהיינו כל אותן פירות שאינם זיתים וענבים ולא תותים ורימונים.
חבית שנשברה מצילין ממנה שלש סעודות, כלומר, ואפילו בכלים הרבה שאם היה לו כלי אחד אמרי' בכתבי הקדש [לעיל ק"כ א'] דבחד מנא מציל. באו והצילו לכם, וכל אחד מציל ג' סעודות. ובלבד שלא יספוג, ובלבד שלא ישאיב בספוג במקום היין לחזור ולהטיפו בכלי, גזירה שמא יסחוט. ובברייתא מוסיף שאפילו בידיו אסור לו לטפח, כלומר, יכניס בו ידיו והשמן או הדבש שהם עבים נדבקים בהם וחוזר ומקנחו בשפת הכלי, ואע"ג דליכא משום סחיטה אסרו רבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. וכבר מפורש בפרק כל כתבי הקדש דאע"ג דבהיתרא קא טרח אסרו חכמים גזירה שמא לא יספקו לו כלים שבבית ויביא אחרים בדרך רשות הרבים (הם) הכי נמי החמירו חכמים שלא יעשה כדרך חול אפילו בביתו משום גזירת רשות הרבים (כן) [כי] היכי דחזינן דאסרו טלטול אפילו בביתו בדבר שמלאכתו לאיסור מחמה לצל ולא החמירו כי אם להזכיר שאסור להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דכל טלטול צורך הוצאה הוא.
אין סוחטין את הפירות, אפילו פירות דלאו בני סחיטה נינהו, כגון תותים ורימונים דהוה ליה מפרק והוא תולדה דדש, וגזרי' אלו הדברים אטו זיתים וענבים דבני סחיטה נינהו. ואם יצאו מעצמן מאליהם, בשבת אסורים לשתותם ולטלטלם שמא יסחוט לכתחילה, ואעפ"י שלא הכניסם הוא אלא לאוכלם ולא לעשות מהם משקה ושמא תאמר שיהיה מותר המשקה הזב מהן שהרי אינו רוצה בו ואוכלא דאיפרת הוא אפילו הכי אסור דגזרי' שמא ימלך לעשות מה משקה ויסחטם לכתחילה. ור' יהודה פליג ואמ' דאם לאוכלים הם מכונסים אותן פירות היוצא מהן מותר, דלא ניחא ליה במאי דנפיק מיניה [גליון: ומודה ר' יהודה דאם למשקין הם מכונסים אותם פירות דאף היוצא מהם אסורים וניחא ליה במאי דנפק מינייהו ונתקיימה ליה מחשבתו] ואיכא למיגזר שמא יסחוט הוא [גליון: והכי אמרי' בביצה [ג' א'] דטעמא דמשקים שזבו משום שמא יסחוט הוא], ובגמ' מוכח דבשאר פירות שאינם לא זיתים וענבים ולא גם תותים ורמונים מותר מהיוצא מהן שהיא אין דרך העולם לסחטם ולא גזרי' להו אטו זיתים וענבים.
חלות דבש שרסקן מערב שבת, ומאחר שרסקן מבעוד יום הדבש בא מאליו מתוך השעוה. ושמא תאמר לישתרי שהרי נסחטו מבעוד יום ולמה יגזר שמא יסחטם יותר, אפילו הכי גזרו מרוסקין אטו שאינן מרוסקין דילמא מרסק להו. וגזירה חלות דבש אטו זיתים וענבים דבחלות דבש ליכא [גליון: איסורא דאורייתא שהרי מעיקרא אוכל הוא והשתא נמי אוכל הוא דמשום בורר ליכא] שהרי אפילו בסחיטתו לא תצא הדבש מן השעוה לגמרי. ור' אליעזר מתיר, כיון שרסקו מבעוד יום לא גזרי' שמא יסחטו שהרי יוצא מאליו ולא גזרו שמא ירצה למהר הוצאתו משום שלא ירצה להמתין טיף טיף שמנטף בנחת והם הכי נמי תנן בפירקא קמא גבי ענבים ושוין שטוענין בקורת בית הבד, דכל מידי דאתי ממילא לא גזרי' שמא יסחוט לכתחילה.
<h2>דף קמד:</h2>
תרדין שסחטן וכו' בשינוי מראה, ולא בשלשה לוגין לבדן אלא עד שיהיו רבים כל כך שיש בהם כח לשנותם מראה המקוה. וקס"ד השתא דלא פסלי אלא למקוה חסר כדאמרי' בשלשת לוגין מים שאובים דלא פסלי אלא במקוה [חסר] שלם לא כסלי. וגריעי ממים שאובים דמים שאובין פסלים בשלשה לוגין לבדן, מי תרדין לא כסלי אלא בשינוי מראה, ולעולם במקוה חסר אבל במקוה שלם לא פסלי. ואסיקנא דלעולם לא מהניא מחשבתו לשוויה משקה, כלומר, כמשקה מים אלא אע"ג דאינו חשוב משקה חשוב פוסל את המקוה בשינוי מראה, ואפילו במקוה שלם כיון שנשתנו ממראיהן למראה אחר פסולין ואע"ג דלאו משקה הוא.
גונח יונק חלב בשבת, לרפואה. מאי טמא מפרק כלאחר יד הוא, שהרי אינו עושה בידיו אלא בפיו. ממעכן ברגלו, ודוקא ממעכן שמשפיל אותם ברגלו אבל לא להסירם הנה והנה אפילו ברגלו, ולא דמי להא [גליון: דאמרי'] הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו, דהתם גופו לאו אורח ארעא אבל ברגלו אורח ארעא.
לתוך הקדירה, דסתם קדירה יש בה אוכל נמצא שישוב החלב לאוכל ומשקה הבא לאוכל אוכל הוא. וסתם קערה אין בה אוכל אפילו יש בה אוכל כלי שני הוא ואין מתערב עם האוכל היטב. ומכל אלו נלמוד שהלכה כרב ושמואל וכוליה. וצ"ע הא משמע משקלא וטריא דגמ' דכולי עלמא משקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא ובמשקה העומד לאיבוד פליגי, אי נמי במשקה העומד לצחצחו פליגי אי מקרי לאיבוד או לא, דאי אזיל לאיבוד לא מכשיר אע"ג דמשקה הוא [גליון: ואי לא אזיל לאיבוד מכשיר ש"מ דמסקנת התלמודא דמשקה הבא לאוכל משקה הוא] ומשתי המשניות אחרות שמקשה מהן למאן דאמר לאו אוכל הוא, משנת הזב שחלב את העז וכו' ומשנת טמא מת שם דהיינו זיתים וכו' ואע"פ שיש לדוחקם בענין אחר אבל לכאורה הכי רהטי.
<h2>דף קמה.</h2>
כבשין, ירק כבוש ביין או בחומץ. לגופן, אם לאכול הכבשים סחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן מותר לכתחילה דלאו מפרק הוא ולא למשקה הוא צריך. למימיהם פטור, שהרי אין זה מפרק שהרי המשקה אינו מן הכבשים שלא גדל בתוכו אבל אסור גזירה אטו זיתים וענבים. שלקות, כיון שנתבשלו לקדירה אפילו למימיהם לאו משקה הוא אלא אוכל. דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים, והויא מלאכה חשובה דאורחא בכך והמשקה יוצא מגופן אבל שאר דריכות לאו אורחיהו בהכי ולאו מלאכה נינהו.
<h2>דף קמה:</h2>
לעדות בכור ליד כהן, כשנתנו לו ישראל שלם ואירע בו מום וקימא לן בבכורות [ל"ה א'] דנחשדו כהנים להטיל מום בבכורות ואין נאמנים לומר מום זה נפל מאליו וצריך להביא ראיה ואמרי' דאשה כשרה לעדות זה. הדיח חייב חטאת, דנחשב לומר מלאכה ואע"פ שיותר שוה אם יתבשל יותר.
כל שבא בחמין מלפני השבת, כלומר, שנתבשל יותר ממאכל בן דרוסאי אם ירצה לשרותו בחמין שהוחמו מלפני השבת כדי שיהיה נמוח יותר מותר. וכל שלא בא בחמין, כגון בשר מלוח ודג יבש שאוכלין אותן על ידי הדחק בלא בישול מדיחין אותו בחמין לפי שעה ולא אמרי' הדחה זהו בישולו, אבל לא שורין אותו שעה או חצי שעה, שכיון שהיה מליח קצת (בו) [ע"י] השראה שהיא בכלי ראשון יתבשל קצת כמאכל בן דרוסאי ואם שרה חייב חטאת משום מבשל ואעפ"י שלא נגמרה בישולו. חוץ מן המליח הישן, דג מליח של שנה שעברה והוא נוח להתבשל ממליח של בשר. וקולייס האספנין, שם דג שאוכלין אותו על ידי הדחק בחמין מחמת רוב מלחו שנמלחו, והנך אפילו בהדחה לבדה אסור דזהו גמר מלאכתן והוי בישול. וצריך עיון שהרי גם מצטמק ויפה לו אסור להשהותו על גבי כירה כל שכן לשרותו בחמין, ולכך צריך לפרש האי כל [ש]בא בחמין שהיה מבושל לגמרי היטב היטב (היטב) ושורה אותו בחמין להיות נימוח.
<h2>דף קמו.</h2>
שובר אדם חבית, שהיא מלאה גרוגרות בסכינו או בסייף ליטול ממנו גרוגרות דאין במקלקל שום איסור שבת. ובלבד שלא יתכוין, לנוקבה יפה לעשות כלי בפיה. ובגמ' מוקים לה שהם דרוסות בעיגול וחותכין ממש בקרדום או בסייף ואיידי דמטלטל הסייף לחתוך הגרוגרות שובר החבית [דמתני'] (ד)ר' נחמי' קתני [לה] דסבר דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו, שאם היו מפורדות שאין צריך לחתכן לא שרי' לי' לטלטל סייף לשבור חבית [גליון: אבל] אליבא דרבנן דסבי' להו דאפילו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו מותר, בין דרוסות בין מפורדות, שרי' לשבר דלעין יפה קא מיכוין לפני האורחין שנראה ששמח הוא בהן.
אין נוקבין מגופה, הדבוקה בפי חבית לעשות בה נקב ומכוין אותה ויוצא היין באותו נקב שעושה בחורה העליון דכמתקן פיתחא היא, אבל יסיר כל המגופה ממנה דלא גופה היא שהרי היא טיט גבול שאינו ניסק באש כמו החבית [גליון: כלומר, שהיוצר של מסיק החבית אינו מסיק המגופה אלא בעל החבית עושה אותה ולפי' יכול להסירה משם]. וחכמים מתירין, דאין דרך בנין בכך ולא בר קיימא היא שהרי אינו בגוף החבית. ולא יקבנה מצדה, דברי הכל היא שהרי בגוף החבית מיירי ומלאכה של קיימא היא. לא יתן לתוכה שעוה מפני שהוא ממרח, מחליק השעוה כדי לדבקנה בדופן הכלי ומיחייב משום ממחק. בערב, שם מחוז. והביא מעשה בר' יהודה דקאמר חושש אני לו מחטאת, ולכך אמר חושש לפי שהיא תולדה של ממחק האמור בעור באבות מלאכות. אי נמי אפילו לא ירצה למרח בנתינת השעוה לתוך הנקב, אפילו הכי אסור לו משום חשש שמא ימרח.
מביא אדם חבית של יין ומתיז וכו', אע"פ שהיה היין יוצא מאליו דרך הברזא שיש בה או דרך פיה, אפילו הכי שרי' ליה לשברה משום דלעין יפה קא מיכוין, דאלו מתניתין דהוה אפשר לאוקומה בדרוסות אבל במפורדות לא וקמ"ל דברייתא דרבנן אפילו במפורדות שרי דמתני' ר' נחמי' היא. חותלות של תמרים, סלים הנעשים מעלי התמרה וממלאים אותם מגרוגרות או תמרים וקושרין אותן, וקמ"ל ברייתא זו שאם לא פתחם מערב שבת מתיר קשריהם בשבת או מפקיע שובר החבל בידו או חותך בסכין. למיברז, לתחוב הרומח בדפניה לנקוב. לעין יפה קא מיכוין, להרחיב מוצא היין בנקב מדאינו נוקב כדרך הנוקבים נקב עגול ויפה. או דילמא לפיתחא קא מיכוין, שאינו רוצה להסיר מגופתה מלמעלה כדי שלא יפול בה עפר או פסולת ביין ולכך הוא נוקב אותה מצדה. מחלוקת למעלה בחודה של מגופה התם הוא דשרי רבנן דלא אורח ארעא למיעבד פיתחא (הם) [התם] אלא נוטל כל המגופה. אבל מצדה של מגופה זימנין דעבדי ליה משום פיתחא ואינו רוצה לפתחה מלמעלה כדי שלא יפול בו עפר או צרורות ביין, ולכך הוא נוקב אותה מצדה של מגופה, וכל שכן בגוף החבית שהוא יותר של קיימא ואסור. והיינו דקתני לא יקבנה מצדה, מצדה של מגופה. אין נוקבין נקב חדש, דהא מתקן כלי ומיחייב משום בונה כדתנן [לעיל ק"ב ב'] הבונה כל שהוא. ואם בא להוסיף, להרחיבו מוסיף שהיה כלי בלא תוספת זה. לא שאנו, דמותר לנקוב נקב ישן אלא במקום שסתימה זו אינה עשויה אלא לשמור ריח היין שלא יצא ויתקלקל, כיון דלא סתימה מעליתא עבדי לה לא כלום הוא. אבל לחזק, שיחזק הכלי יצא יינו דרך שם וסתימה מעליתא בעי וכי הדר נקיב לה הוי כפותח לכתחילה. למעלה מן היין, שאין דרך שימלאו החבית כל כך שיגיע שם היין נמצא שאינו צריך להדקו היטב, הלכך אינו נקרא כפותחו לכתחילה. למטה מן היין נמי זהו לשמר, כיון שאין כובד היין נשען עליו סגי בסתימה כל דהו. אבל למטה מן השמרים, שכל היין נשען עליו אי לא סתום היטב היטב לא היה מחזיק הכלי. והלכתא כוותיה דרבא. דלא פקע שום פתח מיניה אלא בסתימה מעליא דהיינו כוותיה גבי דין נטילת ד' אמות בחצר לפירוק משא דשקל מיניה, אעפ"י שהוא סתום, כיון שלא פרץ את פצימיו.
<h2>דף קמו:</h2>
כי פליגי דחתיכא ולא מתקנא, לא נתנה בנקב לידע מדתו אם למדתו הוא. מאן דאסר סבר גזרי' דילמא אתי לתקן אותה למדת הנקב. משום מרזב, אי שרית ליה זה אתי למעבד מרזב, שיעשה מרזב אחד מקנה שיחתך הקנה לשנים ויעשה מהן מרזבין. שמא יקטום, קצת מן העלה הזה שלא ימצאנו כמדתו. אבל אי הוה מתקנה לכך מעיקרא לא גזרי' משום מרזב דעץ אחד בעלמא.
נותנין תבשיל לתוך הבור וכו', שיהא שמור בתוכו מן הכלבים או שלא יסריח מחמת החום, דבבור שאין בו מים קאי, וקמ"ל דלא גזרי' דילמא אתי לאשוויי גומות כשמישב היטב היטב הקדירה שלא תטה לכאן ולכאן. ואת המים היפים במים הרעים, כלי מים (חייב) [יפים] בתוך מקוה או בור של מים רעים, להשתמר שלא יצטננו בימות החורף, שהמים המחוברים פושרין הן, או שלא יחמו בחום החמה וקמ"ל דלא גזרי' אי שרית ליה האי הטמנה אתי לאטמוני ברמץ. ואם תאמר הא אמרי' בפ' כירה שאסור להביא סילון של צונן בתוך אמה של חמין משום גזירת הטמנה ואפילו בערב שבת, כל שכן בשבת. לא דמי דהתם לגמרי מתערבים זה עם זה ועוד שמתחממים הרבה אבל הכא כל אחד ואחד בפני עצמו הוא עומד. ועוד דבר אחר שאינו מתחממים אלא שאינו מתקרר.
מי שנשרו כליו במים, בשבת מהלך בהן ולא מצרכינן ליה לפשטן ואינו חושש שמא יחשדוהו שמא כבסן בשבת. לחצר החיצונה, חיצונה לעיר הסמוכה למבוא העיר, כלומר, שהוא מקום משתמר תו לא שרי' ליה ללבשן אלא אם ירצה פושטן ושוטח אותן בחמה ליבשן, אבל לא כנגד העם שיחשדוהו שכבסן, שאם היה כנגד העם [י]עמד בשמש ובדרך מלבוש יתיבשו שאם יפשטם יחשדוהו שבכוונה כבסן.
<h2>דף קמז.</h2>
המנער טליתו, מן הטינוף שנדבק בו, ויש אומ' מן העפר, [והוי] כמלבן דהיינו לבונו. בחדתי, דקפיד עלייהו. אי נמי שדבר מועט מטינוף או מעפר מקלקל מראהו וקפדי עליה. אבל בחיורי, מרוב ליבונן אינן מתקלקלין ממראיהם בטינוף מועט. דקא נפצי גלימייהו, כשהיה עליהם עפר או טינוף. (אתכלי) [הב לי] כומתא, כובע. הוה איכא טלא עליה, דבר מאוס. טלית המקופלת, לאחר שנותנה על ראשה הוא מגביה כנף הימני על כתפו הימני וכנף השמאלי על כתף השמאלי ואי[ן] זו דרך מלבוש שהרי ראוי הוא ליפול ממנו. סודר על כתפו, איני יודע לפרשו.
הרוחץ במי מערה, מי מקוה מקורה שהוא חם ואינו יוצא ממנו דומיא דחמי טבריא שהם חמין, ומשום הכי נקט הרוחץ דמשמע דיעבד אבל לכתחילה לא. ולא נקט הרוחץ משום חמי טבריא דבחמי טבריא אפילו לכתחילה, כדתניא בפרק שמונה שרצים [לעיל ק"ט א'] רוחצין במי גדר ובחמי טבריא, ובפרק כירה [לעיל מ' א'] ראו שאין הדבר עומד התירו להם חמי טבריא וזיעה במקומה עומדת זיעה במרחץ אסורה, אלא משום מי מערה נקט לה שהם חמין כמי טבריא והוחמו על יד אדם מערב שבת. ומערה מקורה היא כדאמרי' בבבא קמא [נ' ב'] דמערה מרבעה ומטללה, ומתוך כך הבלה מרובה ואדם מזיע בה ומכל מקום הרחיצה אסורה בה, שהרי אסורה כחמין שהוחמו מערב שבת אטו חמין שהוחמו בשבת. ודייק בגמ' דוקא במי מערה שנכנס וטובל שם כל גופו בבת אחת הוא דאמרי' לכתחילה אבל להשתטף כל גופו, כלומר, להשליך על גופו מים חמין שהוחמו מערב שבת דלא דמי למרחץ שרי. וקמ"ל מתני' שמי שרחץ במי מערה דיעבד או במי טבריא לכתחילה ונסתפג מן המים שעלו, אפילו בעשר אלונטאות לא יביאם בידו גזירה שמא ישכח ויסחטם, וקמ"ל דאפילו נסתפג בעשר אלונטאות דמעט מים נדבק בכל אחד ואחד אפילו הכי גזרינן, דכיון דליכא אלא חד דילמא מישתלי וסחיט. וכן סיפא נקיט רבותא להיתרא דאפילו עשרה שנסתפגו באלונטית אחת שיש בה מים מרובין מפניהם וידיהם ורגליהם ואיכא למיגזר שמא יקפיד עליה ויסחטנה, אפילו הכי לא גזרי' דכיון דרבים נינהו מדכרי להדדי דאסור לסחוט ולא סחט.
סכין ומשמשין, סכין שמן בשבת ומשמשין ביד כל הגוף להנאה. אבל לא מתעמלין, לשפשף בכח. ולא מתגרדין, גרטיר בלעז, במגרדת שקורין אשטרילא, דהוי עובדא דבחול. ואין יורדין לפילומא, שם נהר ומפרש בגמ' שטיט של אותו נהר מחליק ובגדי אדם ששורין במים כשהוא נופל ואתי לידי סחיטה. ויש מפרשין שאפילו בחול קא אסר מפני שהטיט של אותו נהר הוא מדביק הרבה ואינו יכול לעלות משם אלא בצער גדול ומי שהוא תש כוח דמו בראשו. ואין עושין אפיקטויזין, כדי להקיא דדמי לרפואה וגזירה משום שחיקת סממנים. ואין מעצבין את הקטן, שמתקנו ומישב עצמותיו וחליות שדרתו, דבכל רפואה אסורה משום שחיקת סממנין. מלשון ידיך עצבוני ויעושני. ואין מחזירין את השבר, עצם שנשבר או שנשף ממקומו.
מי שנתפרקה ידו, אשלויישדא, שיצא העצם מפרק שלו. לא יטרפם בצונן, להשתטף על מקום השבר שלו דמיחזי דלרפואה קא עביד. אבל רוחץ בנהר כדרכו, דאמרי' דלהנאת עצמו קא מיכוין ואם נתרפא נתרפא.
<h2>דף קמז:</h2>
מביאין בלורי נשים, סדינים שהנשים מסתפגות בהן מותר להביאן דרך מלבוש לבית המרחץ. סבניתא, סודר גדול שתלוי לו בין כתפיו וראשו עטוף בו. אמר ר' יוחנן [צריך] לקשר שני ראשיה זה בזה, שלא תיפול מראשו. כי מעבריתו מאני לבני חילא, כשתביאו בגדי הגוים המוטלים עליכם לשמרם ואתם מביאים להם בשבת דרך רשות הרבים. שרביבו למטה מכתפים, שלא יהו שוליהם מונחים להם על כתפיהם אלא שיהו משוכים למטה, שיהיה נראה לבוש. סך ואחר כך ממשמש, דסבירא לי' לר' חנניה [לפנינו: ר' חמא בר חנינא] דבחול סך וממשמש בבת אחת. ור' יוסי [לפנינו: ר' יוחנן] סבירא דבחול סך כל הגוף ואחר כך ממשמש היטב עד שבלע השמן דבגוף, לפיכך יעשה בשבת סך וממשמש בבת אחת, מקום אחד מן הגוף, וכן יעשה במקום אחר עד שימשח כל מקום שצריך למשוח. אמ' [לפנינו: אף] ר' אסי לא אמ' אלא מפני הסכנה, שמא יסכנו אותו השדים אבל לא מחמת איסור תורה, הרבה פעמים מסכין [?] ולא אתי למיסמך עליהו. בקרקעיתה של דמוסית, שם נהר שמימיו מלוחים וכן טיט של אותו הנהר מחמת שהוא מליח הוא מרפא האדם היושב באותו הטיט.
לפופי ינוקי בשבתא, אמל ולד בלעז, כמו שעושין לקטן שיתיישבו איבריו ולא יתפרקו. בחומרי שדרה, חוליות של שדרה ואסור משום דמיחזי כבונה אבל שאר הגוף ידיו וזרעותיו וירכותיו מותר. אבל ביום מולדו מצוה לעשות כדאמרי' [לעיל קכ"ט ב'] כל האמ' בפרשת תוכחה נעשה לחיה בשבת.
<h2>דף קמח.</h2>
שואל אדם מחבירו וכו' ובלבד שלא יאמר לו הלוינו, גוערין בו שלשון הלואה משמע לזמן מרובה, כדאמרי' במס' מכות סתם הלואה ל' יום. וגזרי' דילמא אתי מלוה זה לכתוב על פנקסו כך וכך הלויתי לפלוני כדי שלא ישכח, ולכך מלמדין אותו שיאמר בלשון השאילני דמשמע לפי שעה. ואם אינו מאמינו מניח טליתו בידו, מאליו דאע"ג דהלואת יום טוב ניתנה ליתבע בב"ד בחול אפילו הכי אינו רוצה המלוה לבטוח באמונת הלוה שאם יכפור בו יצטרך להביא ראיה ולהוציא מידו ואם אין לו ראיה מפסיד.
וכן ערבי פסחים בירושלם שחל להיות בשבת, ולא נזכר לקנותו או שנאבד ממנו. ועושה עמו חשבון אחר יום טוב, שאסור לעשות חשבונו לא בשבת ולא ביום טוב, דכתי' ממצוא חפצך ודבר דבר. והיה מקדיש בשבת לשם פסח. דאע"ג דתנן [ביצה ל"ו ב'] אין מקדישין ואין מחרימין וכו' כל אלו ביום טוב אומרו וקל וחומר בשבת ה"מ בחובות שאין קבוע להם זמן אבל בחובות שקבוע להם זמן מצוה להקדישו.
אמר ליה רבה בר רב חנן [לפנינו ברי"ף: רב נתן] לאביי מאי שנא השאילני וכו', לא ניתנה ליתבע בדין, ואין יכול להוציאה בדיינין שאם אתה אומר ניתנה ליתבע גזירה שמא יכתוב, אבל כיון דמיאש מינה לא אתי למיכתב דכמתנה חשיבה ליה. ניתנה ליתבע, שאם אתה אומר לא ניתנה דילמא אתי לאמנועי משמחת יום טוב, שלא ירצה להשאילו שיפחד שמא יקשה לבו ולא ירצה לפרעו מעצמו. שקיל משכנתא בשעת הלואה, מהלואת יום טוב. מערים איערומי, לאחר יום טוב לוקח ממנו חפץ בלשון שאלה ומעכבו בידו עד שפורע לו דעביד אינש דינא לנפשי' במקום דאיכא פסידא.
<h2>דף קמח:</h2>
מונה אדם את אורחיו מפיו שמוציא מפיו כך וכך אורחים כך וכך ככרות וקערות אני צריך להם. אבל אם היו כתובין בשטר כל אורחיו מערב שבת אסור לראות ולקרוא אותם, גזרי' שמא ימחוק מהם אחד שלא ירצה להאכיל או שקראוהו אחרים לאכול עמהן, ולפי שלא יטעו בהן לתקן מאכל יותר ממה שצריך לו הוא מוחקו משום שלא יטעה בו השמש. אי נמי שמא יקרא בשטרי הדיוטות, שאם נתיר לו זה לקרוא יחשוב בלבו שמותר לקרוא בשטרי הדיוטות שאין בהם תועלת וצורך יום טוב ואינם ראויים לטלטלם. אי נמי אסור לקרוא בשטרי הדיוטות משום דגזרי' שמא יכתוב תשובה לשואל ממנו דבר.
מפיס אדם, מטיל גורל עם בניו איזה חלק יגיע לכל אחד ואחד ואע"פ שקפדים בהם בחלק שכל אחד ואחד נותן עיניו בחלק יפה. ודוקא עם בניו שקפידתן לא חשיבא קפידא ואין האב עובר בהן משום מדה, אם הוא דבר הנמדד, או משום משקל אם דבר הנשקל במשקל, ומשום לווין ופורעין ביום טוב. וניגזור שמא יכתוב לענין בניו ובני ביתו לא חיישי' לכך, אבל עם אחר שקפידתן קפידא אסור. אבל אם יתכוין להטיל גורל עם חלק הידוע שהוא גדול מחבירו [ו]מתרצים בכך שכל מי שעלה בגורלו תהיה שלו, אסור אפילו עם בניו וכיון שראוי שיהיו קפדים בזה, אסור אפילו בחול משום דהוי משחק בקוביא גמור דפסלנהו רבנן לעדות משום דגזלנין הן.
מטילין חלשים, גורלות משום חולש על גויים. על הקדשים ביום טוב. על הקדשים, אפילו אותן של חיל שרי להו להטיל גורל ביום טוב, כי היכי דלא ליתו לאינצוויי, אעפ"י שאסור לעשות כן במנות של חול ביום טוב גבי הדיוט, כיון דהוה אפשר ליה להטיל גורל מבעוד יום אסור, והיינו דקאמר אבל לא על המנות ומפרש בגמ' על מנות של חול ביום טוב.
<h2>דף קמט.</h2>
[גליון: גמ' גודא בשטרא לא מיחלף, גודא כותל]. מפני מה אמרו, אפילו רב אחא מודה בה דאסורה היכא שאינה קבועה. מפני שאדם יכול להשיר בה נימין הארוכין שנופלין לו על פניו, אבל בשקבועה מתיר בה דסבר אדהכי והכי שיתלשנה יהיה נזכר לשבת ונמנע מלגזוז שערו. ותנא קמא אוסר דסבר לא מידכר כלל בהאי פורתא. אבל בשאר מראות דאי אפשר למעבד בהו מידי, אלא אם כן יביא זוג ומספרים מעלמא, אפילו תנא קמא מודה דשרי אפילו בשאינה קבועה, דבשיעור גדול כזה שילך בעבור המספרים ויחזור עם המספרים למקום שהמראה קבועה שם או שאינה קבועה, שאין דרך העולם שיתנאה בפני כל הבית אלא במקום צנוע, ובהא שיעורא רבה מדכר. ואע"ג דבגובה שתי קומות לגבי נר קא אסרי' ולא חיישי' דילמא מידכר, לא דמי דהתם ליכא שיעורא אלא ההליכה או העליה לבדה אבל במראה איכא, שיעורא רבה הליכה וחזרה.
כתב המתהלך תחת הצורות ותחת הדיוקנאות, צורות של חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם על שם מעשיהן, כגון מלחמת דוד וגלית וכותבין תחתיהן זה צורת חיה פלונית או דיוקן פלוני ופלוני. אסור לקרותו בשבת, שמא יקרא בשטרי הדיוטות. אל תפנו אל מדעתכם, ויש מפרשים אל תפנו מה שאתם עושים מדעתכם שאין בהן נשמת חיי. ואלילים, לשון חלילים בלא רוח. עם בניו אין עם אחר לא וכו', מפורש בפי' המשנה. וכדברי ב"ה, דחיישי' שמא יוקרו חטים בהלואת ככרות אף משום מלוה ברבית, דתניא הלל אומר אשה לא תלוה חברתה ככרות שמא יוקרו חטים ונמצא באות לידי רבית.
<h2>דף קמט:</h2>
אבל לא של חול ביום טוב, מפורש בפי' המשנה.
<h2>דף קנ.</h2>
לא ישכיר אדם פועלים, שיפסוק לו דמים בכך וכך אתן לך. ולא מיבעיא [בישראל] דאסור אלא אפילו לגוי אסור לומר לחבירו שכור לי פועלים למחר שיעשו מלאכתו, או אפילו שיביאו לו פירות לתחום, דליכא אלא איסורא דרבנן, והאמירה נמי ליכא איסורא דאורייתא, דאמירה לגוי שבות הוא, שלא תאמר גזירה לגזירה היא, קמ"ל דכחד גזירה היא. ואין מחשיכין על התחום, אין הולכין בשבת סמוך לתחום כדי שיהיה מזומן שתיכף שיחשיך יוכל לשכור פועלים ולהביא פירות שהם חוץ לתחום, אסור דגזרי' שמא יצא חוץ לתחום כיון שהולך לשם על שום זה המעשה שמא ישכח ויצא או שמא יביא פירות בידו. אבל מחשיך הוא לשמור, שדותיו שהם תוך התחום ותיכף שיחשיך יביא משם פירות, בין שהם מחוברין בין תלושין, תיכף שיחשיך ולא מצרכינן ליה שיתעכב שם בכדי שילך לשם משחשיכה, כי היכי דלא ליהני ממעשה שבת, שהלך שם בשבת ושמר השדה וכל אשר בו. כלל אמר אבא שאול וכו', קאי אתנא קמא דקא אסר כל החשיכה ולא מפליג בין החשיכה של מצוה לחשיכה של רשות, ובא אבא שאול ואמר נקוט האי כללא בידך, כל דבר שמותר לאמר לחבירו בשבת לעשותו אחר השבת, מותר גם לטרוח בו בשבת, וכיון שמותר לומר לחבירו לדבר מצוה תיכף שיחשך לך למקום פלוני להביא ארון ותכריכים למת, או להביא הדס כדקתני בברייתא, כמו כן מותר להחשיך על התחום שיטרח בשבת לילך עד סוף התחום שיהיה מזומן תיכף שיחשך. וסיפא דקתני מחשיכין על התחום על עסקי המת ועל עסקי כלה אבא שאול הוא.
לשמור את הפרה, פרה אדומה. אי נמי בכולהו תינוקות דעלמא. אין נותנין לו שכרו של שבת, שהרי ידוע הוא כמה [גליון: הוא] נותן לו בכל יום ויום דינר או שני דינרין. לפיכך אין אחריות שבת עליו, כלומר, פטור הוא על אונסין שאירעו לו ביום השבת, דהא כבר נשלמה שמירתו. ואם היה שכיר שבת, כלומר, שאינו יודע כמה ראוי לו ליום אחד או לשנים אלא סלע בחודש לפיכך אינו רשאי שלא יתן לו בשכרו העולה ליום אחד ויפחות ממנו מכל שבוע ושבוע, דהא לא מינכר שהוא נוטל שכר שבת, שהרי יכול לומר מששת ימים לבדן אתה חייב לי רביע סלע חוץ מן השבת. לפיכך אחריות שבת עליו, שהרי אין פוחת לו כלום ומגיע לו משכר שבת פשוט אחד או שניים אע"ג דלא מינכר.
הנראה שתעמוד עמי לערב, הואיל ולא פסק לו דמים ושמא לא ישרו בעיניו הדמים ולא יהיו הדמים מקוימים ולא הוי דיבור של קיימא אלא בהרהור.
<h2>דף קנ:</h2>
וכן להוציא, ויש שגורס של מה לך, מה לך ולחשבונות, של מלך, של עצה שאינה שלו ואין צורך לו בהם, כגון הרוצה לבנות כך וכך צריך להוציא הללו הרי אין בהם צורך לא לך ולא לאחר, כגון זה שפירשתי. ושל מה בכך, כגון שכבר היו לצורך אלא שעברו, כגון כך וכך הוצאתו בבנין זה. חשבונות שעברו. לקמן מוקים לה דלא עברו לגמרי שעדיין שכר הפועלים עליו שלא ניתנו להם. של מה בכך, שעברו לגמרי שאין שכר הפועלים עליו. ורמינהו וכו' כך וכך הוצאתי, אלמא עברו מותרין. תיקשי לך היא גופא, ברייתא קמייתא רישא קתני שעברו אסורין וסיפא קתני [גליון: שעברו מותרי'] של מה בכך מותרין, דהיינו עברו. ועלה בו צלף, [מין] אילן גדול (מין) ובעל ענפים הרבה ושלשה מיני אוכל יש בפירותיו, אביונות ולולבין וקפריסין. שאם יש בורגנין, משבעים לשבעים אמה הולך אפילו בשבת, שהכל חשוב כעיר אחת וכל העיר כארבע אמות, כדאמרי' בעירובין [נ"ה א'] שעיבורה של עיר כעיר דמי דכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו מאי אילימא יריחו ממש והכתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל אלא מאי יריחו בעיבורה של יריחו [וקרי] ליה יריחו, וכיון דדבר שיש בו היתר ותקנה בשבת מותר לאומרו אפילו במקום שאין שם היתר. ואע"ג דלא אבדיל, דקתני ומביא פירות בידו דהא אין לו כוס בשדה, ש"מ כשלא הבדיל מיירי ואפילו הכי מביא פירות בידו. כי הוינן במערבא אמרי המבדיל וכו', כלומר, ועדיין לא התפללנו תפלת ערבית, נמצא שלא הבדלנו בתפלה הוינן אמרי' המבדיל בין קודש לחול, הכירא בעלמא ללות את המלך. ועבדינ' כל צורכין, ואחר כך אנו מברכין על הכוס ברכה גמורה דהבדלה. וכל שכן דאי אבדיל בתפלה דמותר לעשות כל צורכיו וחוזר ומבדיל על הכוס. ואפכינן סילתי, לבקע עצים.
<h2>דף קנא.</h2>
גוי שהביא חלילין בשבת, אפילו לצורך גוי, ובין שתלשן בשבת ובין שהיו תלושין מערב שבת. לא יספוד בהן ישראל, אע"ג דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כל שכן כשבא לשם גוי דמותר לבו ביום, אבל במת מחמרינן ביה משום לועג לרש חרף עושהו, כי היכי דלא ליתהני ממעשה שבת בדבר שאין לו בו צורך גדול. אלא אם כן באו ממקום קרוב, אלא אם כן יש לתלות שבאו התם ממקום קרוב, כלומר, שלא באו מחוץ לתחום בודאי, אלא יש לספוקי שמא סמוך לחומה עמדו קודם שחשך היום ונמצאו [גליון: דלתות העיר נעולות ועמדו שם כל הלילה, לא תלינן לחומרא שמא כל כך היו רחוקים] שכל הלילה צריכין לילך ולא הגיעו בעיר עד שנפתחו דלתות המדינה. ואע"ג דמחמרינן גבי מת בחלילין אבל בקבר וארון שהוא גדול למת, כיון שלא עשו לצורך ישראל אלא לצורך גוי שרי' לי' לקברו בו מיד, ולא מצרכינן ליה להמתין בכדי שיעשו. ואם עשאו בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית, אפילו בהמתנת בכדי שיעשו משום לועג לרש. ובגמ' מוקים לה בעומד הקבר בסרטיא ועשה הקבר בפרהסיא ונודע לכל שחללו על זה המת את השבת וגם הארון עשו עליו, לפיכך מחמרינן ביה דלא מהני בכדי שיעשו.
מאי מקום קרוב רב אמר מקום קרוב ממש, פי' כשידוע בבירור שבאו ממקום קרוב אז מותר לישראל לספוד בהם מיד, ואם הדבר ספק ימתין בכדי שיבואו ממקום רחוק. ושמואל אמ' חיישי' שמא חוץ לחומה לנו, כלומר, תולין הדבר להקל ואני אומ' מבעוד יום באו עד החומה ובלילה לנו חוץ לחומה ולא באו בשבת אלא ממקום קרוב. וכיוצא בזה נמצא במקצת מקומות בתלמוד חוששין שפירושן הלואי הולכין להקל, כמו חוששין שמא באמבטי עיברה, וחוששין משום זנות, ואין חוששין משום קידושין במסכת גיטין, אף זה חוששין להקל הוא הא אמ' דייקא מתני' כוותיה דשמואל בסדר טהרות, עיר שישראל וגויים דרין שם, וסייעתא דשמואל מדר' יהודה, דאמר באמבטי קטנה ויש בה רשות מותר לרחוץ בה מיד שאני אומר משחשיכה במוצאי שבת הוחמה האמבטי, הלכך לקולא תלינן ולא פליג ר' יהודה עליה דתנא קמא, דבמחצה גוים ומחצה ישראל אפי' ר' יהודה מודה שימתין, דכיון דהוא מרחץ גדולה וליכא רובא גוים דקא מחממי ליה אדעתיה דכולהו מחממי ליה, וכיון דלא פליג ר' יהודה ודייקא מתני' כוותיה דשמואל הילכתא כוותיה. ובהלכות מפרש הפך וסבירא לי' דר' יהודה פליג והלכה כתנא קמא דקתני מחצה על מחצה אסור.
עושין כל צרכי המת, מפרש להו ואזיל, בין בסיכה בשמן, בין הדחה במים. ומפרש בגמ' כל לאתויי כלי מיקר וכלי מתכות שמניחין לו על כרסו שלא יתפח ופוקקין נקביו של מעלה ומטה בתבן או בבגד שלא יכנס בהן רוח ויתפח. ובלבד שלא יזיז בו אבר, שלא יגביה ידו או רגלו ואפילו ריסי עיניו. ושומטין את הכר מתחתיו, שלא יסריח מחום הסדינין והכרים והכסתות שהם תחתיו ונופל לארץ בשביל שימתין מלהסריח. קושרין הלחי, של מת שהיה פיו הולך ונפתח וקושרין את לחיו כדי שלא יפתח פיו יותר. ולא שתעלה, להסגיר ממה שנפתחה שאם כן היה מזיז בו אבר, אלא שלא תתפח ותוסיף. סומכין אותה בספסל, שהרי תורת כלי עליו. לא שתעלה, דהוה ליה כבונה אלא סומכין אותה שלא תוסיף. ומשום מבטל כלי מהיכנו ליכא, דמיירי ברפוי וסבירא לן נמי דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת.
<h2>דף קנא:</h2>
זה חוט השדרה, שהוא כמין חבל לבן ככסף. גולת הזהב זה האמה, שהוא מעיין של תולדה כמו גולות מים. זו פרש, וגלגל לשון גלל. כחגים תענוגים. עשה צדקה עד שאתה מוצא למי לעשות ומצוי לך הממון ועודך בידך [גליון: כלומר, שאתה ברשותך והחיים והממון בידך ויש בידך] לעשות שיש בידך לעשות כחפצך.
אין מעמצין עיניו של מת בשבת, כלומר, אחר שיצאה נשמתו לגמרי משום דקא מזיז בו ריסי עיניו. אבל עם יציאת נשמתו אפילו בחול אסור לפי שממהר נפשו למות נחשב כאילו שופך דמים דגוסס בידי שמים חי הוא לדברי הכל.
<h2>דף קנג.</h2>
מהספידו של אדם ניכר אם בן העולם הבא הוא, שאם כשר הוא הכל בוכין עליו ומורידין דמעות ומספידין שבחו. אחים בהספידא דהתם קאימנא, תתאמץ בהספד שלי כדי שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים שם ויבכו דהתם קאימנא בשעת הפסד ואשמע איך תתחמם, אלמא איצטריך לרב לאזהורי אהספדיה וכיון דרב גברא רבא הוא ובן העולם הבא הוא למה ליה לאזהוריה הא אמר ומהספידו ניכר. האי דמחממי ליה ואחים, לעולם חמומי בעי שאין בני אדם נכמרין על זקן כל כך, ומיהו לאדם חסיד כי מחממי בהספידו חיימי ובכי כולהו ואע"ג דזקן ושבע הוא. ולמי שאינו חסיד כל כך מחממו ליד ולא חיימי. כגון מר דסנו לי כולהו פום בדיתא, משום דמוכח להו במילי דשמיא ובני פום בדיתא רמאים הם, כדאמרינן בשחיטת חולין פום בדיתא לווייך שני (אומר אושפיזין). ואזנך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בה, מאחרי מיטתך תשמע כשתמות אם יאמרו זה הדרך שהלך זה לכו בו מובטח שהוא בן העולם הבא. (מחמת) נוחה הימנו, דעתו נוחה עליה ממה ששומע עליהן ורואה בהן. בכל עת יהיו בגדיך לבנים, נשמתו טהורה ונקייה.
מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, מבעוד יום. ואע"ג [גליון: דשלוחו של אדם כמותו אפילו הכי שרו רבנן דחזקה] דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה, אתי לאתויי הוא בעצמו ומיחייב סקילה. ואם אין עמו נכרי מניחו על חמורו. הא יש עמו נכרי מניחו על חמורו [?] של נכרי שאינו מצווה על שביתתו מבהמתו שהוא מצווה על שביתתה. ובבהמתו נמי דשרי ליה רבנן דוקא שידקדק בדבר היטב, שכשישים הכיס עליה צריך שישימנו בעוד שהיא מהלכת וכשתרצה לנוח ולהטיל גללים, או לשום דבר, [י]מהר להורידו מעליה כדי שלא נעשה עקירה והנחה על ידי בהמתו, ויתחייב משום מחמר אחרי בהמתו, וכתי' לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך, ואי זו מלאכה שנעשית בין האדם והבהמה הוי אומר מחמר. הגיע לחצר (החצר) החיצונה של עיר, שהוא מקום המשתמר ובא לפרק מן החמור, נוטל בידיו מעליו כלים הניטלין בשבת. ושאינן ניטלין, שאינן ראויין לטלטל, כגון כלים שמלאכתן לאיסור, מתיר החבלים של אוכף שהן קשורין והשקין נופלין. ואם אין עמו לא חמור ולא נכרי, מפרש בגמ' שאם יש עמו חרש שאינו מדבר ואינו שומע, או שוטה, או קטן, נותן להם דלאו בני חיובא נינהו. וחרש ושוטה, לשוטה יהיב דלאו בר דעת הוא כלל. ושוטה וקטן, לשוטה יהיב דלאו בר דעת הוא ולא יהיה. ואפילו יתפקח לא יזכור כלל מה שעשה בימי שטות, אבל הקטן יזכור ואתי למיסרך. ואי ליכא לא האי ולא האי, מוליכו פחות מד' אמות. ולא רצו חכמים לגלותה במשנה מפני שהיא קרובה לחיוב חטאת אם יטעה בפסיעתו, ומוטב שיאמין בנכרי דסתמייהו גזלני נינהו משיכניס עצמו בספק.
מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתן כיסו לנכרי וכו', דוקא כיסו דכיון דטרח ביה חייס עליה ואי לא שרית ליה קא אתי לאתויי. אבל מציאה דלא טרח בה לא, כיון דלא טרח בה אע"ג דלא שרית ליה בכי האי גוונא לא אתי לאתויי. טעמא דאין עמו נכרי וכו', מפורש בפי' המשנה.
<h2>דף קנג:</h2>
היתה חבילתו מונחת על כתפו מבעוד יום וקדש עליו היום רץ תחתיה, דכל כמה [גליון: דעמד] לכתף אורחיה הוא ואין כאן עקירה והנחה לאיסור. ודוקא רץ דיש הכירא במרוצתו, ולא אתי למיעבד הנחה ואחר כן עקירה. אבל קלי קלי, שילך בנחת, כיון דלית ליה היכרא דילמא אתי למעבד הנחה ועקירה. אבל משום עקירה ראשונה לא מיחייב שהרי מבעוד יום היתה. דזריק ליה כלאחר יד, יניחנה לנפול מאחריו דרך הליכתו בלא הנחה ברשות הרבים. ואע"ג דקא עביד הנחה משחשיכה (הא) [ו]קא חשבינן בפירקא קמא בפטור אבל אסור, לא דמי דהתם הכנסה כי אורחיה הוא בידו אבל הכא זריקה בכתפו הוא ומשום איבוד ממונו, דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים והכנסה כי אורחיה בעקירה והנחה לא העמידו דבריהם, דפטור אבל אסור במקום זה וילפי' מהתרת (ניתנת) [נתינת] כיסו לנכרי.
<h2>דף קנד:</h2>
כגון קרני דאומני, דמוקצין מחמת מיאוס הם שכשמקיזין דם מקבל בהם הדם ולא חזיין למידי. מיהא שמעינן וכו', ואע"ג דאמרי' בפרק כירה [לעיל מ"ג ב'] דרב הונא נמי סבירא ליה כר' יצחק דאין כלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת, דהא אמרי' בפרק כירה אמר עולא פוקו ואמרו לי' לר' יצחק כבר תרגמא רב הונא לשמעתיך בבבל, דאמ' רב הונא עושין מחיצה למת בשבת חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת. יש לומר דלא דמי מת וביצה שנולדה לקרנא דאומני, דקרנא דאומני כדבר שמלאכתו לאיסור הוא נחשב דהא לצורך מקומו שרי לטלטל, מה שאין כן במת ובביצה. אבל מקרי מבטל כלי מהיכנו דהא אם יצטרך ליה הכרים והכסתות נמי כיון דשליפי ליה רברבי הוו, מתוך שהם כבדים הוא חס עליהם שלא ישתברו ומקצה להם מקום יש בהם משום מבטל כלי מהיכנו. וצ"ע אמאי מתיר רב הונא לעשות מחיצה למת בשביל חי, דנהי דבעשייה ליכא איסורא ומחיצת עראי הוא וקא עביד ליה דרך שינוי אבל אי סתר לה משמע (דליכא) איסורא דרבנן, דהא כל מחיצה שנעשית בשבת, בין בשוגג בין במזיד, שמה מחיצה ואי הות מחיצת קבע מיחייב בסתירתה [גליון: חטאת והשתא דלא הוה אלא עראי איסורא דרבנן יש בסתירה] ואם כן מבטל כלי מהיכנו. ויש לומר דכיון שמתירין לה לעשות לכתחילה בדרך שינוי משום כבוד החי, שרי נמי ביטול כלי מהיכנו אי נמי סבירא ליה דמותר לסותרה לכתחילה.
אמר ליה צדדין נינהו, שהרי אינו מרכיבו על גבו אלא בצדו ואין דרך תשמישו. ואע"ג דגזור [גליון: רבנן] אין רוכבין על גבי בהמה בהא לא גזור. צדדין אסורין, דהיינו בצידי הבהמה עצמה. צידי צדדין מותרין, כגון בעוד שהמרדעת על גבי החמור וישתמש [ב]מרדעת כנגד צידי הבהמה מותר.
<h2>דף קנה.</h2>
מתירין פקיעי עמיר, שכן דרך הבהמה שמפזרין העשבים ויפין לה לאכלם, דכשהם דחוקין מתחממין ומריחה ריחם וקצה בהם. וסתם פקיעין שיש בהן שני קשרים ומתירין אותם, והוא הדין לפספס, שפירושו למולל אותם לחתכם בידו שיהא יותר יפה לבהמה לאוכלם. ומפספסין את הכיפין, וסתם כיפין קשורין בשלשה אגדים. ואפילו הכי מתירין כולם [ו]גם מפספסין, דכיון דבני אכילה נינהו בלא פספוס והתרה, אם אנו טורחין בו בשבת בהיתרא טרחינן ולא איכפת לן. אבל לא הזירין, לא לפספס ולא להתיר. וזירין הם ענפי האילנות שהם לחים ומסתמא להסקה קיימי, ולפי שאין דרך בהמה לאכלם אלא אם כן הם מותרים ומפוספסים, אבל בעודן קשורין אינן ראויין כלל וכלל למאכל בהמה, נמצא דבהתרתן אנו משימין אותו אוכל ושוויי אוכלא לדבר שאינו אוכל בשבת לא משוינן, הכי מתפרש בגמ'.
אין מרסקין את השחת ואין מרסקין את החרובין, ושחת דומיא דחרובין, מה חרוב קשה אף שחת קשה, והכי נמי בשליפי זוטרי, בגדיים הדקים, דהיינו אשוויי אוכלא, שהרי אין יכולין לאוכלן בלא ריסוק, דהיינו פספוס, אלא דלשון פספוס נופל בעמיר וריסוק בשחת. אבל בגדולים דהוה מיטרח באוכלא טרחינן ומרסקין. ור' יהודה מתיר בחרובין לדקה, וסבר ליה אשוויי אוכלא משוינן מיטרח באוכלא לא טרחינן, דמה לנו לטרוח בעבור הבהמה כיון שהיא יכולה לאכול, אבל אשוויי אוכלא כדי שלא תמות בהמתו התירו לו חכמים. והוא הדין דפליג ר' יהודה בזירין, אלא נטר להו לרבנן עד שמסיימו למילתייהו והדר פליג עלייהו. והלכתא כר' יהודה דשוויי אוכלא משוינן מטרח באוכלא לא טרחינן. ובגמ' מפרש דרבנן ור' יהודה לא פליגי, דלכולי עלמא אשוויי אוכלא משוינן מטרח באוכלא לא טרחינן, ומפרש הכי הן פקיעין הן זירין, כלומר, שקנים של שבלים הם וכיפין ארזי, והכי קאמר, מתני' מתירין קשרי פקיעי עמיר, דבלא התרה לאו בני אוכלא הם כלל ושווי אוכלא משוינן, אבל פספוס לא דמיטרח באוכלא לא טרחינן. וכיפין שהם של ארז פספוסי נמי, וכל שכן להתיר דשווי אוכלא הוא. ואין מרסקין את השחת והחרובין, מוקים חרובין דומיא דשחת דרכיך ומיטרח באוכלא הוא, ואפילו לדקה וכל שכן לבהמה גסה דמיטרח באוכלא הוא ולא טרחינן. ור' יהודה סבר דחרובין לבהמה דקה שוויי אוכלא הוא ומשוינן, אבל לגסה מודה להו דמיטרח באוכלא הוא לא טרחינן.
פקיעין תרין, שאינו נאגד אלא בשנים קשרים, אחד לכל ראש וראש [גליון: אחת לראש הפקיע וקשירה אחרת לקצה האחרת] זירין תלתא, שיש אחרת באמצע. וכל התרה בארזי מיקרייא שווי אוכלא, דאי אפשר לאוכלה בלא התרה כלל וכלל. ואפילו למאן דלא סבירא ליה שווי אוכלא משוינן (ו)פקיעי עמיר מודה דמתירין, שהרי יכולה הבהמה לאכול ממנה קצת דהא רכה היא.
<h2>דף קנה:</h2>
אין אובסין את הגמל, שאין מאכילין הרבה שנשליך מאכל רב בגרונו עד שיעמוד שם בהשפע כמו באבוס, כי כן דרך הטייעין ההולכין במדברות ואין מצוי להם מקום לקנות לגמליהם מספוא, מאביסין אותן בישוב כשיעור מאכלן לשלשה ימים לארבעה ימים. אבל בשבת אין לנו לטרוח כל כך. ולא דורסין, שדורס בתוך גרונו את השעורים, ומיהו לא הוי כל כך רב כמו אובסין. אבל מלעיטין, שיעור סיפוקם ליום השבת, אם אינן יכולין לאכול, מלעיטין לו בגרונו במקום שיכולה להחזיר אע"ג דאיכא קצת טירחא, ואין ממרין את העגלים, המראה הוא מקום שאין הבהמה עצמה יכולה להחזירו וטירחא יתירה הוא, ודרך חול ואסור. אבל מלעיטין, כדפרישית במקום שיכולה להחזיר דליכא טירחא יתירא, ושניהם ביד ולא בכלי. ומהלקטין לתרנגולים, כמו מלעיטין אלא שבבהמה נוטל הלעטה ובתרנגולין הלקטה. ונותנין מים למורסן ובלבד שלא יגבל אותו כדרך חול, דר' יוסי בר' יהודה קתני לה, דסבירא ליה דאם נתן מים על גבי קמח בשבת פטור עד שיגבל, ש"מ דנתינת מים לאו כלום הוא.
אין נותנין מים לפני הדבורים וכו', ואעפ"י שמזונותן עליו דבשאר מאכלים שדי' לקמייהו אבל מים אסור, דשאני מים דשכיחי שהן מעופפות ומוצאות מים הרבה בנהרות ובאגמין. אבל לפני אווזין ותרנגולין, דאין דרכן לצאת הנה והנה, נותנין אפילו מים, ויוני הדריסאות, נמי אין דרכן לעוף חוץ לבית כן כמנהג האווזין ואין המים מצויין להם.
אין גובלין את הקלי, קמח של תבואה שנתייבשה ושהיא קלוייה בתנור ואותו קמח לעולם מתוק. ואע"ג דאפוי הוא מתחלתו, גזרי' האי קמח אטו שאר קמח. (ויש לומ') [ויש אומרים] גובלין, דלא גזרי' ודר' יוסי בר' יהודה הוא דשרי, דבשאר קמח לא מיחייב לדעתיה בנתינת מים לבדן עד שיגבל. ובמידי דלאו אורחיה למיגבל, כגון מורסן ואפר לא מיחייב משום גיבול. ואע"ג דאיכא איסורא השתא הכא בקמח קלי נמי דלאו בר גיבול הוא דשרי לכתחילה כיון דקא משני ביה. ולא היא דהא קא מיחייב משום נתינת מים אפי' בדבר דלאו בר גיבול הוא כגון מורסן ואפר כל שכן הכא דמין קמח הוא [הקטע האחרון צ"ע].
<h2>דף קנו.</h2>
ושוין שבוחשין את השתית, שמערב אותו בתרוד. שתית הוא קמח מתבואה שנתייבשה כשהיא קלוייה בתנור ומערבין אותו בחומץ עם מים קצת, ואפילו מאן דאסר לגבל בקמח קלי, התם מיירי בלישה עבה דדמיא לשאר לישה, אבל הכא דרכה הרבה מותר לדברי הכל. ומשום הכי שינה הלשון לומר בוחשין ולא אמר גובלין. ושותין זיתום המצרי, דכל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה. דקא גביל וסאפי לתוריה, כלומר, על ידי שינוי ומהלקט לו למקום שאינה יכולה להחזיר. ודלא לקיט בלישניה מלקטין יתיה, במקום שיכולה להחזיר [גליון: גובלין ולא ספין במקום שאינה יכולה להחזיר].
מהו לפרק, מתוך כלי שלפני בהמה לפני חברתה [הלשון קצר ועיין בר"ן]. חדא מקמי חדא, מילתא באפי נפשה היא ופירושה מדה אחת שרגילין לתת לפניה בחול מותר לתת לפניה בשבת בגיבול שעל ידי שינוי, וכן תרתי קמי תרתי האוכלות בחול באבוס אחד בשבת נמי מגבלין לשניהם. אבל תלתא קמי תרתי, שגובל לשנים, פירוש כשיעור שלשה אסור דמרבה בטירחא דלא צריך, דהא בחול לא יהיב בהו כל כך. אפילו כור ואפילו כורים, כיון דמשני ועוד דמורסן לאו בר גיבול הוא.
<h2>דף קנו:</h2>
דלועים, בין מחוברים מערב שבת [גליון: ואח"כ נתלשו ע"י גויים] בין תלושין, ולא אמרי' מוקצין הן לבהמה דמאכל אדם נינהו. מדכרכי דזוגי, מחצלות העשויות לספינה לכסות פרקמטיא שבתוכן. כל הכלים ניטלין, ואפילו מלאכתו לאיסור, ורבי שמעון הוא. חוץ מן המסר הגדול, דמוקצה מחמת חיסרון כיס הוא, שלא ישתברו חריציה שהן כסכין שמלא פגימות. ויתד של מחרישה, לחפור קרקע קולשרא בלעז. פוקקין את המאור וכו', פירוש מניחין בגג או בכותל להניס אורה, כמו זרת הן חסר הן יתר ונקרא מאור ותנן העושה לו אור בתחלה שיערו מלא מקדח גדול של לשכה, שיור המאור רום אצבעים על רוחב גודל.
מחתכין הדלועין ואת הנבילה לפני הכלבים, ואע"פ שמתה בשבת דלא הוה דעתיה עלויה שריא, דלית ליה מוקצה. ומחתכין נמי דטרחינן בה מיירי לצורך הגורים הקטנים שאין בהם כח לאוכלם אלא אם כן יחתכו להם דהיינו (שתיי) [שווי] אוכלא או בשר פילי, אפילו לכלבים גדולים. אבל בשאר נבלות לכלבים גדולים דהוי מטרח באוכלא לא טרחינן. ור' יהודה סבר ליה מוקצה, דכל מידי דחזי ליה לאיניש לא מקצי לה לבהמה, ואפילו חולה מערב סובר שתתרפא. ויש מן החכמים אומרים שאם היתה בריאה בערב שבת, אפילו ר' שמעון מודה דאסור לחתכה, דמודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין.
<h2>דף קנז.</h2>
מפירין נדרים, בין לצורך השבת בין שלא לצורך השבת, שאם לא יפר לה בעלה היום לא יוכל עוד להפר לה, דכתי' ביום שמעו, אפילו שמע סמוך לחשיכה בחצי שעה ולא הפר לה קודם חשיכה אינו יכול להפר אלא על ידי שאלה והתרה לחכם, ואין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. אבל בנדרי איש, שאין נתרין אלא לפני חכם, אם נדר בדבר שהוא לצורך השבת, כגון שלא יאכל בשבת או שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, אם רוצה להשאיל על נדרו לפני חכם שרי להתירו, אע"ג דמיחזי כדין ואין דנין בשבת. אבל אם אין הנדר בענין זה לא שרי' לחכם להתיר לו נדרו בשבת.
פוקקין את המאור, כרבנן דאמרי פוקקין פקק החלון דאוספי אהל עראי מותר. ומיירי שקשור היה בו אלא שגדר היה בארץ או שנתקו שם לכך, שאם לא היה כן דברי הכל אסור, דאסור לעשות אהל עראי לכתחילה ולא נחלקו אלא להוסיף. וצריך עיון שהרי מעשה לכתחילה הוה בלא שום תיקון וחשוב בעולם מאתמול. ומודדין את המקוה, אם יש שם עומק שלש אמות מים ברוחב אמה על אמה. ואת המטלית, שיש בה ג' אצבעות אם היתה טמאה ונגעה בטהרות, שאם יש בה שלש אצבעות נטמאו הטהרות כולן. מעשה וכו' וקשרו את המקדה בגמי לידע אם יש בגיגית טפח, גיגית פך של חרס. מקידה, כלי חרס נשבר. ומפרש בגמ' הלקטי קטנה היתה בין שני בתים וגיגית סדוקה מונחת על גבה, ופקקו את המאור בטפיח ומדדו את המקוה וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו. והכי פירושא, הטוב שבפי' ששמענו בו. ואע"ג דאית עליה פירכא. הלקטני קטנה היתה, שביל קטן בין שני בתים וגיגית סדוקה מונחת על גביו והמת מוטל בהלקטי תחת הגיגית, לא כנגד הסדק, ולפני מות המת פקקו את המאור בטפיח, חששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח, ונמצא המת מוטל באהל שבין שני הבתים מכניס את הטומאה לצד שני, אם הוא כמלא אגרוף, לפיכך סתמוהו בכלי חרס וגבו כנגד ההלקטי, וחרס אינו מטמא מגבו. וקשרו בגמי את המקידה בראש הקנה להגיעו בסדק הגיגית אם יוכל לצאת דרך הסדק אם לא. וצ"ע שכיון שכל אותו כזית מן המת תחת אויר סדק הגיגית למה הוצרכו למדוד [גליון: הסדק], שהרי שנינו במשניות של אהלות [פרק י'] שאם הטומאה כנגד האור, אעפ"י שאין באויר פותח טפח, הבית טהור, ומדבריהם למדנו שלשה דברים אלו וקושרין בקשר שאינו של קיימא.
אלמא הפרת נדרים מעת לעת, דהיינו עשרים וארבעה שעות, בין שהן מיום אחד או משני ימים ואעפ"י שאין מיפר לו הבעל ביום השבת והרי יכול להפר במוצאי שבת. בשלא היה פנאי, כגון שנדר בליל שבת או ביום שבת, דשרינן לשאול לחכם על נדרו להתירם, אבל אם נדר בערב שבת שהיה יכול לישאל לחכם בערב שבת אסור בשבת משום דמיחזי כדיני. (באוונא) [באגנא] דמיא, בגיגית מלאה מים. מדידה דמצוה, כגון מקוה אם יש בו ממים שיעור ארבעים סאה שהן מוחזקין באמה על אמה ברום שלש אמות.
